“ספר הביכורים של דידי גולן מגולל לקורא בגוף ראשון, וראשיתו באחד מימי החורף האפרורים, מלווים בשמיים מכוסי עננים, רוח שמכופפת צמרות עצים, ומערבלת עלים בסיחרור.

אישית, אני אדם של שמש זורחת ומחייכת, שמאירה את היקום בצבעים בוהקים. אזי, אנשי החורף היקרים, אבקש את סליחתכם למפרע.

עבורי ימי החורף מסמנים שמיים קודרים, אפורים, עצובים ודמעות זולגות על שמשת החלון. כן, אלה החודשים שאני מכריזה לכל העולם ואשתו, לא להתקרב אלי משום שאני לוקה ב"דיכאון חורף".

העלילה מגוללת מסע בתחנה של נתיב חיי הכותבת "ללא שם". היא עוסקת בקדרות, מתגוררת ביפו, התגרשה מיהונתן, ומטפלת באודי-אחיה הסכיזופרני שמאושפז בבית חולים לחולי נפש. מעבר למתרס, אימה המתבגרת מאושפזת במחלקת ההמטולוגיה, וצועדת בצעדי ענק לעבר העולם שכולו טוב.

לאורך העלילה הכותבת נעה בין שתי התחנות הללו, ובמנעד רגשות בינה לבין עצמה.

את אחיה כשהוא מפורר לאבק היא מצאה: "בדיוק כאן מתחת לשולחן... יושב על רצפה המלוכלכת, קומתו הגבוהה מגומדת, ראשו דחוק אל לוח השולחן, רגליו הארוכות פשוטות לפנים. זרועות מושטות קדימה כפות ידיו לחוצות אל הרצפה...", "... לחשתי אל תוך מבטו הבוהה. הוא לא הגיב. אודי, לחשתי שוב, קרן האור הקלושה החלה להתפוגג. ... אודי, חזרתי שוב בלחישה. הוא הביט בי, מבטו ממוקד. בוא נלך אל ההורים, אמרתי, מושה אותו מהחשיכה." (עמוד 11)

במהלך העלילה שתי דמויות שמהוות עבורה עמודי התווך הם: מרים ויהונתן.

את מרים היא הכירה ביום שעברה לדירתה ביפו. למרים הייתה חנות בגדים ישנים בטבורו של השוק. והיא מצידה נצמדה לחוכמתה והפקידה את עצמה בידי מרים.

יהונתן בן זוגה לשעבר נטש את התא הזוגי לטובת החזרה בתשובה, והיווה עבורה מורה דרך וכתף.

העלילה זורמת בין שוק הפשפשים ביפו וסמטאותיה של עין כרם בירושלים, ובין מקומות אלה צפות תמונות נוף, שלוות וציוריות להפליא מעורבלות בהבזקים מהעבר.

אהבתי את התיאורים המקסימים של טיפות הגשם, הנוף האורבני לצד הירוק והבתולי.

הכתיבה של דידי גולן משובחת, רוויה במטאפורות, החל מכד החרס שנמצא בסדנת הקדרות ביפו, צלחות מעוטרות בציפורים, עץ המנגו הטובל בירק שנשקף מעבר לחלון, ומבשר על מחזוריות החיים ועוד.

ככל שהעלילה כתובה במקטעים, כתמי זיכרונות מהעבר ותמונות הווה, היא מבלבלת את הקורא, ומאידך גיסא מטפטפת תחושה של כבדות, אי-שקט ומלנכוליות.

היה חסר לי בעלילה מעט מידע על דמות האב, יהונתן ומערכת היחסים בין הכותבת לבינו.

שפתה של דידי גולן עשירה, נוקבת, חודרת, מטאפורית שמחלחלת לאט לאט, עד כדי כך שלעיתים חשתי כשלולית עוקפת גזע עץ הממאן ללגום ממנה.

אין לי ספק שזו כתיבה של אישה שחוותה מסע מטלטל, אחרת האמוציות והתחושות שעולות מהספר, לא היו מצליחות לגעת כך בקורא. למרות זאת, בסוף העלילה תמצאו אופטימיות והבזק של קרן אור בקצה המנהרה.

מה אומרת מגדת העתידות לכותבת: "לכי אחורה אל תוך צלך שלך, מטרת מסעך תתבהר רק שתגיעי אליה." (עמוד 64).

האיור וצבע הרקע על כריכת הספר תואם לתוכנו: מגדל השעון, הציפורים, והאישה שאוחזת במיטריה שגבה מופנה אלינו.

למה האישה מפנה את הגב?
או,
מי מפנה לה את הגב?

דידי גולן ילידת ירושלים ובוגרת בצלאל במחלקה לקדרות, ולכן לא פלא שגיבורת העלילה עסקה בקדרות.

במשך שנים רבות תומכת ומלווה דידי גולן את אחיה הצעיר המתמודד עם מחלת נפש.

הסיפור השזור בספרה "קשת מעל מגדל השעון", נוגע בקו הדק שחוצץ בין אי-שפיות לצלילות הדעת.

מומלץ ורצוי לקחת הרבה אוויר לפני...

לי יניני

הוצאת גוונים, פרוזה מקור, 126 עמודים, 2017”