“הסיפור מתחיל כהבטחה גדולה. ג'ונתן המלוק הוא פרופסור לאמנות, גבר מושך אך קשה להשגה, מומחה להערכת שווי של חפצי אמנות שחי בבדידות מזהרת בכנסיה ישנה המשופצת לטעמו, ומוקף ביצירות אמנות גנובות שנרכשו בכסף שמקורו בעבודה משתלמת הרבה יותר מאשר הרצאות באוניברסיטה – מתנקש שכיר בשירות מחלקת חיפוש וחיסול של שירות הביון האמריקאי (שמכונה CII או 2C, ומתפקד בחובבנות כוחנית כקריצה ל- CIA, כאשר בראש המחלקה עומד ארכי-נבל שהוא בעצמו סוג של בדיחה בסגנון של ד"ר איוול מאוסטין פאוורס).
הפרופסור המלומד נקרא לבצע משימת נקם חדשה והפיתיון שגורם לו להסכים הוא תמונה גנובה חדשה שהוא חומד, רק שהפעם מדובר בחיסול מאתגר במיוחד, תוך טיפוס על הר שוויצרי בלתי אפשרי – אייגר, שכמעט גרם למותו פעמיים בעבר. הצד הצפוני של ההר הקרוי 'קיר המוות', על אף הקורבנות הרבים, ממשיך להוות אטרקציה למטפסי הרים מכל העולם, ומתארגנת משלחת אלפינית הכוללת ארבעה מטפסי הרים – גרמני, אוסטרי, צרפתי ואמריקאי, כאשר האחרון עובר תאונה מסתורית ומוחלף בפרופסור המחסל. תיאורי ההתארגנות, האימונים ושתיית הבירות למרגלות ההר גרמו לפיהוקים רבים אבל לא נשברתי, למרות שלא נהניתי במיוחד מהכתיבה העקמומית, המתעתעת ולעתים קרובות וולגרית.
אם אני לא צוחקת מבדיחה שסיפרו לי, אין זה אומר בהכרח שהבדיחה גרועה. יתכנו עוד מספר אפשרויות: אין לי חוש הומור, מי שסיפר את הבדיחה התעכב על פרטים שוליים ואיבד אותי בדרך, הנושא של הבדיחה לא מצחיק אותי במיוחד...אז גם כאן, טרווניאן המציא איזה ז'אנר של רומן מרגלים ג'יימס בונדי בשילוב של פרודיה על גברים מסוקסים, נשים טיפשות, מתנקשים שלומיאליים ומעריצים מטומטמים ואטומי לב, ובטח יהיו כאלה שיאהבו את הסגנון. אני – פחות.
"כולנו חפצים להיות מובנים אבל אף אחד לא נהנה להיות מובן מאליו", אמר הסופר המסתורי.
אין ספק שהוא לא מובן מאליו אבל נראה לי שהוא השתדל מדי כי לטעמי הוא גם לא מובן, לפחות לא בספר הזה.
כנראה שטרווניאן הוא סופר של ספר אחד. לא מחקתי את 'שיבומי' מהרשימה, הוא עדיין מסקרן אותי אבל הדרך אליו התארכה משמעותית בעקבות החוויה הפושרת הנוכחית.
פינת הרמת גבות:
• טרווניאן זה בפירוש לא שם טריוויאלי, או לכל הפחות - לא כמו רודני ויליאם וויטקר. מסתבר שחוץ מאשתו והסוכן שלו, איש לא ידע מי זה טרווניאן והוא הואיל בטובו לחשוף את זהותו האמיתית בפומבי רק זמן קצר לפני מותו, בראיון לניו-יורק טיימס. אין שום סיכוי שאהיה סופרת בגלגול הזה אבל אם יתחשק לי להשתעשע בכתיבה בגלגול הבא, בפירוש הייתי רוצה לאמץ איזה שם מסתורי ולצחקק לי בנעימים כל עת שמנסים לנחש מי אני ולהשוות את כתיבתי למי ומי, בדיוק כמו שעשה טרווניאן, באומרו "זה הצחיק אותי שחשבו שאת הספרים שלי כתב רוברט לודלום. אני אפילו לא יודע מי הוא." לאיש היו לפחות חמישה שמות בדויים או כינויים ספרותיים, אם תרצו – טרווניאן הוא הידוע מכולם – כינוי שנבחר על-ידי אשתו כמחווה לשם ההיסטוריון החביב עליה (טרווליאן). איך הוא הצליח לשמור את זהותו האמיתית בסוד במשך עשרות שנים? הדבר הזה נשגב מבינתי.
• עננה של מסתורין גרמה לגל של שמועות אשר השתנו עם כל ספר חדש של הסופר. "חיסול בפסגה", הרומן הראשון שלו (1972) עורר מפולת של ספקולציות על כך שטרווניאן בעצמו מרגל וגם מטפס הרים כי הוא היטיב לתאר לפרטי פרטים מערך שלם של הכנות, מסלולים ושיטות העפלה לאייגר המאתגר עד מוות. קלינט איסטווד כנראה לא נטה אוזן קשבת לשמועות (שכידוע, יש בהן גרעין של אמת) וזלזל בהוראותיו של הסופר לתסריט הסרט שהוא ביים בעקבות הספר, וכתוצאה מכך החתיך ההוליוודי שבר את גבו ואם לא די בכך – הפעלולן הכפיל שלו נהרג במהלך הצילומים.”
