"לא הרפיתי מהספר עד שקראתי אותו בשלמותו. לדעתי הספר נותן תמונה אמתית באשר לטיפולי ההפריה, והייתי ממליץ לכל מטופלת לקראו".
פרופ' שלמה משיח, מומחה לטיפולי הפריה

"ילדים, את רוצה?" עיניה נוקבות אותי מבעד לזגוגיות עבות.
אני מתבלבלת. "אה... כן, אני חושבת שכן".
"חושבת?!", חוזרת אחריי הגינקולוגית בקול חרוך. אני נבוכה, לא מבינה לאן היא חותרת. שלושה משפטים קצרים, ישירים, לא מותירים מקום לספק: "אין לך זמן. את צריכה לעשות ילדים עכשיו. יכול להיות שזה כבר מאוחר מדי".
אני יוצאת מהקליניקה, הכול בתוכי נסוג ומתרוקן. האוזניים שלי מצלצלות: 'אין לך זמן, יכול להיות שמאוחר מדי'. בדיוק כשחשבתי שהחיים שלי מסתדרים, מתיישבים במקומם הנכון, בדיוק עכשיו - המסע רק מתחיל.

זה סיפור על כמיהה אנושית שפוגשת פלא מדעי: הפריה חוץ גופית, או בשמה הידוע - הפריית מבחנה. הקסם הטכנולוגי הזה העניק למיליוני נשים בעולם הזדמנות להתגבר על מה שעד אז נראה כמו גזירת גורל ולחבוק את היקר להן מכל: בן, בת; ילד.

ישראל היא מעצמה של טיפולי פוריות; כ-100 אלף ילדי מבחנה נולדו כאן לאורך השנים – שיעור כמעט כפול מהממוצע באירופה. בצד הדרך, נותרו לא אחת הנשים שעברו את התהליך הזה; נשים שלא תמיד אמרו להן את כל האמת; נשים שרק בעיצומם של הטיפולים נחשפו בפעם הראשונה למידע קריטי, שיכול היה לשנות את חייהן. הספר הזה הוא סיפורן.

שרית מגן היא אחת מהנשים האלה, והיא הבינה שגם סופו המתוק של המסע הפרטי שלה בעקבות האמהות, אסור שישכיח את מחירי הדרך. מגן, עיתונאית המתמחה בתחום הבריאות, הייתה שותפה לכמה מהחשיפות החשובות בתחום. את השנים האחרונות הקדישה לפרויקט הזה; צללה לתוך קרביה של תעשיית ההפריה החוץ גופית בישראל, כדי לחשוף את הסודות הגדולים שלה.
הסיפור הזה מסופר משני צידי הפרגוד: מפי הנשים ומפי הרופאים המטפלים. והתמונה שעולה ממנו - מסקרנת, נועזת, בועטת - היא צידה הכרחית לכל אישה שיוצאת בעקבות החלום הגדול: החלום לילד משלה.