“#
ג'ימי לונץ הוא לוזר נורמטיבי יחסית. הוא אינו עומד בפני פיתוי של הימור גם כשהסיכויים באופן ברור אינם לטובתו. הוא חי מהיד לפה פחות או יותר, משתתף במקהלה(!) וגם לא מתכחש ללוזריותו, למעשה מציג אותה לראווה. הוא יוצא למסע של בריחה ממפיונר לו הוא חייב כסף, מצטרף ליפהפיה שיש לה אג'נדה. בורח עם 10% תוכנית, כדבריו, ומנסה בלי הצלחה לשמור על שרידי המוסר האזרחי-נורמטיבי שלו.
זה סיפור פשע אפל. מתרחש איפשהו בארצות הברית, והנפשות הפועלות הן אמריקאים החיים בעיקר בשולי החוק: פושעים, מהמרים, רמאים, רוצחים - סיפור מקביל לסיפור האמריקאי המייצג הרישמי. סופרים אחדים כתבו את אותה עלילה עם אותם גיבורים – שולי השוליים של החברה, החיים מחוצה לה, וכשאנחנו קוראים אותו אנו חווים דיסוננס קוגניטיבי: אנחנו יודעים שהעולם הזה קיים, אבל אנחנו גם מאמינים באמריקה כפי שהיא מציגה את עצמה. העלילה הזו מספרת את הסיפור האמיתי של אמריקה שבהווה, רק שאנחנו קרובים מכדי שנוכל להבין את הסיפור הזה.
נראה שג'ונסון מנסה יחד עם קבוצה מכובדת של ספרים אמריקאים בני דורו - קורמק מקארתי, קארבר (שכנראה היה מנטור של ג'ונסון), בוקובסקי ונוספים - לצייר אמריקה שאינה מופיעה בסרטים. הרבה מהסיפורים והפרשנויות מתבססים על אירועים מכוננים כמו רצח קנדי ומלחמת ויאטנם, שחרצו חריצים עמוקים באומה האמריקאית, ומשפיעים על התנהגות האמריקאים עד היום.
ג'ונסון – שנפטר ב 2017 בן 64 מסרטן – היה סופר ומשורר מוערך (יותר בארצו מאשר פה, כך נראה) ניסה לכתוב פה סוג של מותחן נואר (ההגדרה של ההוצאה, לא שלי) שיגיד עוד דברים, בין השורות. הספר שפורסם בהמשכים בפלייבוי אינו מותח במיוחד. הקוראים יכולים לדמיין את הסוף, וגם הדרך אל הסוף כבר מוכרת עד זרא. מה שלא משעמם הוא ההבנה של הקורא כמה אמריקאים מוקסמים מדמויות עברייניות ובעיקר מירי והרג (רצוי עם רובה קצוץ קנה, אבל אם אין גם אקדח בסדר...)
יש לו כמה יתרונות. העלילה דוהרת ב 200 קמ"ש, הספר קליל גם בזכות העובדה שאתה כמעט לא מפתח יחסים עם הדמויות. הסיגנון ברור וחותך. אולי ג'ונסון יצא פה קרח משני הצדדים – זה לא ספר פולחן כמו "עץ עשן" שלו, שזכה בפרס נחשב, זה גם לא מתקרב להפוך לספר פשע מרתק. מצד שני הוא חביב למדי על קוראי סיפורים בהמשכים: קרא מהר, אין צורך להשקיע בעיכול, וקדימה. עוד סיפור מתפרסם בירחון החביב (לשעבר) הזה.”
