“הספר "האש והדממה" מאת אבנר שור, אבירם הלוי וטל בשן (הוצאת כתר, 2017) הוא ביוגרפיה על חייו של מפקד חיל הים לשעבר, אלוף יוחאי בן־נון. בן־נון התגייס לפלמ"ח בטרם מלחמת העצמאות, ואמר כי "התקופה לקחה אותנו" (עמוד 29). לצד פעילות בפל"ים הוא לחם בשורות הגדוד הרביעי של הפלמ"ח בירושלים, ושימש סגנו של המ"פ "פוזה" בקרב הכושל על נבי סמואל. שם, "נפערו שערי גיהינום ונפתחה על הפלוגה אש צולבת מכל כיוון ומכל טראסה" (עמוד 110). בהמשך המלחמה מונה למפקד הקומנדו הימי.

בשלהי המלחמה, באוקטובר 1948, התלבט בן־גוריון אם לאשר לקומנדו הימי בפיקוד בן־נון לתקוף ולטבע את מ"האמיר פארוק", אוניית הדגל של הצי המצרי. כשהיו בלב ים קיבל בן־נון מברק מבן־גוריון: "פעל בכל הכוח" (עמוד 14). הפעולה יצאה לדרך. במהלך הפעולה ראה בן־נון שאנשי תקפו בסירות נפץ את ה"אמיר פארוק" והתעלמו משולת המוקשים שלצדה. הוא "מחליט בתוך שבריר שנייה גורלי להסתער עליה בעצמו" (עמוד 21). בעת שקרב עם סירת הנפץ שלו למטרה "הוא מוציא את הנצרה ומושך בידית שאמורה לשחרר את המצוף ואת מנגנון הנפץ" (עמוד 21). שורת תקלות הביאה לכך שהצליח להיחלץ מסירת הנפץ רק ברגע האחרון, כ־40 מטרים מהספינה. סירת הנפץ שהכווין לעברה פגעה בה ושולת המוקשים, "אפופה בעשן לבן, מתחילה לשקוע" (עמוד 21). על גבורתו עוטר בן־נון בעיטור "גיבור ישראל". על טקס הענקת העיטור אמר רק שהוא הותיר אותו "בהרגשה טובה" (עמוד 27).

לאחר המלחמה האמין בן־נון "שבכוחה של יחידת קומנדו לשמש כלי מבצעי מרכזי, הן ימי והן יבשתי" (עמוד 143). הוא גם טען כי "יש לשלב את לוחמי שייטת 13 גם במשימות יבשתיות – כפי שאכן קרה ברבות השנים; ובדיוק כפי שהפלי"ם לחם בהצלחה גם ביבשה" (עמוד 143). הצעתו לא התקבלה. "אלופים רבים בצה"ל, בעיקר היצירתיים והמקוריים שבהם, שנשאלו מה הייתה התקופה המרתקת והמאתגרת ביותר בשירותם הצבאי, השיבו לא אחת: הפיקוד על הסיירת או על הטייסת. עם אלה נמנים אורי שגיא, שפיקד על סיירת גולני; דורון אלמוג, שפיקד על סיירת הצנחנים; אהוד ברק, נחמיה תמרי ועמירם לוין, שפיקדו על סיירת מטכ"ל; יוחאי בן־נון, עמי איילון, יואב גלנט ורם רוטברג, שפיקדו על שייטת 13; דן חלוץ ואליעזר שקדי, שפיקדו על טייסות בחיל האוויר, ועוד רבים וטובים שפיקדו על יחידות מיוחדות, הרבה לפני שהסבו סביב השולחן הענק של המטה הכללי"" (עמוד 175). הסיבה לכך, הייתה "שהיחידה הקטנה היא מסגרת עצמאית ואוטונומית המתפקדת, לא פעם, כצבא בתוך צבא. מפקד הוא מעין רמטכ"ל בזעיר אנפין" (עמוד 175). יתכן ולגבי חלק מהשמות כך הוא הדבר, אך השאר בוודאי מצאו אתגר מורכב לא פחות בתפקידי הפיקוד הבכיר שאותם מילאו. מנגד, אין ספק שניסיונם בפיקוד על יחידות חוד מובילות סייע להם לפעול בקור רוח, בשום שכל ובאופן תחבולני ומקורי.

בן־נון, כתבו המחברים, לא הצליח לגבש לשייטת 13 ייעוד מבצעי מדויק. אך "מה שאפשר את התבססות זהותה הייחודית של השייטת היו התשתית המעולה שהניח יוחאי והרוח המיוחדת שהביא, אשר המשיכה לפעפע בה" (עמ' 181), והפכה אותה ליחידת עילית מובילה. הייעוד נמצא לבסוף "במהלך מלחמת ההתשה. לצה"ל לא הייתה תשובה למארבים שהניחו המצרים פעם אחר פעם על הציר המחבר בין מעוזי התעלה ואשר גרמו לאבדות כואבות. במצב הזה נפגשו היכולות הייחודיות של שייטת 13, שפותחו ונבנו במשך שנות השישים, עם צורך צבאי נקודתי ודחוף: לפעול באמצעות פעולות קרקעיות בצדו האחר של הגבול, שדרך הגישה אליו הייתה ימית. יכולותיהם המשולבות של כוחות השייטת וכוחות יבשה "רגילים" גרמו למצרים נזקים כבדים, פיזיים ומורליים כאחד, וסייעו להאיץ את תהליכי הפסקת האש באוגוסט 1970. בד בבד הן סייעו לבסס במטה הכללי את ההכרה בקומנדו הימי ככלי למימוש מטרות פשיטה, שכן התווך הימי הוא במרבית המקרים דרך הגישה היעילה ביותר ליעדים שבעברו השני של הגבול" (עמוד 181).

בהמשך למד בן־נון הנדסה ימית ב־M.I.T ועבר לשרת כמפקד המשחתת אח"י "יפו". במלחמת סיני, בשנת 1956, פיקד בן־נון על המשחתת בקרב הימי כנגד המשחתת המצרית "איברהים אל־אוול". המשחתת המצרית ניסתה להימלט מספינות חיל הים אך בן־נון התעקש להמשיך במרדף. "אני בלי הערבי הזה לא חוזר לחיפה" (עמוד 202), אמר. המשחתת בפיקודו ומשחתת נוספת הצליחו "לפגוע ב"איברהים אל־אוול" כבר בחצי השעה הראשונה של הקרב. לימים התברר כי פגז אחד פגע בחדר האוכל של המלחים, ומים החלו לחדור פנימה לאונייה; פגזים אחרים פגעו גם בחדר הדודים, במערכת החשמל ובמחסן התחמושת" (עמוד 203). בהמשך "הצטרפו להתקפה גם שני מטוסי "אורגן" של חיל האוויר, אשר הוזעקו על ידי מטוס סיור מדגם "דקוטה" שזיהה את המשחתת המצרית. המטוסים ירו רקטות לכיוון החרטום ואחת מהן התפוצצה בחדר האוכל של הקצינים, לאחר שהחליקה מהסיפון כלפי מטה. בו־בזמן פגעו גם המשחתות בדוכן תותחי הנ"מ של האונייה הפגועה" (עמוד 203). 

כמפקד החיל יזם בן־נון את ההצטיידות בסטי"לים. "הסטי"לים היו מהפכה חשיבתית וביצועית שרק אדם בעל חזון והבנה עמוקה לצרכים, ובעל יכולת ביצועית מיוחדת ונדירה, יכול היה לחולל" (עמוד 233), קבע לימים אלוף (מיל.) עמי אילון, שכמו בן־נון פיקד על שייטת 13 כמו גם על החיל כולו. הרעיון, אמר אילון, "של שילוב ספינה קטנה ומהירה עם טילי ים־ים ארוכי טווח כמערכת לחימה מרכזית, שהפך תחת פיקודו של יוחאי לתוכנית ההתעצמות של של חיל הים, הוביל אותנו לניצחון במלחמת יום הכיפורים. הרעיון הזה נולד רק במקום שבו אנשים מעזים לשנות – תמיד לתקוף, ותמיד בצורה שונה" (עמוד 233).

שור, יוצא סיירת מטכ"ל שגם כתב עליה מספר ספרים, והלוי, סא"ל במילואים שעשה גם הוא את שירותו ביחידה ושימש בה כמ"פ וכסגן מפקד הסיירת, ובשן, עיתונאית "מעריב", הוציאו מתחת ידם ביוגרפיה מרתקת ומאירת עיניים. ערכים עושים, נהג בן־נון לומר, "לא מדברים" (עמוד 29). זה נשאר נכון.”

“חברים יקרים שלום,
לרגל ראש השנה הבא עלינו לטובה אני מבקש לאחל לכולכם שנה טובה ומתוקה דבש, בריאות טובה ונחת בכל מעשי ידיכם.
ועכשו לספר.
אתמול כהרגלי בזמנים האחרונים האזנתי לתוכנית בנושא אותות הגבורה שניתנו לגיבורי ישראל במהלך השנים.
איתור הגבורה הינו האיתור בעל הערך הרגשי, הערכי, הלימודי הגבוהה ביותר והוא איתור שניתן בקמצנות ובאמת לחיילים וקצינים שהראו גבורה יוצאת דופן
מסירות וסיכון חיים שמעטים כמוהם.
יוחאי בן נון הוא אחד הלוחמים המועטים שזכו בעיטור הגבורה על אומץ ליבו שהפגין בטיבוע אוניית הדגל המצרית שהוטבעה על ידי אנשי הפל״ים שהיה ,הפלמ״ח של הים.
תמיהה מסויימת קיימת , במה זכה יוחאי להיות האחד והיחיד לענוד את עיטור הגבורה , בצוות לוחמים שצלחו במשימה כאשר כל הלוחמים מפגינים אותו אומץ ונחישות בביצוע המשימה וכאשר יוחאי לא הפגין אומץ יוצא דופן. ראוי היה להעניק אות מופת לכל אנשי היחידה שביצעו את המשימה יחדיו מבלי להפגין אומץ לב יחיד במינו בהשוואה ללוחמים אחרים שנלחמו במלחמת העצמאות והיו מקרים רבים של הפגנות אומץ וגבורה עילאית.
התמיהה אף עולה וגוברת כשאנו שומעים על בריחתו של בן נון בקרב נבי סמואל, לאחר שמפקד הפלוגה הנערץ ׳פוזה׳ נהרג ובן נון התבקש לקחת את הפיקוד על הכוח.
״ יוחאי הגיע אלינו, אבל כדור שרט אותו במצח והוא התקפל. אני המשכתי להילחם. דובנוב נפל. שמעתי צעקות, ׳ פוזה נפצע, יוחאי קבל את הפיקוד, לסגת, לסגת!׳(אורי מילשטיין, קרב נבי סמואל- הכתובת על הקיר שלא נקראה, עמ׳56).
במקום אחר כתוב ׳ גם יוחאי בן-נון הגיע למטה של בן-ארי והחובש אברהם קלר טיפל בו. לדברי קלר הייתה הפציעה של בן-נון קלה. מסתבר שבן-נון לקה בהלם קרב ואיבד את עשתרונותיו- ולא פכי שהוצג ב״חיים שכאלה״( עמ׳ 60).
התנהגות הפלמחניקים במהלך הקרב היתה התנהגות פחדנית ובזויה. חיילים סרבו פקודה, סירבו להעניק עזרה לפצועים , לפנות את הנפגעים והיתה אווירה של כל אחד לנפשו.
יוחאי איננו היחיד שגילה מורך לב והסתלק על דעתו מהקרב, אבל אדם שמגלה פחדנות בקרב אחד, וזוכה באות הגבורה בקרב אחר צריך להעיד על מידת הצדק שבחלוקת העיטורים בצהל.
יוחאי בן נון הקים את שייטת 13 והעמיד אותה כיחידת עילית המוכנה לקחת עליה כל תפקיד שיוטל עליה בזמנים של מלחמה
ובזמנים של ביטחון שותף.
תכונת האופי הבולטת ביותר היא צניעותו של בן נון ואי רדיפת הכבוד שלו, תכונה שרבים מחבריו הפלמחניקים לא כל כך הצטיינו בתכונת אופי זאת.
לשיא השגיו לדעתי הגיע יוחאי דווקא כאזרח, הוא היה היוזם והמוציא לפועל להקמת החברה לחקר הימים והאגמים , ובמאי 1967 מונהלמנהלהשל החברה הממשלתית לחקר הימים והאגמים כאשר המטרה העיקרית
של החברה לרכז את המשאבים הלאומיים ולקור את הימים ולמצוא מקורות מים חיים , ופתרון איכות מי הכנרת.
יוחאי ידע שיש לצקת תוכן אמיתי לחברה ולשם כך הרים מספר פרוייקטים שהחשוב ביניהם היה הקמת מעבדה לחקר הכנרת בבטחה, לעמוד על איכות המים ודרכים לשיפור איכותם.
הוא גם העמיד פרוייקטים נוספים- הקמתו של מכון לאוקיאנוגרפיה באיזור שיקמונה בחיפה, והקמת מעבדה לחקר הים באילת שנועדה לפתח טכנולוגיות חדשות בתחום החקלאות הימית.
תרומתו של יוחאי בן נון לבטחון וכלכלת ישראל ראויה לציון ואין ספק שבתחום הים הוא היה ממובילי הדרך לכך שישראל נמצאת היום כיצרנית גז גדולה וחשובה באזור
מזרח הים התיכון.
סוף שבוע נהדר לכולכם ושבת שלום
טוביה”