משפט אייכמן היה אירוע מכונן בתולדות המדינה. ישראל שלאחריו שוב לא הייתה כישראל לפניו. הוא התפרץ לתודעה הקולקטיבית וחשף ישראלים רבים, ובעיקר צעירים, לרוע אנושי חסר תקדים ולזוועות אין קץ שחוו בני-עמם בשואה. השואה הופיעה לפתע כממשות הנוגעת לחייהם, ולא כקטסטרופה רחוקה שהתרחשה אי-שם, על פלנטה אחרת.


מה הניע את גלגלי השינוי הזה? האם עמדה מאחוריהם יד מכוונת? האם יזם ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, את לכידת אייכמן? האם הוא "ביים" את משפטו ואת הוצאתו להורג, ועשה שימוש מניפולטיבי באמצעי התקשורת כדי לקדם אינטרסים פוליטיים? מה היה חלקו של קול ישראל במשפט? והאם יש שחר לטענה, שהמשפט השפיע על פרוץ מלחמת ששת הימים?


אורה הרמן, שעבדה שנים רבות בקול ישראל כעורכת חדשות ותכניות דוקומנטריות שעסקו בשואה, מעמידה שאלות אלה לבחינה מחודשת. על-סמך ראיונות עם אישים שהיו מעורבים בלכידת אייכמן ובמשפטו וחומר ארכיוני, הן ישן והן כזה שפורסם לאחרונה בארץ ובחו"ל, היא חושפת זיקות וקשרים שפעלו מאחורי הקלעים ולא היו ידועים עד כה. אורה הרמן מראה, בעיקר, שיחסו של בן גוריון למשפט היה קשור במשא ומתן שניהל עם קנצלר גרמניה המערבית בנושאים שהשתיקה יפה להם, ובמקביל שוללת את הטענה שהמשפט היה משפט ראווה ושהרדיו הממלכתי גויס לשם העברת מסרים חינוכיים ופוליטיים.


הספר הכבשן והכור מטיל אור חדש על פרק חשוב בתולדות מדינת ישראל.