“לעיתים אנו מתארגנות כמה בנות מקבוצת הוואצאפ ומחליטות ללכת לסרט.
לא משהו רציני, ״צ׳יק פליק״ מה שנקרא. סרט בנות שבו אפשר לקשקש, לגרוס פופקורן, להתפעל מחשפנים הנוכחים באופן קבוע בעלילה ולהתאונן על הבעל ששוב הזניח, שכח מתנה ליומולדת או סתם מתעלם מקיומנו.
כשאנו יוצאות לבסוף מבית הקולנוע, איננו זוכרות אפילו על מה היה הסיפור אך אין זה משנה;
לעכל מדי פעם תסריט סכריני אודות חנונית שמשחקת אותה בגדול, נערה כבדת משקל שכובשת את המגרשים ולבם של הצופים כמעודדת בתיכון יוקרתי בבוורלי איכס או זוג שנפרד בילדות עקב טראומה ונפגש ממש במקרה לאחר 20 שנה, who cares?
העיקר שאנו יוצאות מרוצות, שוכחות מהצרות (כי השווינו אותן לזו של החברה ו-וואלה, נכון המשפט: צרת רבים חצי נחמה) וחוזרות אל שגרת יומנו המבורכת.
יודעים מה? ארחיק לכת! שבוע שעבר שכנעתי את הבעל לצפות עמי בעלילה דביקה ורומנטית המתרחשת בתקופת מלחה״ע השניה. הוא הסכים לי, בכמה תנאים מבזים (החזייה השחורה שאני אוהב, בכביסה?) וכך לאחר שחתמנו על מסמכים שהבטיחו לו שלא ארדם ב 11 בלילה ושיראה לי את סרט היוטיוב שמצא (מודל חדש של מכונית פולקסוואגן, מה חשבתם?) נסענו לאתר, חלקנו שתיה וחטיפים והיינו מרוצים מאוד.

נסבל אם כך.

אך מה שבאמת מקומם אותי בסרטים או במקרה שלפנינו הספר הבא, הוא המגדר.
הוא לעולם לא מוגדר, המגדר.
לא ניתן לכתוב על הכריכה, לפני הפרק הראשון: מיועד לגברים בלבד.
זה לא יפה וגם מצמצם את האוכלוסייה שתרכוש בעתיד את היצירה כי עם כל הכבוד לכם, בני המין החזק, אנו-בנות המין היפה, קוראות הרבה יותר מכם.
לא עשיתי תחקיר ולא בדקתי בוויקיפדיה אך לא קשה להבחין בהיענות הנשית הרבה כשנפתח דיון מרתק בקבוצה אודות רב מכר סנסציוני או סופר שנוי במחלוקת.
מי בעד ומי נגד עשרות נשים עונות, מעודדות, מפרגנות ומשלחות אימוג׳י לבבות לאוויר הוירטואלי. גם גברים, כן? אבל פחות.

הספר ״כיבוי אורות״ הינו יצירה לגברים ואני מקלידה זאת בצער רב וביגון קודר משום שהכתיבה בעיני איכותית.
הבחור שטרח וכתב ספר שכנראה חרוטים בו זכרונות ילדות, יודע מילה כתובה מהי.
אך משום מה, החליט לבחור בנושאים שיעניינו גברים בלבד ויקוממו את הנשים עליו:
כדורגל, קומוניזם, משגלים לרוב ויחס בלתי נסבל לנשים מהווים רק חלק קטן מהפאן שמחכה לכם. אני קוראת ומשתדלת שלא להתעצבן, לספור עד 3 עד 4 עד 10.
כלום לא עוזר. אני מנסה לנמק את ההתנהגות החזירית של הגיבור כטראומת עבר ומקווה שבסוף יעבור לו ויתעשת אך מתייאשת ארבעה פרקים לפני הסוף וכמעט מנפצת את האייפד לשטיח (יש לציין שאפקט זריקת ספר מיאוש או עצבים, יעיל יותר ולא כולל סדקים או שריטות).

אריק בן חורין, דור שלישי לקיבוץ הנושא את השם הסמלי מעלה הגרדום ושורד שיטות ישנות הדוגלות בהפרדת ההורים מילדיהם, רותח.
עבורו, הגיעו מים עד נפש והוא נחוש להבין מהיכן נובע זעמו הרב וכיצד הגיע לחיים חסרי תוחלת ללא מטרה וערך.
האם האשמה בהוריו? בתושבי המקום? במעשים שהתקיימו ועדיין מתרחשים מתחת לשטיח ובאין מפריע?
הפוטנציאל הגלום בתוכן עצום לדעתי, רעיון יפה ומעניין אך הדרך שבה בחר לתאר את הסיפור הינה מעצבנת ומקוממת, משעממת לפרקים ולא עושה חסד עם ציבור הקוראות.

כמה חבל שדרך המלך אינה גם דרכה של המלכה!
רב מכר לקַיָּן המצוי.”