סיפור צריך להאמין בעצמו, לתכנן, לקוות, להתבדות, להזדקן, להחוויר, להתקמט, לצבור חטאים ומעשים טובים, להתרחש רחוק מכל אפשרות של הצלחה.
השואף אל הכתיבה לא רצה להחמיץ את העולם ולא רצה שיחמיץ העולם אותו. הוא היה מנופח מקוקאין, אבל זה לא הספיק לו. גם לא הספיק חצי בקבוק הוויסקי ששתה. הוא רצה עוד, הוא רצה יותר, הוא רצה הרבה מהכול, כל הזמן. אם כבר הזיה אז עד הסוף, אם כבר ייאוש שיימשך עד קצה הלילה, אם כבר מוות שיהיה במנות גדולות של וויסקי וקוק, ואם חיים? אז בביטול גמור של הכלל ובבטלה מוחלטת של הפרט השרוע על הספה בסטודיו מהרהר את הרהוריו הכבדים. מה שמעניין, מה שמושך את הלב, מה שמרגש, שמקפיא את התענוג האישי ומשכיח את נטל הגולדברגיוּת והאלתרמניוּת, הזהב והזקנה, הפזמון החוזר ורעש פיצוח האותיות בין שפתיו של הפוסח על שתי הסעיפים.
כשנמאס לו מעצמו לבש את ז'קט הקטיפה הכחול ויצא אל האלכוהול שלו, מחזיר לחייו את בנות לילית הכנועות, השובבות, המיואשות, הנפלאות, החכמות, המצחיקות והצמאות לאהבת גבר זונה. גם כשהזין עמד סוף-סוף, זה לא היה הזין הפנימי שלו, גם לא החיצוני, משהו אחר הזדקר כאן, משהו הקשור באגו עלוב, בחיים בזבזניים, בחוסר אחריות, בטיפשות. זו נעימות רפה, רפה מאוד, אבל, אחרי הכול, נעימות.
והנה עכשיו הוא בפירנצה, תקוע עם כתב היד של הסופר הציוני האחרון, כותב את הסיפור שלו.