פרק א: ללכוד את אייכמן


בן גוריון מודיע שאייכמן בישראל


שש־עשרה שנה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, ב-11 באפריל 1961, נפתח בירושלים משפטו של אדולף אייכמן, אחד ממבצעיה המרכזיים של השמדת היהודים באירופה. כשנה קודם לכן, ב-23 במאי 1960, בשעה ארבע אחר הצהריים, הודיע בן גוריון בכנסת הודעה לקונית על לכידתו של אייכמן ועל הבאתו ארצה כדי להעמידו למשפט. הלם ותדהמה הכו בחברי הכנסת ובציבור הישראלי ששמע על כך בשידור חי.1


מאותו רגע הגיב הציבור בעצמה רבה על לכידתו של אדולף אייכמן ועל העמדתו לדין. המשפט, מבחינתו של הקולקטיב הישראלי, התחיל כבר אז, ברגע שבו נודע על לכידתו של "הצורר", כפי שכונה. אחת השאלות החשובות הנוגעות לפרשת אייכמן היא מי יזם את לכידתו והאם יש יסוד לטענה המקובלת במחקר ובציבור כי בן גוריון הוא שהחליט על לכידת אייכמן והוא שיזם אותה, כדי להעמידו למשפט ראווה בירושלים לצרכיו הפוליטיים. טענה זו התקבעה אף שלכידת אייכמן והעמדתו למשפט עמדה בניגוד להשקפת עולמו ולאינטרסים המדיניים שלו — חיוניות הקשרים עם גרמניה.


שתי טענות עקרוניות אך סותרות נטענו נגד בן גוריון בנוגע ללכידת אייכמן ולהעמדתו למשפט. בשנים שקדמו ללכידת אייכמן נשמעה טענה הן משמאל הן מימין בקשת הפוליטית, כי הוא אינו עושה מאמץ ללכוד את הפושע הנאצי משלושה טעמים: חששו שאם יועמד למשפט, יחשוף אייכמן את קשריו עם קסטנר, ופרשת "סחורה תמורת דם" תעלה שוב ותזיק לו ולמפלגתו, כמו בעת משפט קסטנר. טעם שני היה אדישותו לכאורה לשואה. והטעם השלישי, וחשוב לא פחות, היה חששו לפגוע בקשרים עם גרמניה ובעסקות הנשק עמה.


בעקבות לכידת אייכמן תקפו את בן גוריון בטענה הפוכה, ולפיה הוא שיזם את הלכידה וביים את משפטו מתוך שיקול קר ומניפולטיבי, כדי להטות את הנוער לכיוונים אידאולוגיים רצויים, ולהוכיח לו כי הערבים הם נאצים, על ידי ניפוח קשריו של המופתי הירושלמי עם אייכמן, ובעיקר כדי "לתקן" את נזקי משפט קסטנר. זה היה המפעל הלאומי האחרון של בן גוריון, קבעו מבקריו, מעשה של יחיד, ללא ידיעת עמיתיו. דעה זו השתרשה והפכה למוסכמה שכמעט אין עליה עוררין. בין השאר נטען שראש הממשלה השתמש בתובע האוזנר כדי להבטיח שלא יעלו נושאים העלולים להביכו ולפגוע באינטרסים שלו, וכן שהוא התערב בבחירת העדים ודאג שייפסלו לעדות ניצולים מהונגריה, שהיו קשורים בתנועה הרוויזיוניסטית.


גדעון האוזנר כתב כי בשנים שקדמו ללכידת הפושע הנאצי תקפו העיתונים את הממשלה על מה שחשדו כי אינו רק מחדל בלכידתו של אייכמן, אלא כוונה מודעת שלא לתופסו. בשבועון העולם הזה ובעיתונות השמאל והימין נרמז, ולפעמים נאמרו דברים מפורשים, על אי רצונו של בן גוריון להסתבך בלכידת אייכמן, בגלל פרשת קסטנר ובשל חששו מפגיעה בקשרים עם גרמניה.2 טענות אלה נשמעו בכנסת מפי מתנגדיו מימין — בגין וחרות, ומשמאל — מפ"ם ומק"י.


יחיעם ויץ כותב שקודם ללכידתו של אייכמן, תקף העולם הזה את בן גוריון כי אינו נוקף אצבע כדי ללוכדו. לאחר שהובא למשפט בישראל, הצדיק השבועון את חטיפת אייכמן ואת העמדתו לדין.3 עורך השבועון, אורי אבנרי, כתב כי הרעיון ללכוד את אייכמן צודק וראוי, והמטיר שבחים על סוכני המוסד ועל לכידתו "באומץ ובמסירות נפש".4 בה בעת טען אבנרי כי הממשלה עשתה את כל השגיאות האפשריות והפכה את המבצע מסיפור הצלחה אדיר לכישלון מהדהד. כל זה בשל "תפקידו הרודני של בן גוריון במבצע, המעיד על האופי הרודני של הנהגתו בכלל".5


העולם הזה האשים את בן גוריון שהחליט לבדו ללכוד את אייכמן ועשה זאת מאחורי גבה של הממשלה כדי לממש את מטרותיו, שמקצתן היו פוליטיות. השבועון האשימו גם כי נחפז להודיע על הלכידה בכנסת, ובכך גרם לתקרית דיפלומטית חמורה עם ארגנטינה, שהפכה את המבצע המזהיר לכישלון מדיני חמור. המשפט נועד להגביר את כוחו של בן גוריון ולחזק את מפלגתו כדי שבבחירות הוא יזכה ביותר ממחצית הקולות בכנסת, שיאפשרו את שינוי שיטת הבחירות לזו הרצויה לו.6


טענות סותרות אלה חוזרות בשיח ההיסטורי על משפט אייכמן, ולא מעט חוקרים טוענים דבר והיפוכו: הם מציינים את כל ה"סיבות המעכבות" שהיו אמורות למנוע מבן גוריון לפעול ללכידת אייכמן, ובאותה נשימה טוענים כי עשה מאמץ ללוכדו ולהעמידו למשפט (בולטים בהם תום שגב ויחיעם ויץ). חוקרים אלה הולכים בעקבות ספרה של חנה ארנדט, אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע. בספר, שהשפיע השפעה מכרעת על המחקר, טענה ארנדט כי בן גוריון ביים את המשפט לצרכיו הפוליטיים, אך גם הדגישה שהמשפט לא היה משפט ראווה. כמו במקרה של העולם הזה גם חנה ארנדט, בשל טינתה לבן גוריון ויחסה המורכב ומלא הסתירות לציונות, לא השכילה וגם לא ניסתה להבין את עמדותיו של בן גוריון ואת האינטרסים שהשפיעו על התנהלותו בפרשת אייכמן.


מתי החל החיפוש אחר אייכמן?


במחקר ובציבור התקבע הרושם כי החיפושים אחרי אייכמן החלו רק בשנת 1960, אף שהחיפושים החלו כבר בשנת 1945, מיד בתום מלחמת העולם השנייה. הניסיון שכשל ללוכדו באוסטריה בשלהי 1948 נעלם מתודעת הציבור ואינו מוזכר כמעט במחקר. זאת, ככל הנראה, בשל הרושם שהותירו משפט אייכמן ולכידתו בשנת 1960. לא פחות מכך תרם לכך ספרו הפופולרי של ראש המוסד איסר הראל על מבצע חטיפתו של אייכמן.


בספרו הבית ברחוב גריבלדי התחיל איסר הראל את הסיפור על המצוד אחרי אייכמן בשנת 1957, ואינו מזכיר ניסיונות קודמים ללכוד אותו, שהחלו כאמור מיד בתום המלחמה. במאמצים ללוכדו שיתפו פעולה אשר בן נתן, שמעון ויזנטל וטוביה פרידמן. הראל התעלם גם מהניסיון הכושל של משטרת אוסטריה ללכוד את אייכמן בסוף שנת 1948, בעיצומה של מלחמת השחרור, ניסיון שהיו מעורבים בו בן נתן וּויזנטל.


הראל טען כי הוא לבדו קיבל את ההחלטה ללכוד את אייכמן בשלהי 1957, לאחר שקיבל רשות לכך מראש הממשלה. ראש שירותי הביטחון ציין כי היו בידי המוסד ידיעות שאייכמן נמצא באמריקה הדרומית, וכמה מהידיעות, משנת 1956, ציינו במפורש את ארגנטינה. הראל התייחס כנראה גם למידע מוקדם יותר שהעביר בשנת 3591 שמעון ויזנטל, שהיה סוכן חשאי של המוסד,7 לקונסול ישראל בווינה, אריה אשל. ויזנטל התלונן כי מסר לאשל על הימצאותו של אייכמן בבואנוס איירס, אך לא זכה לתגובת המוסד.8


ויזנטל החל לרדוף אחרי הפושע הנאצי בשנת 1945, זמן קצר לאחר שחרורו ממחנה ההשמדה מאוטהאוזן. בספרו הרדיפה אחר אייכמן, גולל ויזנטל את סאגת חיפושיו אחרי אייכמן ואת הכישלונות, שלו ושל שותפיו למרדף. הוא ציין את שיתוף הפעולה שלו עם אשר בן נתן, והביע צער על שעזב את אוסטריה בסוף שנת 1947, מפני שמחליפיו לא היו להוטים כמוהו לתפוס פושעי מלחמה.9 אשר בן נתן מעיד בספרו החוצפה לחיות כי החל בחיפושים אחרי אייכמן בשנת 1945, כשפעל בווינה כשליח מטעם המוסד לעלייה ו'הבריחה'. לבד מעיסוקו העיקרי בהברחת פליטים יהודים ממזרח אירופה בדרכם לאיטליה ומשם לארץ ישראל, עסק בן נתן בחיפוש אחרי פושע המלחמה הנאצי.10 הוא שיתף פעולה עם טוביה פרידמן ועם כמה סטודנטים יהודים מאוניברסיטת וינה, והם הקימו 'ועדה לדוקומנטציה' שמשימתה העיקרית הייתה איתורו של אייכמן, אשר על חלקו בהשמדה שמע בן נתן בארץ, מיואל ברנד.11 לאחר שנודע לו שסגנו של אייכמן, ויסליצני, כלוא בברטיסלאבה, נסע לפגוש אותו בכלאו. ויסליצני סיפר לו כי אייכמן הביא את משפחתו לבאד אוסה שבאוסטריה ונעלם. במסגרת החיפושים איתרו בן נתן ושותפיו ב'ועדה לדוקומנטציה' את המאהבת של אייכמן שגרה ליד לינץ, והצליחו, בסיוע המשטרה האוסטרית, להחרים מסמכים ותצלום של אייכמן. שותפו לחיפושים, הסטודנט מאנוס דיאמנט, מצא את אשתו של אייכמן ואת שני בניהם ואף התיידד עמם, אך לא הצליח להוציא מהם דבר על אבי המשפחה. נשקלה אפשרות לחטוף אותם, אך הוחלט שלא להסתבך.12


ויזנטל והמופתי מחפשים את אייכמן


החיפוש אחר אייכמן לא נפסק. נוסף על בן נתן ניסו לאתר אותו גם ויזנטל בווינה וגם טוביה פרידמן, שחזר לארץ.13 כעבור זמן, לאחר שמונה לראש אגף המבצעים במחלקה המדינית של משרד החוץ, הורה בן נתן להמשיך בחיפושים ואף שיגר את אחד מעובדיו לזלצבורג למטרה זו בשנת 1949. בן נתן התייחס בספרו לניסיון כושל של האוסטרים בשיתוף ויזנטל, ללכוד את אייכמן בעת שניסה לבקר את אשתו, שגרה בבאד אוסה14 שבאלפים האוסטרים, בערב סילבסטר 1949.15 הוא ציין כי "לצערנו הרב, השליח לא הצליח לעלות על עקבותיו של אייכמן". אישור לדבריו נמצא במכתב שבו הודיע בן נתן לוויזנטל באוגוסט 1948 כי הוא שולח אליו "חומר נוסף על אייכמן וכן גם מספר מתמונותיו שטרם פורסמו". כמו כן הודיע שישלח אדם שיקשור קשרים עם אשתו של אייכמן, כדי לגלות דרכה היכן נמצא בעלה. במכתב הציע בן נתן שאם לא יצליחו למצוא את אייכמן יחטפו את אשתו ואת בניו, וביקש את תגובתו של ויזנטל להצעה.16


ויזנטל הניח כי אייכמן ינסה להיעזר בידידו, המופתי הירושלמי חאג' אמין אל־חוסייני, ולכן עקב אחרי המופתי ואחרי אנשיו. הוא סבר גם שאפשר לתפוס את אייכמן באמצעות מעקב אחרי משפחתו. רעיון זה עלה גם בדעתו של המופתי הירושלמי, שחיפש את אייכמן לצרכיו. כדי למצוא היכן מסתתר אייכמן, הסתייע ויזנטל בידידו מוסא ביי,17 מוסלמי תורכי שהיה טייס בצבא האדום, נפל בשבי הגרמנים, והיה אסיר עמו במטהאוזן. לידידו התורכי היו קשרים עם המופתי הירושלמי, ובעזרתו גילה ויזנטל כי המופתי שלח לאוסטריה אדם בשם חוראני כדי שישכנע את אייכמן להימלט למצרים, וזאת כדי להטיל אימה על יהודי ארץ ישראל.18 המופתי הירושלמי ביקש להשתמש באייכמן לצורכי לוחמה פסיכולוגית במלחמת השחרור, משום שהניח שאם ייוודע בארץ שאייכמן עומד להגיע בראש צבאות הפלישה הערביים, תשתרר בהלה בשורות צה"ל וניצולי השואה יימלטו לחוץ לארץ בהמוניהם.19


ויזנטל עקב אחרי שליחו של המופתי, חוראני, שהגיע לבאד אוסה שבאלפים האוסטרים לפגוש את ורה אייכמן, בתקווה לגלות את מקום מחבואו של בעלה.20 ואולם המעקב אחרי חוראני נכשל. ויזנטל כתב כי חודשיים לאחר כישלון המעקב אחרי חוראני, בא אל משרדו בלינץ סוכן ביון אוסטרי וביקש מידע על אייכמן. בתמורה למסמכים שוויזנטל מסר לו, סיפר סוכן הביון כי שירותי הביון האוסטרים מתכוונים לתפוס את אייכמן בבאד אוסזה כשיבוא לבקר את משפחתו בסילבסטר. עוד מסר לו הסוכן האוסטרי כי שליח המופתי, חוראני, הודיע לוורה אייכמן כי בעלה יבוא לבקרה בליל ראש השנה וכי המודיעין האוסטרי מתכנן לארוב לאייכמן ב-31 בדצמבר 1949.21 ויזנטל פגש את קונסול ישראל בזלצבורג, קורט לוין, ודיווח לו על המארב המתוכנן. הוא סיפר שלמשרדו בלינץ בא כמה ימים לפני מועד הפעולה צעיר ישראלי ושאל, "מה עם אייכמן ומדוע אי אפשר ללכוד אותו?".22 ויזנטל לא ציין שאת הצעיר הישראלי, מיכאל בלוך (שבשמו אינו נוקב)23 שלח אשר בן נתן באוגוסט 1948 כדי שיקשור קשרים עם אשתו של אייכמן ובאמצעותה אפשר יהיה לגלות היכן הוא מסתתר.24 לדברי ויזנטל הוא עשה טעות כשסיפר לצעיר על המבצע המתוכנן, וכי זה התעקש להצטרף אליו בשל ניסיונו הצבאי. ויזנטל קיבל אישור ממפקד המבצע האוסטרי לצירופו של הישראלי, בתנאי שלא יפריע לפעולה. כשהגיעו לעיירה הזהיר ויזנטל את הצעיר הישראלי לא לצאת מן המלון ולא לדבר עם איש לפני חצות, והצעיר הבטיח להישמע להוראותיו. אולם כאשר ויזנטל ומפקד המבצע האוסטרי נכנסו לבית מרזח, שמעו את הישראלי מתרברב על מעשי גבורתו במלחמת השחרור. המפקד האוסטרי אמר לוויזנטל כי חברו הכשיל את המבצע. ואכן, עד מהרה פשטה שמועה על "קבוצת ישראלים" הנמצאת בעיירה.25 המידע הגיע לאייכמן והוא שב על עקבותיו. לאוסטרים לא נותר אלא לבטל את הפעולה.26 ויזנטל האשים את עצמו בכישלון וכתב כי לא גער בצעיר הישראלי ולא נטר לו איבה, אך שקע בדיכאון.27


שגב מציין כי לוויזנטל היו ארבע גרסאות שונות וסותרות על ניסיון הנפל ללכוד את אייכמן. מיכאל בלוך כתב דו"ח על המבצע ואשר בן נתן, ששלח אותו למשימת "מבצע עלייה", אישר אותו. לדברי שגב, ביקש בן נתן מבלוך לעמוד בראש המבצע שנועד "לקבל את הנושא מידי הבולשת האוסטרית ולהביאו ארצה", והעמיד לרשותו עוד שני ישראלים. אולם קשה להאמין שהאוסטרים היו מאפשרים לישראלי לעמוד בראש מבצע ביוזמתם, ולפי תיאורו של ויזנטל הם הסכימו בקושי להשתתפותו של השליח הישראלי במבצע.28


בן נתן כתב בספרו כי החליט לשלוח את אחד מאנשיו לווינה במסגרת החיפושים אחרי אייכמן.29 אישור לכך נמצא כאמור במכתב ששלח לוויזנטל בעיצומה של מלחמת השחרור, כאשר עמד בראש אגף המבצעים של המחלקה המדינית במשרד החוץ (הגוף שקדם למוסד). תום שגב כותב כי השליח בלוך, סיפר שקונסול ישראל, קורט לוין, הגיש לו עזרה. הקונסול לוין סיכם עם ראש הבולשת במחוז לינץ שלאחר מעצרו יימסר אייכמן לישראלים תמורת 5,000 דולר, וישראל תישא בהוצאות המבצע. בדו"ח לבן נתן כתב בלוך כי האיש שוויזנטל פגש בבית המרזח ובגללו נכשל המבצע היה אחד משני הישראלים שנלוו אליו וסירב לקבל את מרותו. בלוך גם הטיל במרומז את האשמה לכישלון המבצע על ויזנטל, וכתב כי כדי לתפוס את אייכמן נדרש כוח אדם מקצועי ואין לסמוך על מתנדבים.30 שגב מציג עוד גרסה לפרשה — של שוטר אוסטרי, ליאו מאייר, שהשתתף בניסיון ללכוד את אייכמן.31 מאייר, לימים קצין רם דרג במשטרת אוסטריה, כתב על הפרשה שנים לאחר שוויזנטל פרסם את ספריו, אך לא הזכירו כלל, אף שהכירו היטב. שגב מציע להתייחס בחשדנות לגרסת ויזנטל ואומר כי אי ההתאמות בין גרסאותיו אינן נובעות רק מתעתועי הזיכרון, אלא כלשונו, מנטייתו של ויזנטל להפליג אל מחוזות הבדיון ומהעדפתו את הדרמה ההיסטורית על פני האמת.


גרסה חדשה לפרשה התפרסמה בעיתון הגרמני דר שפיגל. לפי גרסה זו, המבוססת על מסמכים של המודיעין הגרמני, ישראל תכננה לחטוף את אייכמן כבר ב-1949, ויחידת קומנדו ישראלית נשלחה לאוסטריה כדי לחטוף אותו.32 מטוס הוצב בשדה התעופה של זלצבורג, והמשטרה האוסטרית הייתה אמורה לבצע את המעצר ולהעביר את אייכמן למטוס. לדברי כתב דר שפיגל, קלאוס ויגרפה, המבצע התבסס על מידע שגוי של מודיע מפוקפק שעבד עם שירותי המודיעין האוסטרי ועם שירותי מודיעין נוספים, ושיתף פעולה גם עם ויזנטל. ואולם נראה כי גרסת דר שפיגל מערבת עובדות עם הגזמות. שלושה ישראלים שהשתתפו במבצע שכשל הפכו בגרסה זו לקומנדו ישראלי. המבצע נכשל כנראה בגלל חוסר זהירותו של בלוך, ולא בשל מידע מוטעה של מודיע מפוקפק. השתתפותו של בלוך במבצע בשליחותו של בן נתן הייתה המשך שיתוף הפעולה בין ויזנטל לבן נתן שהחל מיד בתום המלחמה, ואת המבצע יזמה המשטרה האוסטרית ולא מדינת ישראל, כטענת דר שפיגל. העובדה שישראל שילמה לאוסטרים בעבור המבצע נזכרת גם בגרסתו של ויזנטל. אולם ספק אם ישראל שרק הוקמה, ושחיל האוויר שלה מנה קומץ מטוסים, שלחה לצורך המבצע מטוס שחיכה בנמל התעופה בזלצבורג. מלחמת השחרור עדיין לא הסתיימה וקשה להאמין שהמבצע היה יותר מיוזמה של האוסטרים בשיתוף פעולה של ויזנטל, שקיבל סיוע מקונסול ישראל בווינה, ובהשתתפות שלושה ישראלים ששלח אשר בן נתן.


ויזנטל לא הפסיק את החיפושים למרות הכישלונות. בשנת 1951 התפרסמה סדרת מאמרים על "מחפשי המטמון של אלטאוסזה" בעיתון בשפה הגרמנית שיצא לאור בארצות הברית, Aufbau. בעקבות הפרסומים התקשר אליו אציל אוסטרי, היינריך פון קלימורד, והציע לו בשם קבוצה של חבריו, קציני אס־אס לשעבר, "שותפות": לסייע לו ללכוד את אייכמן בתמורה לסיועו בחיפושים אחרי המטמון שהחביא אייכמן על פי השמועות באגם אלטאוסזה. האציל האוסטרי מסר לו מידע מוסמך על שהותו של אייכמן ברומא לפני שנמלט לארגנטינה. ויזנטל החליט לא לשתף עמו פעולה.33 הוא המשיך לעקוב אחרי ורה אייכמן, ובשנת 1952 התברר לו שעזבה עם ילדיה את אלטאוסזה לארגנטינה. היו לו ידיעות על כך מכמה מקורות, שאותם לא הצליח לאמת. איסר הראל כתב בספרו שבספטמבר 1959 נבדקה ידיעה שאייכמן נראה בבאד אוסזה ובאלטאוסזה בשנים 1955, 1956 ו-1959 והיא נתגלתה כחסרת שחר. כפי הנראה אלה הידיעות שהעביר ויזנטל למוסד שהתייחסו למבצע האוסטרי שנכשל, אף שהתאריכים שנקב הראל שגויים.34


החמצה ב-1953


שמעון ויזנטל כותב כי בשלהי הסתיו של שנת 1953 הגיע אליו מידע מהימן שאייכמן חי בארגנטינה, מפי ברון אוסטרי קשיש, אספן בולים (כמו ויזנטל). הברון האוסטרי (הוא אינו נוקב בשמו) הראה לו מכתב מחברו בארגנטינה ששירת עמו בוורמאכט ובו כתב כי ראה את אייכמן בבואנוס איירס. "החזיר המטונף הזה, אייכמן, שהתעסק עם היהודים. הוא מתגורר ליד בואנוס איירס ועובד בחברה להספקת מים". ויזנטל התקשה להסתיר את התרגשותו כשהבין שהמידע מהימן.35 הוא הבין שאינו יכול להמשיך לבדו במרדף אחר אייכמן והחליט לשלוח דו"ח מפורט לשלטונות המוסמכים בישראל ובו תיק אייכמן והמידע החדש של הברון האוסטרי.36


בעודו כותב את הדו"ח טלפן אליו קונסול ישראל בווינה, אריה אשל, וביקש לפוגשו בדחיפות. הקונסול סיפר לו כי נשיא הקונגרס היהודי העולמי, נחום גולדמן, ביקש ממנו לשלוח לו דו"ח על המעקב אחרי אייכמן. הקונסול ביקש מוויזנטל כי ישלח במקומו, דו"ח מפורט לגולדמן היושב בניו יורק. ויזנטל נענה ושלח בדואר אוויר אקספרס את הדו"ח במארס 1954 ובו המידע המהימן שמסר הברון האוסטרי. העתק מן הדו"ח מסר לקונסול אשל. ויזנטל חיכה לתגובתו של נחום גולדמן והאמין כי לאחר שגולדמן החליט לחדש את המצוד אחרי אייכמן תפיסתו היא עניין של ימים.37 ויזנטל חיכה בדריכות למכתב המיוחל ו"סוף סוף", כלשונו, הגיע ב-25 במאי 1954 מכתב מניו יורק החתום ביד הרב אברהם קלמנוביץ'. הרב כתב לו כי גולדמן מסר לו את תיק אייכמן שוויזנטל העביר לניו יורק וביקש כי ויזנטל ימסור לרב את הכתובת המדויקת של אייכמן. הרב קלמנוביץ' ביקש גם כי יודיע לו תחת איזה שם מתגורר אייכמן עם אשתו בבואנוס איירס.38 ויזנטל כותב כי זועזע עד עמקי נפשו. מימיו לא שמע על הרב קלמנוביץ' ותביעתו כי ימסור לו את כתובתו המדויקת של אייכמן הוכיחה שאינו מצוי בבעיות הכרוכות בחיפוש אחרי אייכמן. עם זאת, הוא התרשם שהרב מעוניין בתפיסת הצורר ולכן ענה לו שיש לשלוח מיד סוכן לארגנטינה שיגלה את כתובתו. הוא הציע לשלוח ידיד מהימן שלו למשימה ולממן אותו, והוסיף כי במשך שנים מימן מכספו הפרטי את פעולות העיקוב ומקורותיו אזלו. "אי אפשר היה לי להוסיף ולקפח את משפחתי בשל שגעוני לדבר אחד".39 התשובה לא איחרה לבוא. הרב קלמנוביץ' השיב כי הצעתו נדחתה.


בסוף ספטמבר 1954 פנה ויזנטל שוב לד"ר גולדמן, אך גם הפעם לא זכה לתשובה מנשיא הקונגרס היהודי העולמי. לימים, כשבועיים לפני פתיחת המשפט, סיפר גולדמן לעיתון ג'רוזלם פוסט כי ויזנטל העביר לו מידע כבר ב-195440 שאייכמן מסתתר בבואנוס איירס, וכי מסר לו גם את כתובת מגוריו. גולדמן סיפר כי מסר את המידע של ויזנטל לסוכני ביון אמריקנים.41 ויזנטל כותב כי לאחר שנואש מגולדמן ציפה לתגובה כלשהי מישראל, אך לא זכה לה, לדעתו משום שבישראל חוששים מהעלאת פרשת קסטנר. "העתק הדוח נשלח בזמנו למר אשל. הוא העבירו למי שהעבירו [...] ידעתי שכתוצאה ממשפט קסטנר נקרא דרור ליצרים שהשתחררו משכיחת העבר וסבבו סביב השאלה: קסטנר מהו — גיבור או בוגד?"42. ויזנטל חלה מחמת הרוגז והאכזבה, ולאחר שהחלים החליט להפסיק את החיפוש אחר אייכמן. הוא שלח את כל הארכיון שלו ליד ושם, כולל תיק אייכמן,43 והצהיר כי סיים את עיסוקו בו. לדברי תום שגב הסיפור על הברון האוסטרי שהופיע בספרו של ויזנטל לאחר לכידת אייכמן, הרגיז את איסר הראל. שהרי אם דיווח ויזנטל למוסד כבר בשנת 1953 שאייכמן נמצא בארגנטינה היה על הראל להסביר מדוע יצאו סוכניו ללכוד אותו רק כעבור שבע שנים.44 שגב מציין שהראל האשים את ויזנטל כי אם יש אמת בסיפורו על הברון, הרי מדובר בביזיון הגדול ביותר בתולדות המצוד של ויזנטל אחרי אייכמן ואין לו כפרה. לדברי שגב, אף שלכאורה זהו מחדל תמוה, הסיפור מורכב. מסתבר שהברון, היינריך מסט, היה קצין מודיעין גרמני ואחרי המלחמה סיפק שירותי מודיעין לארגון של ריינהרד גהלן, גנרל הוורמאכט שעבד אחרי המלחמה בשירות האמריקנים.45 אולם נראה כי הביזיון היה של הראל עצמו, משום שהוא עמד אז בראש שירותי המודיעין והיה אמור להתייחס למידע של הברון מסט, שהעביר אליו סוכן המוסד ויזנטל. המידע היה מדויק וחשף פרטים שאותם גילה פריץ באואר שבע שנים אחריו והם שהובילו ללכידת אייכמן.


בשנת 1955 הודח בהפיכה נשיא ארגנטינה פירון, שהעניק חסות לפושעים נאצים רבים. ויזנטל חשב שזו הזדמנות לתפוס את אייכמן, אך שוב התאכזב. הוא תהה על "העדר הפעילות של הישראלים",46 ותהה אם השלימו עם המחשבה שאייכמן לעולם לא ייתפס. למרות הבטחתו כי יחדל מעיסוקו האובססיבי באייכמן הוא המשיך במעקב אחרי משפחתו של הפושע הנאצי, וגילה כי אשתו וילדיו עברו לגור עמו בבואנוס איירס.


*המשך הפרק בספר המלא*