מבוא


בשנת 1977 שוגרה לחלל גשושה בשם “וויאג’ר” - הנוסעת. במסעה היא הרחיקה לכת יותר מכל חפץ שנעשה אי-פעם בידי אדם ויצאה מתחומי מערכת השמש שלנו אל החלל הבין-כוכבי. מזה ארבעים שנה היא מתרחקת מאִנו מונעת בחוקי הפיזיקה שאין לשנותם, ונישאת על כנפי הדמיון שאין להן גבול.
הרבה לפני שבני אדם הצליחו לשלוח את מעשי ידיהם לעבר הכוכבים, הם נישאו לעברם בדמיונם. מאז ומעולם בני האדם חולמים על עולמות אחרים - רחוקים לאין שיעור, וקרובים כמטחווי יד אם רק נדע איפה לחפש אותם. ובני האדם סיפרו זה לזה על עולמות אלה, בדיבור, בשירה בכתב ובתמונות. אנחנו שמחים להביא לכם זו השנה השמינית כמה מעולמות אלה, שכולם פרי דמיונם של סופרים ישראלים.
כתמיד חובה נעימה היא לי להודות לכל העושים במלאכה. ראשית תודתי נתונה לסופרים, שלולא יכולתם לראות מעבר ליום-יום, אל עתידים ועולמות שונים, אסופה זו לעולם לא הייתה מתקיימת. עדי אלקין איירה את הכריכה השנה, והעניקה לנו עוד חזון אחד נוסף על הסיפורים. אני חב חוב נעים של תודה גם לאלעד אייזן, ריקה גרציאני-טייכהולץ ואיתי צור על ההגהה הקפדנית. ותודה לאגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה שמזה עשרים שנה פועלת לקידם היצירה של מדע בדיוני ופנטסיה בעברית, ובמסגרת זו מוציאה לאור אסופה זו. ואחרונים חביבים, תודה לכם הקוראים. אני מקווה שתיהנו מהסיפורים שבדפים אלה.


אהוד מימון


ירוק דב"ג


אביאל טוכטרמן וקרן לנדסמן
קרן לנדסמן היא אמא, רופאה וסופרת, בסדר משתנה. היא זכתה בפרס גפן על סיפוריה "הגורגונה של הייזנברג" ו"לבד, באפלה" ועל ספרה "שמים שבורים".
אביאל טוכטרמן היה אדריכל ומעצב, חובב ותיק וסופר מתחיל. הוא נפטר בחודש מאי השנה, ואנו זוכרים אותו באהבה ובגעגוע.
"בנגב ייבחן העם בישראל ומדינתו - כי רק במאמץ מלוכד של עם מתנדב ומדינה מתכננת ומבצעת נוכל למשימה הגדולה של הפרחת השממה וישובה."
דויד בן גוריון, מתוך נאום "משמעות הנגב" (ה-17 בינואר, 1955)
צוק
"זה למצגת מחרתיים?" סתוונית רכנה מעל השולחן שלי, מטילה צל על פלטת הצבעים שעמלתי עליה כבר שעה, הופכת את מניפת גווני הירוק-תפוח-ים לגוון אחיד של אפור כהה. ריח הבושם שלה חדר בלתי קרוא לנחיריי. היא הצביעה על אחד מריבועי הדוגמיות, גוון מספר 7758.
הרמתי את ראשי מלוח החומרים והגוונים, השתדלתי שלא להיאנח. לא נאנחים בפניה של הבוסית, לא משנה כמה היא מפריעה לניסיון לגמור את היום המחורבן הזה. מסוג הימים שגרמו לי להצטער שאי-פעם החלטתי לעזוב את תל-אביב ולעבור דרומה.
"כן," עניתי, כשאני מעלים את הכעס מקולי. "לקיר הדגש שמאחורי דלפק המודיעין."
סתוונית בחנה את הגוונים הירקרקים-בהירים. "נשבר לי מהאופנה של צבעי גלידה. בפעם הבאה אנחנו לוקחים עבודה של עיוורי צבעים, או של לקוח שמוכן להעז, שנוכל להשתולל קצת."
חייכתי אליה, את החיוך המנומס והנחמד.
היא המתינה, וכשלא עניתי הוסיפה, "אתה יכול לנעול היום? אני צריכה לצאת, ואם עוד יש לך עבודה כאן..."
"בטח," עניתי.
סתוונית טפחה על השולחן שלי באצבעות מקועקעות בדוגמת שלד. "ואל תשכח לכבות את הגנרטור המשני." הקעקוע נמשך על פרק כף ידה ונעלם מתחת לשרוול החולצה.
"בטח," עניתי שוב, בטון חף מכל רגש. כולנו שמענו עשר פעמים על אורית ששכחה לכבות את הגנרטור המשני לפני חודש, וגמרה את הקצבת הדלק השבועית של המשרד.
"יופי." היא הסתובבה ממני ופנתה, מחזירה את האור לשולחן העבודה שלי, משאירה אותי לחזור להתלבט בין שלושת הגוונים שהיו הקרובים ביותר למה שקיוויתי שהלקוח פינטז עליו. מעולם לא חשבתי שהפרחת השממה וקידום השלום במזרח התיכון יהיו כל כך חסרי מעוף. "אני רוצה ירוק! כמו החזון של בן גוריון!" אמר יהושוע בן חורין, מנהל הפרויקט של תחנת באר שבע, והתעלם לגמרי מכל ההצעות לשילוב עיצוב מודרני בתחנה שהיינו אמורים לתכנן.
נאבקתי בדוגמיות במשך חצי שעה נוספת, ולבסוף התפשרתי על שתיים, הפחות מכוערות מכל הגוונים האפשריים. קיוויתי שהלקוח יעריך את העבודה שהשקעתי. או, לפחות, לא יביט בה בחצי עין בזמן שהוא פוזל למחשוף של סתוונית, ויעיר משהו כמו "מה שבא לך".
וידאתי שהמצגת מגובה ושלחתי לעצמי קובץ עבודה הביתה. לפני שכיביתי את המחשב עברתי פעם אחרונה על תיבת הדואר הנכנס, לנקות אותה מכל מה שהצטבר בה. שנאתי להתחיל את היום עם תיבה מלאה.
לא היה שום הגיון בדואר הזבל שקיבלתי. היו שם הודעות על פיצריות חדשות, פאנלים סולאריים לאנשים יחידים ופתיחת גן ילדים חדש בשכנות לבית אבות. הייתה שם אפילו הודעה על מקומות אחרונים לטיסה הקרובה בעוד חודש וחצי להתיישבות הקבע על מאדים, כאילו שיש להם מה לעשות עם אדריכל בודד מתל אביב שמחבב את החמצן שלו באוויר ולא במסֵכות. ישראל הייתה כל כך נלהבת להיראות כאילו אנחנו חלק מהיציאה לחלל החיצון שסוכנות החלל הישראלית אפילו הסכימה לוותר על חלק מתהליך הקבלה הרגיל בשביל למלא את הטיסה הזו.
כיביתי את המאוורר שלי ואת האורות, הפעלתי את האזעקה, ומיהרתי לצאת. השעה הייתה קרובה לעשר בלילה, ולמרות זאת בחוץ היה עדיין חם.
הגנרטור המשני המהם מאחורי הבניין. נעלתי את הדלת הראשית והתחלתי להקיף את המבנה. שמעתי רעש חצץ נגרס מהצד המרוחק של הבניין. המחשבה הראשונה שלי הייתה שאלה השש מאות ושבע עשרה. דחיתי אותה מיד. לא יכול להיות. הפאנטים האקולוגים האלה אמנם שנאו את 'מסילת המדבר על שם דוד בן גוריון'. לדעתם מסילת רכבת מגנטית שתצא מאירופה, תתפרש בשלוחות לכל המזרח התיכון וצפון אפריקה, ותגיע לנמלים העיקריים של האזור, תפגע באזורי המחייה של חרדף הנמלים המצוי או משהו מטופש כגון זה. אבל הם פעלו במרכז הארץ, איפה שהיו דברים גדולים ובעלי השפעה. אין להם מה לחפש במשרד אדריכלים על גבול באר שבע, בייחוד לא משרד אדריכלים שנמצא במחסן ישן כי סתוונית החליטה להפריח את השממה במו ידיה ולמחזר בניינים.
הרחש חזר. נשמע מעט כמו חפירה. כלב, בטוח כלב, ואם הוא יכרסם את כבלי החשמל שעדיין לא הטמינו, אני אחטוף. כמובן שאם לחברה היה באמת אכפת, הם היו שוכרים שומר, כמו כל החברות שהיו מעורבות במסילת דב"ג, אבל החיסכון שגרם לכך שעבדתי עם מחשב מלפני חמש שנים הביא לזה שלא היה לנו שומר. "אדריכלים מעולם לא נפגעו" היה כתוב בעלון הרשמי של הפרויקט.
כמובן, אם זו הייתה חברה שבאמת אכפת לה היינו עובדים בעיר, שבה לא צריך גנרטורים. הרשיתי לעצמי להיאנח, והוצאתי את הפנס הקטן שעל צרור המפתחות. ההשקעה החשובה ביותר שעשיתי לפני שעברתי למדינת העולם השלישי, הנגב.
אולי תן, או חיית בר אחרת. עדיף שלא אבהיל אותה. הרשות להגנת הטבע תצלוב אותנו אם יקרה משהו לחיות בסביבה, אפילו אם זה סתם שפן סלעים שמחפש אוכל בצד הבניין שלנו. השתדלתי לצעוד בצורה החרישית ביותר שיכולתי. לברור את האבנים הגדולות, לא למעוד על הצינורות של מערכת כיבוי האש החדשה שטרם הורכבו במקומם, ולא לקלל את סתוונית וההפרעה שלה. בלעדיה בטח כבר הייתי בבית.
האור היה עוד פחות יעיל ממני. המעגל שהוא הציג בפני היה צר וקרוב מדי, ודעך בריבוע המרחק. גרוע מזה, הוא הפריע לראיית הלילה שלי. כיביתי אותו וניסיתי להתרגל לחושך. רחש החצץ חזר. הוא לא נשמע כמו חפירה של חדף מתחת לאבן אלא כמו צעדים אנושיים.
זו חיית בר. אלה לא השש מאות ושבע עשרה. אין להם מה לחפש כאן, הסברתי ללב שלי שניסה לברוח דרך בית החזה. וגם אם כן, הם לא יעשו לי כלום. אני רק אדריכל. אני לא מישהו חשוב. אני לא עושה שום דבר משמעותי. אני לא חבר כנסת, כמו ההוא שחתכו לו את הצמיגים, או שופטת בעליון, כמו ההיא שפוצצו לה את הדירה כשהיא לא הייתה בבית. השש מאות ושבע עשרה כבר תקפו עשרות פעמים אנשים שהיו קשורים למסילת דב"ג, ותמיד הקפידו לציין את העובדה שהם מכוונים ל"רכוש מנקר העיניים של מכחידי הטבע" ולא לאנשים עצמם. כל התקיפות היו באזור המרכז, הסברתי לנשימה המתקצרת שלי. הם לא פעלו בבאר שבע.
שאפתי עמוקות והצצתי מעבר לפינת המבנה.
הגדר הייתה חתוכה ומקופלת פנימה. שלושה אנשים רכנו מעל תיק גדול, פניהם מכוסים במסֵכות סקי שחורות. מדי פעם רצועת עור בהירה בצבצה בין הכפפות ובין השרוולים השחורים. קלישאתי מאוד, חשבתי, לפני שהבנתי מה אני רואה והתחלתי להזיע ברצינות.
פתחתי את ממשק כף היד שלי ושלחתי הודעה למשטרה. קיבלתי חזרה תגובה, "שיחתך חשובה לנו. אנא המתן ותיענה בהקדם". לעזאזל. אני צריך לחזור. אני צריך להפסיק להעמיד פנים שאני משהו שאני לא. הגיבורים במשפחה שלנו נגמרו בשנות השלושים, כשהתחילו הצנע וקיצוב הדלק, כמו שאמא שלי תמיד אומרת.
שאפתי ונשפתי בשקט, מנסה להסדיר את מחשבותיי. יש להם מסֵכות סקי. השש מאות ושבע עשרה השתמשו בטכנולוגיה המתקדמת ביותר, לא בשאריות מסרטים מלפני מאה שנים. אלה פורצים. הם הגיעו לכאן כדי... לגנוב דוגמיות של ירוק תפוח?
נשמתי בשקט. אני לא טיפש. אלה לא פורצים. אלה השש מאות ושבע עשרה, ואני צריך לברוח. עכשיו. מה חשבתי לעצמי כשהחלטתי ללכת לבדוק מה הרעש ששמעתי?
עצמתי את עיניי. תחשוב. תחשוב. אני תמיד רגוע במצבי לחץ. הרי בגלל זה נווה ואני נפרדנו. הוא כל הזמן אמר שאני קר ואנליטי מדי. אם אלה באמת סתם פורצים אני יכול לצלם אותם ולשלוח לסתוונית. היא תפעיל את הביטוח, ואני אהיה האדם הזהיר וההגיוני.
אני צריך עוד מידע.
הצצתי שוב. שלושת האנשים עמדו צמודים לקיר האחורי של המחסן, אבל לא הצלחתי להבחין מה הם עושים שם. הראשים שלהם היו קרובים זה לזה, ושמעתי קטעי מילים שלא התחברו למשפט שלם. שמעתי רוכסן נפתח וקרקוש מתכתי, שנשמע כמו פחית צבע. אולי הם מתכננים לצייר גרפיטי על הבניין, מחאה נגד הפרויקט?
הצלחתי להחזיק באשליה הזו במשך שנייה שלמה, עד שהבחנתי בג'ריקן למרגלותיהם... בפירוש לא פחיות צבע לגרפיטי. אולי נוזל פיצוץ מהיר, חסכוני בדלק ויעיל להחריד, החומר הסטנדרטי של השש מאות ושבע עשרה.
חזרתי להסתתר. יכולתי לראות את הכותרות של מחר: "צוק אביסרור, אדריכל בפרויקט מסילת דב"ג, נמצא מת כי הוא טיפש שניסה להבהיל טרוריסטים."
שלחתי הודעת חירום לסתוונית. הסתובבתי לאחור בשקט ונתקלתי באחד מצינורות הפלדה של מערכת הכיבוי הזנוחה שלנו. הוא התגלגל על החצץ בקול מתכתי צלול.
אולי הם לא שמעו. אולי הם לא שמעו. בבקשה, בבקשה, שהם לא שמעו.
רעש ריצה על חצץ. הם שמעו.
עברתי לריצה, מועד על צינורות ואבנים. הייתי יכול להיות בדרך הביתה. הייתי יכול להיות באוטובוס הממוזג, לשמוע על מהומות המזון בירושלים, להתעצבן על דיווחי החדשות המוטים לגבי מסילת דב"ג, ועל כך שכל הזמן התעלמו מהחלק שלנו בפרויקט.
מישהו דחף אותי מאחור.
בשבריר השנייה שלקח לי להגיע לאדמה, המוח שלי צעק לי שזה הולך לכאוב, והראה לי כל אבן ואבן שהרכיבו את החצץ שהתקרבו לפנים שלי במהירות. הידיים נשלחו אוטומטית קדימה, כדי לרכך את הנפילה, ואולי למנוע מהחצץ מלפגוע לי בפנים, וחלק אחר של המוח שאל אותי אם השתגעתי, כי אי-אפשר להתחמק. מישהו תפס אותי, הרגשתי חמימות מעקצצת, כמו שתמיד מספרים על מדבקת ערפול, והעולם נעלם בחבטה שחורה.
התעוררתי מכאב גרירה. מישהו משך אותי על גבי על החצץ. יכולתי לראות בקושי את הפנים, מכוסים במסֵכה שחורה, הסנטר מודגש על רקע השמים הלוהבים. מאחוריו המחסן שלנו בער. המחשבים. השרתים. המצגת שלי, המצגת שאני עובד עליה כבר ימים. הכול עלה באש. התחלתי להתפתל.
"הוא מתעורר, חתיכת יפה נפש שכמוך!" צעק אחד האנשים במסֵכות הסקי אל מי שגרר אותי. הגורר נעמד, והאיש השני רץ אלינו. הוא אחז במוט ברזל, מהחלקים של מערכת כיבוי האש שהתגוללו מסביב.
"נו! תעלף אותו!" הוא צעק, וכשמי שגרר אותי לא ענה, הצועק הרים את המוט שלו כמתכונן לחבוט בי. מי שאחז בי עזב את זרוע שמאל שלי, הרגשתי עוד עקצוץ של מדבקת ערפול, והעולם השחיר שוב.
התעוררתי בבית החולים, לרעש מכונות מצפצפות ומזגן שלא עבד מספיק טוב. נווה ישב על הכיסא לידי, בוהה בעותק חינמי של "השחר". יכולתי לדעת שהוא לא קורא כי זה היה מדור התרבות. הוא שנא את המדור הזה מאז שחברת ילדות שלו פוטרה ממנו.
השיער שלו התארך מאז שהתראינו בפעם האחרונה, והגוון החום של עורו העמיק. הם בטח מבלים הרבה בשמש, בקומונה הזו שלו, אם הוא עדיין שם בכלל. היו לו זיפים קצרים, כמו כשנפגשנו בפעם הראשונה, לפני שהוא גילה שאני מעדיף גברים מגולחים, והחולצה שלו הייתה מזן חולצות השאנטי, מהסוג שהעפתי מהבית שלנו, שכבר מזמן לא היה שלנו.
"נווה?" השתעלתי את השם שלו.
הוא קפץ במקומו. "אתה ער." הוא נשך את שפתו. "כלומר, ברור שאתה ער. כי אתה ער." הוא השתתק, שאף, ואמר בשקט יחסי, "דאגתי."
אבל הוא לא נע לפנים, ולא הושיט את ידו, ובטח שלא התקרב לנשיקה. אפילו לא מחוות עידוד קטנה, כמו כשרק הכרנו, והייתי מקטר במשך שעות על העבודה שלי, והוא היה טופח על הזרוע שלי ונראה כאילו אכפת לו.
נעתי במקומי. החזה שלי כאב. הגב שלי כאב.
"כלום לא שבור," הוא אמר לפני שהספקתי לשאול. "הרופאה אמרה שאלה רק חבלות שטחיות. והיא אמרה גם שיגיעו מהמשטרה לתחקר אותך לגבי מה שקרה." הוא פלט את הכול ברצף שנשמע כאילו הוא התאמן על המשפטים.
"תודה." השתעלתי שוב. הרגליים שלי כאבו. לא חשבתי שרגליים יכולות לכאוב משיעול. "חבורת מחבקי עצים פסיכופתים."
"זה לא השש מאות ושבע עשרה." נווה הושיט אלי את העיתון שלו. "לא יודעים מי הצית את הבניין שלכם." הוא המתין עם העיתון מושט. כאילו שהייתי מסוגל לנוע, או לקחת אותו. או להתרכז בכל דבר שאיננו העובדה שהוא לא נגע בי בכלל.
"אנשים שהציתו דוקא משרד אדריכלים שעובד על מסילת דוד בן גוריון. מי עוד זה יכול להיות?" השתעלתי שוב. נווה שמט את ידו, ממולל את קצה העיתון, "גנבים?"
פלטתי משהו שיצא בין צחוק לגניחת כאב. "מה הם יגנבו? מחשבים בני חמש שנים? זה השש מאות ושבע עשרה, אני אומר לך. ובכלל, ממתי גנבים מציתים את המקום?"
"אני..." נווה בלע את רוקו והמשיך, "אני מצטער שזה קרה לך." הוא נעץ את עיניו בעיניי, ונראה לרגע כאילו הוא באמת מצטער, אולי אפילו על מה שהיה אז. כאילו שזה עזר. ולא התכוונתי לאפשר לאגו שלו לתפוח. הוא לא ינכס לעצמו את ההחלטה שלי, שקיבלתי הרבה אחרי שנפרדנו ולא הייתה קשורה אליו ולמריבות שלנו בשום דרך. מסילת דב"ג הייתה הפרויקט האדריכלי המרתק והגדול ביותר של זמננו, וזה שבמשך חצי מהזמן שהיינו ביחד נווה לא הפסיק לקטר על הפגיעה האקולוגית הצפויה והשמדת עולם החי השביר בנגב בעקבות בניית המסילה, לא היה קשור לרצון שלי לקדם את הפרויקט הזה אחרי שנפרדנו.
"באתי לכאן כי הציעו לי עבודה טובה," אמרתי בקרירות הרבה ביותר שיכולתי לגייס, "וזו הזדמנות מצוינת, ונראה מעולה בקורות החיים. אחר כך אוכל לקבל עבודה בכל מקום. אפילו במאדים. הם מחפשים אדריכלים שיודעים לעבוד בסביבה מדברית קשה." הטיעונים ההגיוניים, שהכרתי כבר בעל פה מרוב חזרות בתשובה לכל מי ששאל מה יש לי לחפש באמצע הנגב בעבודה על מסילת רכבת.
נווה רכן לפנים, עיניו נדלקות, "בלי להתייחס בכלל לעובדה שהמאג-לאב הזאת שלך תהרוס את הנגב שלנו? המקום האחרון שלא מוצף ברבי קומות ובטון? בלי לחשוב ש..."
"בלי לחשוב?" שמרתי על הטון שלי קר, חתכתי את המילים בחדות. "אתה זה שמתעלם מהמציאות. זו רכבת מגנטית. היא בכלל לא גורמת לנזק שנדמה לך. היא תייצר מקומות עבודה ותקל על הפליטים. אתה זה שמוכן לסכן שיתוף פעולה נדיר של כל המדינות בכל המזרח התיכון בשביל איזה שפן סלע נקוד. לך תלמד קצת לפני שאתה מטיף לי מוסר!"
"מוסר?" נווה הרים את קולו עוד. "אתה מדבר אִתי על מוסר? לפחות השש מאות ושבע עשרה לא פוגעים ב..."
דלת החדר שלי נפתחה ואחות הציצה פנימה. "אני מבקשת לשמור על השקט. יש כאן אנשים חולים."
נווה השתתק והשפיל את עיניו. האחות הביטה אל המוניטורים שלי, הנהנה לעצמה ויצאה מהחדר.
"אני שמח שאתה מרוצה מהעבודה שלך," מלמל נווה לכפות הרגליים שלו.
"אתה יכול ללכת." הקפאתי את קולי. "אני מתמודד מצוין עם החיים גם כשאתה לא כאן."
נווה הרים בחטף את עיניו מהרצפה. הבעת פניו התחדדה. "הבטחתי לאמא שלך שאני אשגיח עליך עד שהיא תגיע."
"אז אתה כאן כי אמא שלי דואגת?"
"כן." חוסר הנוחות שלו נעלם כשהכאבתי לו.
"יופי."
"יופי."
המשכנו לנעוץ מבטים זה בזה. נווה נע ראשון.
"צוק," הוא אמר בקול הרך שלו.
"לא."
הוא נע לפנים, ולרגע קיוויתי שהוא ייגע בי, ולו כדי שאוכל להתנער ממנו. זה יכאיב לו. נווה הרים את ידו, והניח אותה על שלי. מעל השמיכה הדקה. כל כך בעדינות שבקושי יכולתי להרגיש אותו, רק את החום שלו דרך השמיכה שכיסתה אותי. לא הייתי מסוגל לנוע.
"מה בדיוק קרה?"
משכתי בכתפיי. "חבורת פסיכים..."
"הם לא מעניינים אותי. רק אתה," הוא קטע אותי, והפך מהאידאליסט שצועק עלי ודוגל בשש מאות ושבע עשרה לנווה שלי, היחיד שמסוגל לחדור את השריון שעטיתי מפני העולם. "ראית מישהו מהם? אתה תוכל לזהות אותם?"
נדתי בראשי. "אולי, אם ייתנו לכל האנשים בארץ לצעוק 'תעלף אותו' אני אזהה את הקול."
נווה הידק את ידו. אנקת הכאב נפלטה ממני לפני ששמתי לב, והוא הרפה, ועזב, והיד שלי התקררה במקום בו הוא לא נגע יותר. "סליחה," הוא אמר. ולא יכולתי להגיד לו שאני רוצה את התחושה הזו חזרה. שלא מפריע לי שכואב לי כשזה הוא. הסטתי את מבטי הצִדה. שלא יבחין.
"אני מצטער."
"תפסיק להצטער." הצלחתי להשתלט על קולי וחזרתי להביט בו. "זו לא אשמתך שהמטורפים האלה היכו אותי."
נווה נראה כאילו הוא מריץ את כל התגובות האפשריות בראשו. הבעת פניו השתנתה מחמלה, להאשמה עצמית ולרחמים. לא רציתי שהוא ירחם עלי. מכל טווח הרגשות שנווה היה מסוגל להביע, רחמים היו הגרועים ביותר.
הזדקפתי במיטה, מעט. מספיק בשביל להפריע לרצף המחשבות של נווה. "אתה מתכוון להישאר כאן גם לתשאול המשטרתי?"
"אם תרצה."
"ואם אני לא ארצה?"
נווה שוב שלח את ידו אל ידי. הפעם הייתי מהיר יותר והזזתי אותה לפני שהוא נגע בי. הוא השאיר את היד שלו מרחפת באוויר, במקום שבו היד שלי הייתה, נעץ את מבטו בעיניי, ואמר, "אני לא אעשה משהו שאתה לא רוצה. אתה כבר אמור לדעת את זה."
חוץ מלריב אִתי בכל ערב, ולקרוא לי "קיר אטום שלא מסוגל לראות כלום חוץ מהעבודה שלו", ולהעדיף את הקומונה ההזויה שלו על פניי, ולעבור לנגב כדי לגדל הכלאות מוזרות כי הוא "צריך שינוי בחיים", ולהשאיר את הדירה שלנו ריקה ממנו, מכל רמז שהוא היה בה פעם, והשאיר פירורי חלווה אורגנית על הספה, וצחק עלי שאני לא מסוגל להירגע, וגרם לי לחייך קצת יותר ולצחוק קצת יותר ולהרגיש כאילו יש משמעות לעולם מעבר למה שרואים.
"אני יכול לעמוד בתשאול המשטרתי לבד." עטיתי את המבט הברור, המרוחק. "הפלפלים שלך צריכים אותך יותר ממני." הפעם לא הוספתי את הרמיזות הגסות שהכנסתי בפעם הקודמת שאמרתי את המשפט הזה, רגע לפני שהוא הרים את התיק וטרק את הדלת והלך.
"בסדר." הוא נראה כאילו הוא עומד להגיד עוד משהו, ובמקום זאת כיווץ את כף ידו הפרושה לאגרוף, משך אותה ונעמד. "וידאתי שלאמא שלך עדיין יש את המספר שלי. תגידו אם תצטרכו משהו."
"לא נצטרך," אמרתי, מביט בו מלמטה.
הוא הידק את לסתו ויצא מבלי להיפרד. נשענתי לאחור על הכרית. עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק, סופר עד עשר. עשרים. שלושים. זה לא עזר. הדמעות החלו לזלוג, ולא עצרו.
נווה
יופי. יופי. פשוט נפלא. הייתי צריך להתגבר על הדחף להחטיף לקיר לידי את האגרוף שהגיע לצוק. אגרוף חביב, ישר בפרצוף המתנשא שלו, שלא מסוגל להביע רגש גם אם חייו היו תלויים בזה. אני הרחקתי אותו מאש בוערת, ממשרד מתפוצץ, ומה אני מקבל בתמורה? "הפלפלים שלך צריכים אותך יותר ממני." חתיכת... חתיכת...
הקצה הימני התחתון בשדה הראייה שלי הבהב, מסמן שיחה נכנסת.
"מה?"
"אתה מאחר, חבר." הקול של ישימון נשמע מעוות דרך סנן השיחות שלי.
"אני בדרך," נהמתי. הוא ניתק מבלי להיפרד. ברור שהוא לא ייפרד. ישימון לא השתמש ביותר מילים ממה שהוא היה צריך. הוא הזכיר לי את צוק לפעמים.
הפגישה הייתה במרחק שני גושי בנינים מבית החולים, מעל הפיצרייה שמכרה משולשים עם קטשופ ועליהם גבינה צהובה זולה. לא היה להם טופו, ובפעם היחידה שביקשתי פיצה בלי גבינה הבעלים ריצף את הפיצה בחתיכות של שום ופטריות, "כי זה לא יפה אחרת".
הדלקתי את הפילטר שלי, שמטשטש את תווי הפנים. טיפסתי את המדרגות שתיים-שתיים, מדמיין את עצמי דורך על הפרצוף של צוק. הייתי צריך לתת לישימון לחסל אותו במכות. אולי אפילו לשבור לו כמה שיניים. שישכב במיטה ולא יהיה מסוגל לדבר. אז נראה אותו אומר לי שהפלפלים שלי צריכים אותי יותר ממנו. ואני אפילו לא מגדל פלפלים. אם הוא היה טורח להתעניין קצת, לשלוח מדי פעם הודעה, או סתם לבדוק מה קורה אִתי במקום להסתגר בתל אביב הזאת שלו, הוא היה יודע. הוא מגיע לכאן, לעיר שלי, ואני צריך לגלות את זה רק כשאני נתקל בו באמצע פעילות של הקבוצה?
דחפתי את הדלת מבלי לזכור שהיא נעולה.
"רגע." קולה של עמיטל נשמע מבפנים, ואחר כך גרירת כיסאות.
שדה הראייה שלי התערפל לרגע כשעמיטל הפעילה את הסורק מבפנים. הדלת נפתחה, ונכנסתי לחדר החשוך. הצללית של ישימון כרעה במרכז הסלון מעל מפה שהוקרנה מהמסך התחתי. פירורים השחירו אותה במקומות בהם אף אחד לא ניקה את האבק מהמקרן.
"בוא, בוא." ישימון החווה אלי, גופו הרחב משורטט באור הקלוש. "שב." הוא לא חייך. הוא מעולם לא חייך. אם ישימון חשף שיניים זה היה רגע לפני שהוא זינק על וריד הצוואר של אנשים. הוא נראה כמו מקלט אטומי מהדור הישן, מהסוג שאפשר להינעל בתוכו מבלי יכולת להיחלץ. הייתה לי הרגשה שישימון נעל את עצמו בתוכו, ואף אחד מאִתנו לעולם לא יזכה לראות מה היה שם. פילטר טשטוש הפנים שלו דלק, כרגיל, והעניק לו תווים חסרי ייחוד לחלוטין. מעולם לא ראיתי אותו בלעדיו. תהיתי מה השם האמִתי שלו, ואם הוא קרוב לכינוי שהוא בחר לעצמו.
הכעס שלי על צוק התפוגג לחשש ברגע שפסעתי לפנים. התיישבתי על הכרית התפוחה, משחרר עננת אבק קטנה ממנה.
"מה שלום הארכיטקט?"
"אדריכל," הערתי מתוך הרגל.
"אדריכל." ישימון הנהן, כמאשר את המילה. "מה שלומו?"
לא לנוע. לא להיראות עצבני. להחזיר מבט יציב, ותודה צוק, על האטימות הרגשית שלך שהכריחה אותי ללמוד להחזיר מבט בלי למצמץ. "הוא לא זוכר כלום."
"כשאתה אומר 'כלום', למה בדיוק אתה מתכוון?" עמיטל התיישבה מולי על שרפרף קש נמוך. השיער שלה היה מלופף בקשר על הקודקוד, קצוות בהירים מלטפים את צִדי פניה. הפילטרים שלה היו עדינים בהרבה, ולעתים חלק מתווי הפנים שלה נגלו לעיניי. היא ללא ספק נזהרה פחות מישימון, אבל הייתה לי הרגשה שגם אם אכנס לתחנת משטרה עם צילום שלה באמצע פעולה היא תצליח לצאת מזה ללא רבב ואני אגמור מאחורי סורגים.
מבט יציב. לא לנוע, לשמור על קול אחיד. "הוא לא זוכר כמה היינו. הוא לא מסוגל לזהות אף אחד מאִתנו. הוא זוכר משפט אחד, אבל לא את הטון, או אפילו אם זה גבר או אישה."
"הפילטרים הקוליים שלך עובדים," העירה עמיטל.
הנהנתי. בכל מקום אחר היו אומרים משהו כמו "כל הכבוד" או "איזה יופי" או סתם הערכה לעבודה טובה. פילטרים קוליים דרשו התאמה מדוקדקת כדי להסוות קול בצורה טובה ובכל זאת להישמע כמו קול אמִתי ולא מכאני, והפילטרים שתכנתתי היו מצוינים.
עמיטל לא נתנה מחמאות. מעולם. היא הביעה הערכה בכך שהיא נתנה לי לצאת לפעולות אִתה ואיפשרה לי להציץ למעט מחייה. ישימון הביע את ההערכה שלו בכך שהוא הפנה לי את הגב פעם אחת וסמך עלי שאגן עליו.
"אני עדיין לא מבין מה אכפת לך מארכיטקט אחד." ישימון פשט את רגליו וגירד את ברכו.
"הכרנו פעם. הייתי חייב לוודא שהוא באמת לא זיהה אותי." השתדלתי להישמע קצר רוח ונוזף כאילו מדובר בסתם חשש רגיל מגילוי, לא כאילו אני מבועת מהאפשרות שהאקס שלי יגלה מה אני עושה מאז שעזבתי את הקומונה בערבה. "וגם היה לי חשוב לוודא שהפילטרים שלנו עובדים."
"אתה כבר יודע מה התקלקל בשלך?" עמיטל שילבה את באצבעותיה. ארוכות. ציפורניים צבועות בורוד מטאלי קלאסי. היא נראתה בדיוק כמו הדמות שהיא הציגה לעולם החיצון - עורכת דין שומרת חוק. רק אנחנו ידענו מה היא עושה ברגע שהחושך יורד.
קול תינוק פילח את האוויר. עמיטל הזדקפה במקומה. "סליחה," היא אמרה, הבעת פניה הנוקשה נמסה לתווים רכים. היא קמה ומיהרה לעבור לחלק אחר של החדר, שהופרד מאִתנו בווילון צבעוני. אפשר היה לראות שביב מנורת לילה ומובייל חיות לפני שהווילון נסגר.
רכנתי לישימון. "אני מקווה שהיא לא תשיר הפעם," לחשתי.
"או, גרוע יותר, תרקוד." ישימון ענה. הוא לא חייך, ולא הייתי בטוח אם הוא מתבדח או מביע דעה.
"ששש... ששש... חמוד של אמא. די," מלמלה עמיטל בשקט. יפחות התינוק נרגעו ככל שעמיטל מלמלה. כשהיפחות נעלמו לגמרי שמענו את חריקת העריסה.
"יש לי בן דוד, אולי אתה רוצה להכיר..." ישימון אמר ברגע שעמיטל חצתה את הוילון חזרה אלינו, מעמיד פנים כאילו לא דיברנו עליה.
"לא, תודה." החוויתי אל המקרן. "שנחזור לעסקים?"
עמיטל התיישבה שוב בכיסאה והביטה אלינו. "מה התחלת להגיד? שהפילטר שלך היה מקולקל?"
"לא מקולקל," אמרתי, "פשוט לא טעון." הרמתי את ידי. "אני יודע, אני יודע. זו טעות מטופשת. לא יקרה שוב."
ישימון טפח על ברכי. "ברור שלא. נדאג שזה לא יקרה עוד הפעם." הוא לחץ מעט את ברכי. הקפאתי את הבעת הפנים שלי, לא להראות שהאיום המרומז הבהיל אותי באיזושהי דרך.
הפילטר הקולי שלי כן היה טעון. לא דיברתי כי היה לי ברור שצוק יזהה אותי, לא משנה כמה עיוותים אכניס לקול שלי, אבל לא הייתי מסוגל לספר להם את זה. אסור היה לנו לפעול באזורים בהם יש אנשים שקרובים אלינו, מה שאמר שהצפון והמרכז היו שרופים עבורי כי שם הייתה המשפחה שלי. וצוק ואני כבר לא היינו קרובים. כל עוד הם חשבו שצוק היה סתם מכר מהעבר לא הייתה לי בעיה. אם אספר להם כמה באמת היינו קרובים, אשרוף לעצמי גם את הנגב ויעבירו אותי לשבת סתם בבית ולהסתכל מרחוק בזמן שאחרים נאבקים למען הארץ שלי.
"הפילטרים הצבאיים יהיו מוכנים בסוף השבוע." שילבתי את ידיי. אלה היו פילטרים משובחים מאלה שעמיטל וישימון השתמשו בהם, וידעו להחליף בין תווי פנים שונים ולהפעיל בנוסף פרופילים חברתיים מזויפים זמינים לחיפוש. לא ידעתי מי גנב אותם עבורנו, והעדפתי לא לדעת.
"יופי. נמאס לי מכובעי גרב." עמיטל רכנה שוב אל המפה. "עכשיו, למטרה הבאה שלנו." היא הניחה את אצבעה על כביש חמישים ושתיים, והתוואי העתידי של הרכבת התגשם מתחת לידה. זו הייתה הקרנה אישית שלה שהיא חלקה עם כולנו. הממשק שלה היה חדש אפילו משלי. "תא שתיים מסר שיש משלוח שנאים של המאג-לאב שמגיע בעוד שבוע וחצי לכאן." היא הדגישה בעיגול אדום את מבנה התחנה שכבר היה בנוי, והתחילה לפרט את התכנית. השמדת שנאים, חיסול נתיבי התעבורה, ועם קצת מזל - הרס עתידי של כל תשתית המאג-לאב. בדיוק הסיבה בגללה הצטרפתי לשש מאות ושבע עשרה.
צוק
חזרתי לעבודה אחרי שבוע ויומיים, בדיוק בתום חופשת המחלה שקיבלתי. אמא שלי קיבלה חופשה של שבוע מהעבודה שלה בהנהלת ארגון הבריאות העולמי בגיברלטר, והגיעה לדאוג לי מקרוב. היא מילאה לי את המקרר במרק עוף ושניצלים, וישנה על הספה כל לילה. היא לא הציעה אפילו פעם אחת שאתקשר לנווה.
"אתה בטוח שאתה יכול לחזור לעבוד?" היא שאלה כשארזה את החפצים שלה חזרה בתיק הגב הירקרק עם תום השבוע.
ארזתי לה במבה בקופסה אישית. "אל תדאגי."
אמא שלי חיבקה את כתפיי. הבגדים נמתחו עליה. היה אוכל טוב בגיברלטר, יותר טוב מאשר אצלנו.
"אתה לא צריך להכין לי אוכל." היא נטלה את הקופסה הקטנה.
"זה לא אוכל," נגעתי בכתפה, "זה משהו להרגיש יותר בבית שם."
היא הביטה בקופסה והביטה אלי. "אתה תמיד זוכר מה אני אוהבת."
"בטח." חייכתי אליה. "אם לא אני, מי יזכור? אבא?"
היא צחקה. ליוויתי אותה לתחנת האוטובוס ווידאתי שהיא עולה על האוטובוס הנכון לשדה התעופה. ארגון הבריאות העולמי מימן לה את הטיסה הלוך ושוב. כשהיא רק קיבלה את העבודה היא הציעה לנסות להכניס אותי לארגון, אבל סירבתי כי בדיוק פגשתי את נווה, ומאז לא היו משרות פתוחות לאדריכלים.
המתנתי חצי שעה לאוטובוס שלי, ונסעתי עמוס במשככי כאבים למשרד הזמני שסתוונית שכרה בדרום העיר.
המשרד היה בקומה השלישית של בניין בלי מעלית. הגעתי למעלה מתנשף ודואב, ומקלל את הבוסית מעומק לִבי. כשפתחתי את הדלת החלל המשרדי היה עמוס כבר באנשים, כולם מדברים, מתווכחים, ומקרינים דגמים על כל מקום פנוי.
סתוונית עמדה בצד, משקיפה על כולם. היא הייתה לבושה במכנסיים מחויטים וחולצה מכופתרת, ואחזה בספל קפה מאויר, מהסוג ששינה את הציור שלו בהתאם לחום המשקה שבתוכו. כשנכנסתי למשרד הוא הציג חצי שמש ישנה בחלק העליון של הספל וחצי דובון אכפת-לי בפיג'מה בחלק התחתון. היא הסתובבה כשהדלת נפתחה. הבטתי למעלה. היה חיישן מכוון לדלת. בטח הזין מידע ישירות אליה.
"טוב שחזרת," היא אמרה. "מה שלומך?"
"יותר טוב." עמדנו זה מול זה, ממתינים שהאדם השני ימצא את המשפט הנכון כדי לגלגל הלאה את שיחת החולין המתבקשת.
סתוונית החוותה בספל הקפה שלה אל השולחן הפנוי היחיד במשרד המאולתר. "העלינו הכול מהגיבויים. תוכל לחזור לעבוד על דוכן המודיעין מיד."
הוקל לי כשלא הייתי צריך להמשיך לחפש משפטים חסרי משמעות. לרגע תהיתי אם סתוונית מבינה זאת.
"מעולה." העליתי את החיוך הנלהב שלי. נווה אמר פעם שכל ההבדל בינו לבין החיוך הרגיל שלי הוא שהגבות שלי מעט מורמות, ושאם הוא לא היה מכיר אותי הוא היה חושב שאני פשוט לא אדם שמח. אחר כך הוא דגדג אותי, ואחר כך התחלתי לצחוק, ואחר כך... דחקתי את המחשבה הזו. כאב לי מדי להיזכר בנווה המצחקק במיטה שלנו.
שעה מאוחר יותר כבר לא חשבתי על נווה. חשבתי רק על כך שהגב שלי כואב מכדי לשבת על כיסא משרדי סטנדרטי במקום הכיסא האורתופדי שהיה לי במשרד שנשרף, ושהברכיים שלי משופשפות מכדי להרגיש בנוח במכנסיים ארוכים, ושחזרתי לעבודה מוקדם מדי.
צלעתי אל המטבחון המאולתר, מתחמק מקולגות שרצו להגיד לי כמה הם שמחים שאני בסדר. רציתי לצעוק לכולם שאני לא בסדר. אני הכי לא בסדר שיכול להיות. במקום זה רק הנהנתי בצורה מנומסת, תוך כדי התחמקות מכל הזרועות שנשלחו לטפוח על שכמי תוך כדי מלמול "כואב לי, לא לגעת" אפילו שעיקר השריטות היו על הישבן והחלק האחורי של השוקיים והברכיים.
הכנתי את הקפה לאט ככל שיכולתי למתוח את הזמן. רק המחשבה לחזור לשבת על הכיסא הכאיבה לי. לשבת שם, להביט על האנשים שעוברים ליד השולחן, ולקוות שסתוונית לא תבוא לגהור שוב מעלי כך שכל מה שאוכל לראות זה את השיער הגולש והסנטר שלה, תקועים לי בין הפרצוף למסך המחשב.
בהיתי בספל שלי.
הסנטר.
ממצמתי, מנסה להתרכז.
כשהאדם במסֵכה השחורה גרר אותי על גבי, וכל מה שיכולתי לראות היו הלהבות והסנטר שלו.
עצמתי את עיניי, משחזר את התמונה. חזה רחב, הידיים שהחזיקו אותי, והסנטר. לעזאזל. הסנטר.
פקחתי את עיניי. זה היה נווה. האדם שגרר אותי היה נווה. בגלל זה הוא הגיע לבית החולים. בגלל זה הוא חקר אותי אם אני זוכר משהו. לא, אם אני יכול לזהות מישהו ממי שתקפו אותי.
"חתיכת חרא," אמרתי לספל.
"מה?" סתוונית עמדה מאחוריי, מחזיקה את הספל הריק שלה. הייתי מוכן להשבע שהיא עקבה אחריי. אולי היה לה סימון עלי, כזה שמתריע אם אני נעדר מהשולחן ליותר מדי זמן. "כלום." ניסיתי להיזכר אם כבר הוספתי סוכר לספל, והחלטתי להוסיף, רק כדי להעסיק את עצמי במשהו. "שום דבר." חייכתי. כלומר, קיוויתי שחייכתי. הנחתי שזו יוצאת עווית עקומה.
אני חייב לעשות משהו. אני צריך ללכת למשטרה. אני צריך לדווח. אני צריך...
"אתה צריך עזרה?" היא נעמדה לידי והניחה את הספל שלה על השיש.
לא זכרתי אם אני בוחש את הקפה כי יש בו סוכר או סתם מחוסר נוחות ליד סתוונית. הוספתי כפית סוכר לקפה שלי.
"צוק?"
"הכול בסדר." הנחתי את הכפית בכיור ולקחתי את הקפה שלי. יצאתי מהמטבחון, בקושי מצליח לאסוף את המחשבות המתרוצצות שלי. מה אני אגיד במשטרה?
הגעתי לשולחן שלי, והנחתי את הספל ליד המחשב. אין לי שום ראיות נגדו. אין שום דבר שיישמע אפילו מעט הגיוני. כל מה שאני יכול להגיד הוא שנווה עזב את העבודה שלו לפני חצי שנה ועבר לערבה, ועכשיו הוא בבאר שבע. זה אפילו לא מטורף. זה הגיוני, עם תנופת הפיתוח של העיר והצפיפות והפליטים במרכז הארץ. הנה, אפילו אני כאן.
לגמתי מהקפה, ומיד ירקתי את הכול חזרה לכוס. היו לפחות שלוש כפיות סוכר בקפה. בהיתי בנוזל. אני לא יכול ללכת למשטרה עם "נדמה לי שרגע לפני שאיבדתי את ההכרה ראיתי את הסנטר של האקס שלי". אף אחד לא יאמין לזה. אפילו אני לא לגמרי מאמין לזה. אולי אני סתם מחפש את נווה בכל מקום, ולו כדי להשלים את המריבה ההיא. כמה פעמים כבר הסתובבתי ברחוב בגלל גבר עם שיער ערמוני? או אפילו בגלל הריח של האפטרשייב שלו?
אני צריך עוד מידע.
חזרתי למחשב ועשיתי סוף-סוף את מה שכל אדם נורמלי אמור לעשות אחרי פרדה קשה - סטוקינג וירטואלי. עברתי על כל התמונות בהן הוא תויג, כל הרשומות בהן הוא הוזכר, אפילו על הפעמים בהן הוא סימן שהוא "כבש" מקום במשחק האידיוטי ההוא שהוא הראה לי פעם.
היו לו כמה תמונות מאילת, בזקן מבולגן ועור שרוף לגמרי. שתי תמונות בחרמון עם בחור שלא זיהיתי. הם נראו צמודים מדי לטעמי, והבחור הזר היה מכוער. אף עקום ושן בולטת. כל הכיבושים שלו במשחק הדבילי הישן היו מהחודשיים אחרי שהוא עזב את הבית. גם התמונות. בארבעת החודשים האחרונים הוא נעלם לגמרי מהמפה הווירטואלית. לא יכולתי שלא להבחין שהוא העלים גם כל זכר לקשר בינינו.
"חתיכת חרא," מלמלתי למחשב. הוא העלים את עצמו, או שנעלם באופן מכוון. או שכל מה שהיה נגיש, היה נעול לחברים בלבד ולא פומבי. בכל מקרה, לא הצלחתי למצוא שום תיעוד למעשיו. או שהוא נעל רק אותי מחוץ לתמונות שלו, שזו פעולה לגיטימית ולא מחשידה בכלל.
"הכול בסדר?" סתוונית עצרה ליד השולחן שלי, אוחזת במניפת גוונים ירוקים. אף אחד אחר לא הסתכל אלי. אף אחד אחר אפילו לא הבחין שאני ממלמל לעצמי. למה היא עוקבת אחרי כל דבר שאני עושה?
"בטח," אמרתי, והבטתי אליה. תחשוב, צוק, תחשוב. "אני פשוט לא מרגיש כל כך טוב." זייפתי שיעול.
היא צמצמה את עיניה. "באמת? חשבתי שמשככי הכאבים עוזרים." היא בטח חושדת במשהו.
השתעלתי שוב. "כן, אבל אני בכל זאת מרגיש לא משהו." הצבעתי על הספל שלי. "אפילו את הקפה שלי אני לא מצליח לגמור."
"אוי." סתוונית פרשה וסגרה את מניפת הגוונים בידה. "אתה רוצה לצאת מוקדם היום? ואולי תיקח את מחר גם כדי לנוח?"
לא המתנתי לסיום המשפט. "כן, תודה." נעמדתי והרמתי את התיק שלי. לפני שהיא הספיקה לשאול מתי אחזור יצאתי מהמשרד ומיהרתי במורד המדרגות. נווה מעולם לא היה מהאנשים שמעלים יותר מדי דברים לרשת. אני צריך משהו מוצק יותר. אני צריך ליצור אִתו קשר ולברר מה בדיוק קורה.
"חתיכת חרא," אמרתי לאוויר הריק.
נווה
שיחה נכנסת הבהבה בשדה הראייה שלי באמצע הדרך למחלף מאחז. הזיהוי היה כבוי. אני באמת צריך לעבוד על התקלה שמנעה זיהוי שיחות נכנסות מאז שחסמתי את הזיהוי שלי כשאני מתקשר.
זה בטח ישימון. הוא לא הפסיק לוודא שאני בדרך, ושיצאתי בזמן, ושאני זוכר את התכנית. כאילו שזה הסיור הראשון שאני עושה עבור הקבוצה. בפעם הראשונה שיצאתי לסיור הוא התקשר שלוש פעמים כדי לוודא שאני זוכר איך נוהגים. הרכב של הקבוצה היה ישן, וחרק בכל פעם שלחצתי על הבלמים. "אני בדרך," נהמתי. הפילטר הצבאי גירה את העור שלי בכל מקום בו החיישנים הוצמדו לעור, ונאבקתי ברצון לגרד אותם.
"אה, נווה?" תמונת הפרופיל של צוק הופיעה בסמן השיחה הנכנסת.
כיביתי מיד את פילטר הקול שלי ובלמתי כדי לא להתנגש במכונית שלפניי. "כן, אה, הי," עניתי, מריץ בראשי את כל התשובות האפשריות לכל השאלות שהוא עלול לשאול. מה עשיתי לפני שבוע וחצי, למשל. ובכן, צוק, הייתי עסוק בלמנוע ממך להישרף ביחד עם דוגמאות החומרים שאתה אוהב יותר מכל דבר אחר ביקום, ומה שלומך?
"זה צוק," הוא אמר. כאילו שאני לא יודע.
"הי." קול רגוע, לא להישמע אשם. אני סתם נוהג באמצע המדבר. משאית חסמה את הנתיב שלי, והייתי צריך להאט מתחת לעשרים קילומטר בשעה. "אתה צריך משהו?"
"כן. כלומר, לא. זאת אומרת..." הוא השתתק.
"כן או לא?" עקפתי את המשאית האִטית להחריד שחסמה את הדרך שלי, והאצתי.
"כן."
הוא שתק, ואני התרכזתי בנהיגה. כמעט שכחתי שהטלפון עובד.
"אני רוצה להודות לך," הוא אמר.
"על מה?" זו לא הפנייה הראשונה, את זה זכרתי בוודאות, אבל תמיד התבלבלתי בצומת שבו אמורים לרדת מהכביש, והמפה המודפסת האידיוטית לא הסתובבה מעצמה בהתאם לכיוון הנסיעה, ובכל פעם הייתי צריך ליישר אותה במקום להסתכל על הדרך.
"תודה שהיית שם כשהתעוררתי. זה מאוד..." הוא השתתק. ברור. הבעת רגשות לא הייתה בטווח היכולות של האדם הזה. "בכל מקרה, אתה רוצה אולי לצאת לאכול משהו?" הוא אמר.
לא. אני רוצה לשכוח שאי-פעם היית בחיים שלי, חתיכת רובוט נטול רגשות. "בטח, בכיף."
"יופי, מתי אתה פנוי?" יכולתי לשמוע את התקתוק המרוחק של החיפוש ביומן. הוא מכניס אותי ליומן. לא יכולתי להאמין לאטימות שלו.
"לא יודע. כשיהיה לי זמן," עניתי, קליל ככל הניתן.
"אה."
התקתוק הפסיק.
"יש לי חיים, אתה יודע." עדיין קליל, לא כועס, בכלל לא כועס.
"בטח," צוק ענה והשתתק.
הכביש נמתח מולי, גבעות לבנות מבהיקות משני הצדדים.
"מה לגבי הערב?" הוא שאל פתאום, מתוך השקט.
"אני עסוק."
"ומחר?"
"מה מחר?" הוא בלבל אותי לגמרי, וכמעט פספסתי את הפנייה. ישימון לא יגיד כלום, אבל בפעם הבאה הוא יתקשר חמש פעמים כדי לוודא שאני זוכר את הדרך.
"רוצה להיפגש מחר?"
"אני..." ניסיתי להריץ תירוצים, אבל המוח שלי השתתק. אני אמור להיות הנחמד מבין שנינו, זה שדואג לאקס שלו אחרי שהוא כמעט נשרף, ולא יודע שום דבר על נסיבות השרֵפה. "אתה לא אמור להיות בעבודה?" הוא מעולם לא פגש אותי בזמן העבודה. גם לא כשעבדנו במרחק של שני רחובותזה מזה, והוא תמיד עבד עד מאוחר.
"אמור, כן." הוא נשמע כמעט מחייך. בלתי אפשרי, הוא לא יודע לחייך. הוא כמו ישימון, מושך את השפתיים שלו לצדדים ומחקה התנהגות של בני אדם. "יצאתי מוקדם היום, ומחר אני אקח יום חופש. אני עדיין לא מרגיש טוב."
"צוק," המחשבות שלי דהרו ביחד עם המכונית, "אם אתה לא מרגיש טוב אתה לא אמור להסתובב. בטח שלא לצאת. תישאר בבית ותנוח."
"אני..." הוא שוב השתתק. "אני מרגיש שאני חייב לך. בבקשה. אתה יודע כמה דברים כאלה מעיקים עלי."
לזה יכולתי להאמין. צוק והרשימות האין-סופיות שלו. הוא לא ירפה עד שניפגש והוא יוכל להודות לי רשמית. "בסדר. אני אתקשר כשאסיים את מה שיש לי לעשות."
"תודה." הוא שלח לי זימון ליומן וניתק. בקצה השמאלי של שדה הראייה שלי הבהב סדר היום שלי לימים הקרובים, ריק כמובן. חברי מחתרת לא רשמו את התכניות שלהם. צוק ייעלב אם הוא יראה שלא אישרתי את הזימון, ויתקשר לוודא שקיבלתי את הבקשה ממנו, ולא היה לי כוח לעוד אדם אחד שמתקשר אלי בלי סוף. באנחה גררתי את המשבצת של צוק וסימנתי אותה ביומן.
יישרתי שוב את המפה וניווטתי בקושי אל הגבעה הנמוכה ממנה הייתי אמור לתצפת. הודעתי לישימון ולעמיטל שהגעתי, טיפסתי, סידרתי את "פינת הפיקניק" שלי, כולל סנדביצ'ים וטלסקופ קטן, שכבתי על הבטן, התמלאתי בחול, והתחלתי לצלם את הדרכים שמובילות אל מחלף מאחז וממנו. שלט גדול מעל הכניסה הסביר למבקרים שכאן תוקם תחנת באר שבע, של מסילת בן גוריון, הקרויה על שם ראש הממשלה הראשון של ישראל. "להפרחת השממה ולהורקת הנגב" אמר הראש המצויר עם ציציות השיער הלבנות.
מתחם התחנה היה מוקף בגדר תיל. לא תהיה בעיה לקפוץ מעליה או לחתוך אותה. היו שני שומרים שסבבו את הגדר במרווחים קבועים. תזמנתי אותם, ויצרתי חיפוש על הפרופילים שלהם ברשתות החברתיות.
משאיות פרקו את חלקי השנאים בערֵמות מסודרות, ממתינות להיכנס למבנה. פיהקתי. סיורים מקדימים היו משעממים עד מוות. היתרון העיקרי שלהם היה שישימון לא היה צמוד אלי בסיורים האלה. שלחתי את הזבובונים שלי, מאתרי מיקום בעלי יכולת רחיפה, שיסמנו את השנאים. הם הזדחלו מתחת ללוחות ונצמדו לכבלים החשמליים בפנים. סימנתי גם את המשאיות, רק ליתר בטחון. הם החלו להזרים נתונים אלי ואל עמיטל. גם אם מישהו יאתר את הזבובונים, הוא לא יֵדע לאן הנתונים נשלחים. לכל היותר אפשר יהיה לדעת שמישהו אוסף מידע על תנועת משאיות.
המשמרות התחלפו באחת עשרה בלילה. היה פער של רבע שעה במהלכו לא היה אף שומר שסבב את הגדר. שלחתי הודעה לעמיטל עם המידע. היא אישרה קבלה. פיהקתי שוב. המתנתי עד חצות כדי לוודא שאין שינוי. לא היו מבקרים בשעות האלה. האתר היה סגור, וידענו מהתצפית של ישימון שהם מתחילים לעבוד רק בחמש וחצי בבוקר.
רעש פסיעות רגליים במעלה הגבעה הקפיץ אותי. הרגשתי את לִבי מאיץ וכפות ידיי הזיעו. וידאתי שהפילטרים פועלים והתגלגלתי על הגב, מביט לשמים דרך המשקפת.
"בחור, מה אתה עושה כאן?" השומר, במדים שחורים ופנס בוהק מדי, האיר היישר לפרצוף שלי.
הרמתי את ידי כדי לחסום את הסינוור מהפנס. "צפיית כוכבים," אמרתי. הקול שלי יצא מעט מאנפף ונמוך בהרבה ממה שהוא נשמע בדרך כלל. "ואתה הורס את ראיית הלילה שלי."
אזהרה הבהבה במרכז השדה שלי. הוא הריץ עלי חיפוש אוטומטי.
"על מה אתה צופה?"
"כוכבים." הצבעתי אל הטלסקופ. "אביך היום מכדי לראות ממש טוב, אבל אפשר עם משקפת." התיישבתי והושטתי אליו את המשקפת שלי, "רוצה להסתכל?"
השומר הסיט את הפנס שלו ימינה ושמאלה. "מה אתה עושה כאן?" הוא הצביע מאחורי גבי. "יש פה אתר בנייה. לא כוכבים."
הידקתי את ידיי המזיעות על המשקפת. "יש הרבה פחות אור מאשר בבאר שבע. אז אפשר לראות דברים כמו שצריך."
ההבהוב שלי הודיע שהשומר מצא את הפרופיל שהכנתי מראש. בן עשרים וחמש, חבר באגודה הישראלית לאסטרונומיה מגיל עשר, מריץ חוגים כושלים באזור תל אביב. מצביע ל"עתיד לכולנו". הפילטרים הצבאיים האלה באמת היו מצוינים.
הנחתי את המשקפת בזהירות והרמתי את אחד הסנדביצ'ים. "רוצה? יש לי גם קפה."
השומר כיבה את הפנס שלו, "לא שמת לב שמסתובבות פה משאיות?"
נדתי בראשי וזייפתי הבעה מופתעת. "אני לא מסתכל למטה, רק למעלה."
"ראש בעננים, הא? כמו הבת שלי." השומר חייך. "היא בת חמש עשרה, וכל הזמן מסתכלת על השמים. אבל היא אוהבת עננים, לא כוכבים."
הצוואר שלי התחיל לכאוב. "עננים הם האויב שלי, הם מסתירים לי את כל הדברים היפים."
השומר צחק. החיפוש שלי העלה את הפרופיל המלא שלו, אמִתי בהרבה משלי. בן חמישים ושמונה, אבא לשלושה. הבת הקטנה שלו באמת הייתה בחוג אטמוספרה ושינויי אקלים. אותרה כמחוננת לפני חמש שנים. הבת הגדולה שלו נשואה, והבן האמצעי עדיין בצבא. אשתו בקבע, אבל על פי מה שיכולתי לראות לא השתמשה בדרגה כדי לסדר לבן האמצעי שירות קל יותר.
"תקשיב, בחור, אתה נראה נחמד, אבל זה שטח בנייה של מסילת דב"ג."
"מסילת דב"ג? באמת?" בזכות האימונים הצלחתי להישמע מופתע ונרגש, כמו שהיה צפוי מהפרופיל המזויף שלי.
"כן, כן." השומר התנפח מעט. "לא ראית את השלט? כאן תהיה תחנת מעבר סחורות. עוד כמה שנים נוסעים מכל המזרח התיכון יעברו כאן!"
"מדהים." כמעט הקאתי מהצורך להעמיד פנים כאילו הרכבת המקוללת הזו היא הדבר הכי טוב שקרה למין האנושי מאז ומעולם.
השומר גירד את ראשו. "אתה בחור נחמד. אני רק ארשום לך אזהרה הפעם." הוא הרים אצבע אחת. "אבל אני צריך לבקש ממך לארוז הכול וללכת. אתה לא יכול להישאר כאן."
"בטח, בטח. אני לא רוצה להפריע לעבודה החשובה שאתם עושים." בזמן שדיברתי סימנתי על המפה שהגבעה שהייתי עליה היא חלק מהסיורים הרגליים של השומר הזה, ווידאתי שהשעה נשמרה כחלק מהדיווח.
"אני חוזר לסיור. עוד עשר דקות אני בא, ולא רוצה לראות אותך כאן."
זייפתי הצדעה. "כן המפקד."
הוא צחק. "אח, חבל שהבת שלי לא מבוגרת יותר. נראה לי שהייתם מוצאים חן אחד בעיני השני."
מה יש לאנשים עם הצורך לשדך אותי? חייכתי והתחלתי לארוז את הדברים. השומר פסע במורד הגבעה. כשהוא התרחק שלחתי את הנתונים לגביו לעמיטל. הרפיתי את ידיי ונשמתי עמוק.
הוא לא זיהה אותי. הוא לא יכול לזהות אותי. הנחתי התראה על הפרופיל שהשומר איתר למקרה שהוא יחפש אותי שוב, וחזרתי למכונית.
אחרי עשר דקות של נהיגה הצלחתי להחזיר את הנשימה שלי לסדרה והדופק שלי האט סוף-סוף.
עמיטל אישרה את קבלת הנתונים הנוספים והודיעה שניפגש מחר בערב.
מחר בערב. זה אומר שאני לא יכול להיפגש עם צוק. מה שאומר שלא אוכל להוריד אותו מהגב שלי לפחות למשך עוד יום, והוא ישלח לי עוד תזכורת.
לא משנה. שלחתי לו הודעה. 'צץ משהו מחר, לא אהיה זמין.'
הלילה היה חשוך סביבי, הכביש נמתח שחור מולי, נטול חיים והתראות של הנווט האוטומטי. לא העזתי להדליק אותו עדיין.
קיבלתי איתות שיחה נכנסת בלתי מזוהה. לעזאזל. זה בטח צוק. למה הוא ער?
"הי."
התמונה של צוק הופיעה כשקיבלתי את השיחה. "אתה עדיין במה שעשית?" הוא שאל.
"לא."
הוא שתק. כמה הוא שותק באמצע שיחה, אפשר להשתגע.
"קיבלתי את ההודעה שלך, אז הבנתי שאתה ער, וגם אני ער," הוא אמר.
"תיזהר, זה נשמע קרוב מאוד לפלרטוט," אמרתי בהיסח הדעת.
"לא, לא לזה התכוונתי," אמר צוק מהר מדי. לא ציפיתי שזה יכאב עד כדי כך. לא אחרי כל כך הרבה ניסיונות השמדה שיטתית של הרגשות שלי כלפיו.
"לא חשבתי שלזה התכוונת. רק הזהרתי שככה אתה נשמע." החזרתי את הקול הקר שלי. זה ששיכללתי אִתו.
שוב שתיקה. שוב רחש רקע.
"תקשיב," אמרנו ביחד.
"אתה קודם," אמרתי.
צוק דיבר לאט, נשמע כאילו הוא בורר כל מילה בפני עצמה. "התכוונתי להגיד שאני ער עכשיו. אז אתה לא מפריע לי. ואם במקרה אתה ער ובמקרה מתאים לך להיפגש, אז אולי אתה רוצה לקפוץ לכאן ולאכול משהו קטן. וככה אני אוכל להודות לך כמו שצריך, ואתה תוכל לראות שבחרת נכון לפני חצי שנה."
הוא השתתק. לא הצלחתי למצוא את התשובה הנכונה. ידעתי שהוא ניסה להישמע קליל ולא מחויב, אבל הוא נשמע כל כך פגיע פתאום.
"נווה?" הוא שאל בשקט.
"עדיין כאן," אמרתי והידקתי את ידיי על ההגה. "אני יכול לקפוץ לעשר דקות. תשלח לי את הכתובת שלך?"
"כן. תודה."
הוא שלח וניתק. כשנכנסתי לעיר העליתי את הכתובת לנווט. הוא גר במערב העיר, באזור החדש שהורכב בעיקר מבנינים בבנייה מהירה ואחידה. ידעתי שזו טעות. זה עדיין כאב. הרבה יותר מדי. אני לא מסוגל להיות קר ואדיש מולו, לא באמת. ובכל זאת, פניתי על פי הוראות הנווט.
צוק
מחיתי את הדמעות. הוא לא יראה אותי בוכה.
למה חשבתי שזה רעיון טוב להתקשר אליו? למה חשבתי שזה רעיון טוב להתקשר אליו באמצע הלילה? הייתי צריך ללכת למשטרה עם כלום הראיות שיש לי וזהו.
פתחתי את המקרר. בהנחה שהוא עדיין טבעוני, מה אני יכול להציע לו? סרקתי את המדפים. חומוס זה טבעוני. וגם מלפפונים. ארגנתי צלחות, הרתחתי מים, והתיישבתי לחכות. לא, מה אני מכין לו קפה? אמצע הלילה. אידיוט.
הפעמון צלצל אחרי עשרים דקות. פתחתי את הדלת. נווה עמד שם. עיניו נעו מעט מימין לשמאל. בטח סורק את הפרופיל שלי. הוא לא ימצא שום דבר. לא העליתי משהו מעניין בחצי השנה האחרונה. עלוב. זה מה שאני. הוא העלה תמונות מהחרמון עם בחור זר, והיה באילת, ועכשיו הוא חלק מקבוצת טרוריסטים. ומה אני עשיתי בזמן הזה? בסך הכול אדריכל מתוסכל שהחליט שהוא צריך לצאת לשטח ולפעול, ולא רק לשבת מול המסך ולהזיז קווים דיגיטליים ממקום למקום, בתקווה שמישהו, יום אחד, יבנה משהו לפיהם.
השתלטתי על הקול שלי. "כנס."
הוא נכנס. נעלי הספורט שלו השאירו רסיסי חול על הרצפה הנקייה שלי. כבשתי את הרצון לרוץ להביא מטאטא. אני לא מנסה להבריח אותו. אני מנסה להוציא ממנו מידע.
"לא החלפת ספות," הוא אמר כשנכנס לסלון.
"יקר מדי," אמרתי. ומזכיר לי אותך, לא אמרתי. "מה אתה רוצה לשתות?"
"מים. תודה." הוא עמד באמצע הסלון שלי, מכנסיים וחולצה כהים, השיער הערמוני שלו משוך מאחורי אוזניו. הוא נראה כל כך רגיל.
הבאתי כוס מים וקנקן, והחוויתי אל הספות. "רוצה לשבת?"
הוא הביט אל הספות, וחזרה אלי. "אמרנו עשר דקות."
"אני לא מסוגל לעמוד עשר דקות. כואב לי מדי." אמרתי והלכתי אל הספה הוורודה הפרחונית. למה שמרתי אותה? מה יצא לי מלהסתכל כל יום על הריפוד שהוא בחר, חודשים אחרי שהוא כבר לא היה כאן?
הוא היסס עוד רגע, והתיישב על הספה השנייה, הכחולה עם הדפס האגרטלים. שתקנו זה מול זה.
"רוצה לאכול משהו?" החוויתי אל המטבח, "יש חומוס ו... עוד כמה דברים."
"אני לא ממש רעב."
אני אידיוט. לא הייתי צריך להזמין אותו לכאן. הייתי צריך להמשיך בחיי כמו שהם, וזהו. שיהרוס לעצמו את החיים, הוא לא צריך אותי.
הבטתי בכל דבר חוץ מאשר בפניו. האצבעות שלו היו כרוכות בעוצמה סביב כוס המים שלו. הוא היה לחוץ כמוני. אולי אפילו יותר. מסיבה כלשהי זה הרגיע אותי. הרצתי את האפשרויות להמשך השיחה בראשי. "איך ידעת שאני מאושפז?"
הוא שתה את כל המים שלו. "היה כתוב בעיתון."
שקרן. ראיתי את העיתון שפורסם יום למחרת. לא היו פרטים מזהים לגבי. "באמת?"
"אני יכול לחפש לך עותק." הוא הרים את כוס המים שלו, הבחין שהיא ריקה והניח אותה חזרה על השולחן, בלי תחתית, כמובן, אפילו שהתחתיות היו ממש לידו.
המחשבות שלי דהרו. אחת לפנות בוקר, ואני מנסה לשחק מרגל. "סתם תהיתי."
נווה נקש באצבעותיו. "לא, זה לא היה בעיתון. התקשרו אלי מבית החולים."
הרמתי את גבותיי, "מאיפה היה להם את המספר שלך?"
הוא הביט לכל מקום חוץ מאשר לעיניי. "המספר שלי היה רשום כאיש קשר למקרה חירום בתיקיות שלהם."
לעזאזל. הוא צודק. הוספתי את הפריט "לעדכן מספרי חירום בבתי חולים" לרשימת המטלות למחר.
נווה השפיל את עיניו, "נורא נבהלתי כשהם התקשרו." הוא מילא לעצמו מים מהקנקן במרכז השולחן ולגם מהכוס שלו.
הוא נראה מכווץ, מודאג.
"נווה." אמרתי את השם שלו בשקט. הוא הרים אלי את עיניו. שחור כהה, עוטף, ומעט מתכתי בגלל השתל שלו. יכולתי לראות את ההשתקפות שלי בהן. "תודה שבאת להיות אִתי כשהתעוררתי בבית החולים."
הוא חייך לרגע. החיוך שינה את פניו, ריכך את התווים שהכאיבו לי. "היית עושה אותו הדבר בשבילי."
נדתי בראשי. "לא. הייתי מארגן לך פיצה טבעונית עם פתק מנומס, ומוודא שהאח שמטפל בך ממש זקן."
הוא צחק, הצחוק שלו ממלא את החדר פתאום בגלים של שמחה. חייכתי.
"אתה יודע מה," הוא הניח את הכוס שלו על השולחן, שוב, לא על התחתית שהייתה לידו, "אני כן קצת רעב. חומוס?"
הוצאתי את החומוס והלחם, והבאתי לו את התווית שיראה שאין שום ביצים או מוצרי חלב בלחם. הרגשתי כמו המארח הגרוע בעולם, אבל אין שום סיכוי שהוא ירצה לאכול מקרואסוני החמאה הקפואים שלי, ולא הייתי מסוגל לעמוד בעוד הטפת "משקי החי שהורסים את האקולוגיה השברירית של כוכב הלכת שלנו". כשהיינו ביחד הייתי יכול להטביע את הנאומים של נווה בעזרת חיבוק, או להסיט אותו לדבר על הנושאים ששנינו אהבנו, כמו תכנון של העיר האוטופית בה שנינו נחיה, מעוטת אנשים ומלאת מרחבים פראיים.
"איך אתה מרגיש?" הוא ניגב את החומוס מתחתית הצלחת שלו, משאיר פירורים בכל מקום.
"כואב לי הכול." מרחתי את החומוס על הלחם שלי וסידרתי פרוסות מלפפון. "יש לי חבלות על הירכיים ועל הישבן, ונורא קשה לי לשבת."
נווה נעצר עם הלחם בחצי הדרך לפיו.
"מה?" הרמתי את עיניי אליו.
הוא דחף את הפרוסה לפה, לעס ואמר, "אני לא יודע אם להתבדח על זה או לא."
"שנפצעתי?"
"לא, גאון," הוא רכן לפנים, "על הישבן הפצוע שלך." הוא חייך. "רוצה נשיקה?"
הצחוק התפרץ מתוכי. לא זכרתי מתי בפעם האחרונה צחקתי. הדבקתי את נווה, ואחרי רגע שנינו התפתלנו על הספות, צוחקים בלי שליטה.
כשהצחוק גווע מחיתי את עיניי והזדקפתי. נווה הביט בי.
"מה?" השתדלתי להישמע רציני, אבל פרץ צחקוק נפלט ממני.
"אני לא מאמין שעדיין מצחיק אותך כשאני מציע לך נשיקה לפצע." הוא לא נשמע ביקורתי. הוא נשמע מתפלא.
משכתי בכתפיי. "אני בן אדם עקבי." לא זה הכיוון שהשיחה אמורה ללכת אליו. אני צריך לנווט אותה לטרוריסטים של נווה.
"זה חסר לי," הוא אמר בשקט. "העקביות שלך."
הבנתי שאני בוהה בשפתיים שלו. בסנטר עם הזיפים הקצרים. לא. זה לא רעיון טוב. למעלה. אני צריך להביט בעיניים שלו. לא בתווי הפנים שאני מכיר כל כך טוב.
"דאגתי," הוא אמר.
"אז לא היית צריך..." התחלתי לענות וסתמתי את הפה מיד. הוא הידק את שפתיו. עכשיו הצלחתי להחזיר את המבט שלי לעיניו. הרגע שהיה בינינו התפוגג.
"מה? לא הייתי צריך לעשות מה?" הוא התקשח במקומו. "לעזוב? הייתי צריך להישאר אִתך? עם הספות המכוערות האלה, שבחרתי רק כי רציתי שתצא קצת מהריבוע שבו אתה חי?"
לעזאזל. המוח שלי התרוקן ממחשבות.
הוא ניקה את ידיו מהפירורים שנותרו עליהן ונעמד. "היה טוב לראות אותך."
נעמדתי מולו. לעזאזל. לעזאזל. למה אני לא מסוגל להשתלט על עצמי כשהוא כאן?
הוא הושיט את ידו ללחיצה. הבטתי בכף היד שלו. אחת לפנות בוקר והוא כאן, ומושיט לי את היד ללחיצה כאילו זו סתם פגישה עסקית. הוא הצחיק אותי וריכך את ההגנות שלי, ופיזר לי פירורים על הרצפה כאילו שהוא שוב כאן, אבל הוא לא כאן באמת.
"ממהר?" הקשחתי את הקול שלי.
"אמצע הלילה. רוצה לישון."
"בטח." הנחתי את ידיי על מותניי. אין לי מה להפסיד.
"מה בטח?" הוא חיקה את התנועה שלי. עמדנו זה מול זה, ידיים על המותניים, והמוח שלי, שלא הצליח להתניע קודם, טס. לא יכולתי להפעיל הקלטה, הוא בוודאות ישים לב שאני מקליט אותו. הוא תמיד ידע לזהות דברים כאלה. אני חייב להוציא ממנו עוד, ואז לגשת למשטרה ולהגיד שהוא הודה. "אני יודע מה אתה עושה, נווה. אני יודע איך ידעת שאני בבית החולים, ואני יודע בדיוק לאן אתה הולך מכאן."
הוא התקשח. יכולתי להרגיש את אוויר החדר מתקרר. "אתה לא יודע כלום."
"אתה בשש מאות ושבע עשרה."
נווה הידק את שפתיו. "קשקוש."
"אתה זה שגררת אותי. אתה בטח זה שדחף אותי על האדמה." הקפדתי שהקול שלי יישאר רגוע, מחושב.
"אני לא עשיתי את זה!" הוא הרים את קולו. "אין לי מושג על מה אתה מדבר." הוא הצביע על ראשי, "אולי המכות שחטפת גרמו לך להזות."
הרגשתי את המתח בגבי, בכתפיי. "אני יכול לזהות את הסנטר שלך. אני יודע בדיוק איך אתה נראה מלמטה. אתה היית שם."
"אני לא!" גופו נמתח מולי.
"פרצו לעבודה שלי, החטיפו לי מכות, ואתה היית שם!" הצבעתי על החזה שלו. "היית שם ולא עצרת אותם!" לא הבחנתי שאני מרים את קולי בתגובה אליו.
"את מי אתה רוצה שאני אעצור? הפעם הראשונה ששמעתי על זה..." הוא התחיל להגיד.
"תפסיק כבר! תפסיק להעמיד פנים!" הדמעות פרצו בלי שהצלחתי להשתלט עליהן.
"צוק, די, מספיק," הוא התחיל להגיד, מרכך בבת אחת את הקול שלו.
מחיתי את עיניי ביד אחת, לא מצליח לעצור את הדמעות ולא מצליח להשתלט על הקול שלי. "בגללך הייתי מאושפז, בגללך... בגללך..." משכתי באפי. "אתה היית שם ולא עצרת אותם, והייתי לבד, הייתי לבד כל הזמן, וחיכיתי לך, ונרדמתי על הספה... ולא חזרת... ו..." איבדתי את חוט המחשבה שלי לבכי שכלאתי בתוכי מהרגע שהוא עזב. מהרגע שהדלת נטרקה מאחוריו, וחיכיתי עד שנרדמתי על הספה הפרחונית המכוערת שלנו, וכשהתעוררתי הוא עדיין לא היה שם, ונעלם לגמרי מהחיים שלי.
נווה סגר את הפער בינינו בצעד אחד, כרך את זרועותיו סביבי וחיבק אותי. חיבוק חזק, מהסוג שכל כך התגעגעתי אליו. נשברתי עליו, על הכתף שלו, לא מסוגל להפסיק לבכות. הריח שלו אפף אותי. הדאודורנט הטבעי המטופש, זיעה וחול.
"ששש..." הוא ליטף את שיערי, ולחש לי, "מספיק. אני כאן עכשיו."
לא הבחנתי כמה זמן עבר עד שהבכי שלי התפוגג. לאט, ביפחות אחרונות, הבנתי שהוא עדיין אוחז בי, ועדיין מלטף את השיער שלי, ועדיין נותן לי להישען עליו. ליפפתי את ידי סביב מותניו. רק לרגע.
הוא נאנח אנחה שקטה. עצמתי את עיניי על הכתף שלו ושתקנו ביחד. פחדתי שאם ארפה הוא ילך, ואם אהדק את החיבוק הוא יחשוב שאני תלותי מדי ויעזוב שוב. רק רציתי לחבק אותו, ושהוא יחבק אותי, ושהכול יחזור להיות הגיוני.
"אני לא יודע מה להגיד," הוא לחש באוזני.
זהו. זה נגמר. הרגע שבו הוא היה שלי לעוד קצת נגמר, והוא ילך עכשיו. שאפתי את הריח שלו לתוכי, מחזיק אותו עד שהייתי חייב לנשום שוב, והתרחקתי.
מחיתי את עיניי. "סליחה." כחכחתי בגרוני, מסתיר את השאריות האחרונות של הבכי.
הוא השאיר את ידיו רפויות על מותניי. "אני מצטער על... על הכול."
"אני מצטער שצעקתי עליך," אמרתי בשקט, טובע בעיניו. "עברתי תקופה קשה, ו..." היססתי, "והתקיפה ההיא... זה הוציא אותי משיווי משקל." חיפשתי עוד מילים להגיד לו, כי כל עוד דיברתי הידיים שלו נשארו על המותניים שלי והוא עוד לא הלך. "ו... ו..."
"ו...?" הוא הרים את ידו ולרגע חששתי שהחיבוק יסתיים, אבל הוא רק העביר את שיערו מאחורי אוזנו והחזיר את ידו למותני.
ליקקתי את שפתיי. "לא זוכר," אמרתי לבסוף.
נווה חייך. זה היה החיוך שלי. רק שלי. במשך שנתיים הוא חייך כך אלי, והשפתיים שלו היו כל כך יפות כשהוא חייך, והתקרבתי אליו, והוא לא נע, והתקרבתי עוד קצת, והוא עדיין לא נע, והחיוך שלו קטן, והרגשתי את הלב שלי מאיץ, והוא הידק את החיבוק, וסגרתי את הפער שעוד נותר בינינו, והשפתיים שלו היו חמות מול השפתיים שלי, והוא הצמיד אותי אליו, והעולם היה הגיוני שוב.
נווה
צוק שכב לידי בפה מעט פעור, נוחר, שלולית ריר מתהווה על הכרית שלו. כשהיינו ביחד הוא שנא כשהסתכלתי עליו ישן. הוא כיוון שעונים מעוררים, והשתדל לוודא שהוא יקום לפניי, וזה הפך למאבק שבו הוא מנסה למנוע ממני להסתכל עליו, ואני מחפש דרך לעקוף את השעונים שלו ואת התזכורות שלו. כי הוא כל כך רגוע כשהוא ישן. כל ההגנות, כל הצורך שלו בשליטה נושרים ממנו, והוא פשוט שוכב לידי, רגוע, ונושם.
ליטפתי בעדינות את התלתלים שלו. כמו אתמול, כשהוא נתן לי לגעת בו באמת, כמו שלא נגעתי בו במשך חודשים. הוא התנשם, ומיד הרמתי את ידי. שלא יתעורר עדיין. הייתי צריך להמשיך להסתכל עליו, לגמוע את הדמות שלו לתוכי.
עדיין ישן. עדיין רגוע.
הפעלתי את ההקלטה וצילמתי אותו. היו לי שעות של צילומים שלו ישן, מקודדים כך שאף אחד לא יוכל למצוא אותם. אפילו צוק לא ידע שיש לי את הצילומים האלה. בהיתי בהם במשך שעות אחרי שנפרדנו. שכבתי במיטה והרצתי את הכול בסרטונים שלא נגמרים, כי לא הצלחתי להירדם בלעדיו.
הקלטתי שתי דקות ושלחתי את ההקלטה לתת-ספרייה חדשה. שיהיה. רק למקרה ש... לא רציתי לחשוב על זה. רציתי להישאר לידו וללטף אותו, ולהביט בו ישן.
איך יכולתי לחשוב שהוא לא נפגע? זכרתי יותר מדי טוב את המריבה האחרונה שלנו, כשהלכתי, והייתי משוכנע שהוא פשוט המשיך בחייו. שכנעתי את עצמי שחילוקי הדעות שלנו הפכו לפער שאי-אפשר לגשר עליו, ושצוק כל כך חסר רגשות ששום דבר לא השפיע עליו. הוא תמיד היה כל כך קר ומחושב בזמן מריבות, שבשום שלב לא עצרתי לחשוב שאולי זו רק הדרך שלו להתמודד אִתי. ידעתי את זה פעם, כשרק התחלנו לצאת, אבל שכחתי במהלך הזמן. הזיכרונות מאתמול צפו מחדש. צוק צועק, ובוכה, ומתמוטט בין הידיים שלי. התכווצתי בתוכי. לא היה לי מושג שהכאבתי לו כל כך.
הנשימה של צוק נקטעה, התחדשה, והוא פקח את עיניו. חום בהיר, כמו הצבע של חול רטוב. הוא נעלב בפעם היחידה שאמרתי לו שזה מה שצבע העיניים שלו מזכיר לי, ולא אמרתי לו שהדבר שהכי משמח אותי בעולם הוא ללוש באצבעותיי חול רטוב על שפת הים.
"בוקר טוב," הוא אמר, קולו מעט צרוד. צרידות של בוקר.
חייכתי. "בוקר טוב." גם הקול שלי היה צרוד.
הוא נשך את שפתו. "מה אנחנו עושים עכשיו?"
הרמתי את ידי וליטפתי את תלתליו, נשפכים בין אצבעותיי. "מה שתרצה."
הוא הניח את ידו על שלי, ועצר את הליטוף. "אנחנו צריכים לדבר."
"אני יודע," לחשתי לו, "אבל אני כל כך מתגעגע אליך."
החיוך שלו הבהב פתאום. הוא התרומם על זרוע אחת ורכן לנשק אותי. נעתי אליו, שלא יחשוב לרגע שאני לא מעונין בחזרה. לא שאפשר היה לפספס את זה. אפילו מישהו כמוהו לא מסוגל לפספס כמה אני מעונין בו.
הוא התנתק ממני. "מי הבחור שהיית אִתו בחרמון?"
הרצתי אחורה את האלבומים כדי לוודא למי הוא מתכוון. "בן דוד שלי," עניתי. "אני לא חושב שנפגשתם. אני יכול להריץ חיפוש, אם אתה רוצה לוודא."
צוק נשכב על הצד ופנה אלי. "לא. זה בסדר." הוא חייך, וחייכתי אליו חזרה. "כל מה שאשאל אתה תציע לשלוח לי בחבילת מידע, או שתחפש עבורי הצלבות, או אלבום תמונות או משהו." הוא ליטף את לחיי, מעביר את אצבעו על הזקן הקצר שלי.
"אני לא כזה גרוע."
הוא צחק, "אתה כן. זה בסדר. אני או-" והשתתק באחת.
הו, צוק, איך יכולתי לשכוח כמה אתה מקסים כשאתה נבוך כל כך מהרגשות שלך? "אתה או?"
צוק הידק את שפתיו. בטח כבר התחרט שנתן לשביב המילה הזו לצאת מפיו.
"או מה?" התגריתי בו. "אתה אופה? או-פר? אורג?"
"אוהב אותך. מאוד," הוא אמר בשקט. "וזה הדבר הכי לא נכון להגיד לך, אני יודע שהמשכת הלאה." וכל החיוכים שלי נעלמו.
"זה לא נכון," אמרתי את זה מהר, לפני שהוא יעלה את הנושא שהתחמקתי מלדבר עליו.
במקום לענות הוא נישק אותי, ואחר כך התרחק ממני, ואמר שהוא הולך להכין ארוחת בוקר, ויצא מהמיטה.
החבלות על גבו ורגליו היו ברורות הבוקר. הן נעצו בי מבטים מאשימים. לא שמתי לב אליהן בלילה כי היה חושך מוחלט. עכשיו יכולתי לראות את השריטות העמוקות, שטפי הדם, המקומות בהם בבירור הוא נגרר על חצץ. כל גופו מרושת בסגול, כחול וצהוב. במקום שישימון בעט בו כדי לוודא שהוא באמת מחוסר הכרה, רגע לפני שעצרתי אותו, וצרחתי עליו שאם הוא מרים יד עוד פעם אחת אני זורק אותו לתוך המשרד הבוער. ואחר כך הזעקתי אמבולנס, ונשארתי לוודא שהחובשים מגיעים לפני שהסתלקתי.
צוק הביט בי בוחן אותו. "עכשיו אתה מוכן לדבר?"
הקול שלו היה רגוע, שקט לחלוטין, וסוף-סוף זיהיתי את מה שהוא מסתיר. הוא נשמע כמו אתמול, רגע לפני שהוא התפרץ. זה הקול שלו כשכואב לו. הוא נשמע כך כשרבנו לפני חצי שנה, ובמקום להבין את זה עזבתי אותו. הצטרפתי לשש מאות ושבע עשרה ונתתי למישהו שאני מכיר ארבעה חודשים לבעוט בצלעות של האדם שאהבתי. לא, שאני עדיין אוהב.
"אפשר עוד דקה, בבקשה?" נשמעתי מעורר רחמים.
צוק הנהן קצרות ויצא מהחדר, תנועותיו נוקשות.
אני יכול להמשיך להכחיש שאני בשש מאות ושבע עשרה, וזה רק יפגע בו עוד. אולי הוא יבין אם אסביר לו מה היה, כמה הופתעתי כשהבנתי שזה הוא, כשהבנתי שאני חייב להרחיק אותו מהשרֵפה, ולא חשבתי מספיק. זה מה שאני צריך להגיד לו, שלא חשבתי כמו שצריך ברגע שהבנתי שהוא שם.
השלכתי את השמיכה מעלי ויצאתי מהחדר. הוא כבר עמד במטבח וכיווץ את גבותיו מול המקרר, כאילו הוא מסוגל להגשים בפנים אוכל שאני אוהב. אם זה היה מקרר מהדור החדש הוא כבר היה מזהה שיש אדם נוסף בבית, ועל פי טביעת הריח היה יודע מה המאכלים האחרונים שצרכתי והיה מזמין בעצמו את המצרכים הרלוונטים, והם היו מחכים הבוקר מחוץ לדלת.
פסעתי לפנים ונגעתי בגב של צוק. הוא התכווץ תחת מגעי.
"לקחתי כבר את הכדורים של הבוקר. הם ישפיעו עוד מעט." הוא לא התיישר. "ויש לי רק חומוס ולחם."
ליטפתי אותו. הוא נאנח, התיישר, סגר את דלת המקרר והביט בי.
זו ההזדמנות שלי. כשהוא עדיין יכול להרגיש אותי כמו שאני עדיין מרגיש אותו. כשהכאב של שנינו כל כך ברור שאפשר לפרק אותו עם מילים.
"אני צריך..." התחלתי והשתתקתי.
צוק נשך את שפתיו. הוא כמעט ולא נע, אבל יכולתי לראות את הרטט הקל בלסתו.
התחלתי מחדש. "בוא נסכים שאתה נותן לי לספר לך משהו עד הסוף, ונותן לי להסביר בלי שתקטע אותי," אמרתי, בתקווה שהוא יקשיב גם למה שלא אמרתי.
צוק שילב את ידיו על חזהו, מרוחק ממני. "בוא נסכים שאתה לא חושב שאני טיפש, ולא עושה אִתי הסכמים אידיוטיים." הוא החזיר בנימה הקרירה שלו.
כיווצתי את שפתיי. זה לא הלך כמו שתכננתי. אני עדיין יכול לסגת. אני עדיין יכול לשקר לו. אבל אני יודע איך זה ייגמר. אם אני רוצה שיפסיק לכאוב לשנינו אני חייב לעשות את הצעד הראשון. "אתה צודק לגבי מה שאני עושה בחודשים האחרונים. אני עושה רק מה שלא נגמר ב... אה..." נפגעים, הייתה אמורה להיות המילה, אבל לא הייתי מסוגל להוציא אותה מהפה כשצוק והחבלות שלו מסתכלים אלי. "אני עושה רק מה שקשור לדברים שאני מבין בהם."
"פלפלים אורגניים?" צוק הרים את גבותיו, מתוח כולו.
"בערך." נשכתי את שפתי. "יותר כמו העבודה הקודמת שלי." רק שאז התחקיתי אחר נתיבי נדידה של ציפורים ותכננתי פילטרים שיעזרו לחוקרים להתקרב אל בעלי חיים בלי להבהיל אותם, ועכשיו אני מסמן שנאים כדי להשמיד אותם ובונה פילטרים כדי להסתיר את האנשים האחרים בתא שלי.
צוק לא נע.
"לפעמים קורה שאני מצטרף לדברים שהם מחוץ לתחום העיסוק שלי. בייחוד בזמן האחרון, כי יש הרבה מה לעשות. ולפעמים קורה שאני נתקל באנשים שלא חשבתי שאתקל בהם." פלטתי הכול ברצף. אסור לי להיכשל עכשיו. "וכשאני ממש מופתע מהאנשים האלה, אז כל מה שאני יכול לחשוב עליו זה להרחיק אותם מהסכנה כמה שיותר מהר, ואני לא חושב על זה שאני זה שהכנסתי אותם לסכנה הזאת, ואני מחכה ליד המיטה שלהם כדי לוודא שהם בסדר, ואז אני רב אִתם כי אני לא חושב כמו שצריך, ואז לוקח לי המון זמן לבקש סליחה באמת."
השתתקתי, אחרי יותר מדי עיקופים. אין סיכוי שהוא הבין מה שניסיתי להגיד לו.
צוק נשאר עומד, נוקשה, כאילו ממתין שאגיד עוד משהו.
"אני מצטער. אני כל כך מצטער. ואני רוצה ש..." מה אני רוצה? מה אני יכול להגיד לו שירכך את ההגנות שלו? "אני רוצה להתעורר לידך גם מחר," אמרתי בשקט. "אם אתה רוצה."
הוא נשף לאט והוריד את ידיו לצִדו.
"אתה לא יכול..." הוא נעצר ותיקן את עצמו, "אני לא יכול פשוט להמשיך הלאה. דברים חייבים להשתנות."
"בינינו?"
"גם." הוא נד בראשו מבלי לנתק את מבטו מעיניי. "וגם בדברים שאתה עושה עכשיו. אני מבין שהדברים שלך חשובים לך, אבל לא יכול להיות שאנשים ייפגעו. לא הגיוני שצמחים חשובים לך יותר מבני אדם."
"צמחים לא..." התחלתי להרים את קולי, והוא התמתח בתגובה. ריככתי את הטון שלי. "אלה לא הצמחים שחשובים לי. זה העתיד של..."
עצרתי את עצמי באמצע המשפט. זה טיפשי. להיכנס עכשיו לוויכוח פילוסופי כשברור לי שכל מה שצוק רוצה זה לשמוע שאני מוכן להתפשר. יהיה מספיק זמן להתווכח אחר כך.
"חשוב לי העתיד שלנו. של שנינו," אמרתי. הנחתי את כף ידי כך שאחזתי בידו. הוא חייך, והרים את ידי לשפתיו ונשק לאצבעותיי. מתי הוא למד להיות רומנטי?
הוא הניח את ידי חזרה והסתובב למקרר. "לחם וחומוס?"
"כן." ליטפתי את הגב התחתון שלו, מדלג בין החבלות. "אתמול זה נגמר מצוין."
הוא צחק.
מסתבר שבשביל להשלים אחרי חצי שנת פרידה צריך לבלות יום שלם במיטה. ועל הספות. ובמטבח, פעם אחת, כשצוק לא מפסיק להזיז דברים מהשיש כדי שלא ייפלו, ואני לא מפסיק לנסות למנוע ממנו לסדר, ואני לא מסוגל להפסיק לנשק אותו כשהוא מתפוצץ מצחוק בפרצוף שלי. התגעגעתי כל כך לצחוק שלו. הוא מופיע בלי שום התראה, ומשתלט על כולו. אם הייתי יכול, הייתי מעביר ימים שלמים בלהצחיק אותו.
בין לבין הצלחנו אפילו לדבר קצת על המריבה ההיא. הוא התנצל, בערך, על חוסר היכולת שלו לכבד את אורח החיים שלי, ואני התנצלתי, בערך, על חוסר הרגישות שלי כשהאשמתי אותו בכל הבעיות בקשר שלנו. הכול נראה רחוק, כמעט בלתי מציאותי.
בערב, כשנשענו על הקיר במסדרון, והתלתלים נדבקו למצח המיוזע שלו והשפתיים שלו היו קרובות כל כך לשלי הוא אמר, "אני באמת חייב לצאת לעשות קניות."
"אני מוכן לחיות על לחם וחומוס כל יום, אם זה ממשיך ככה."
"לא, זה לא בסדר." הוא התרחק ממני לרגע. "אתה צריך לאכול, ו... ו..." ההבעה המרחפת הופיעה על פניו שוב, כמו אתמול, אחרי שהתנשקנו בפעם הראשונה. הוא הרים את אצבעו וליטף את לחיי. כאילו הוא עדיין לא מאמין שאני באמת לידו. נישקתי אותו, לאט, בכוונה מלאה להחזיר אותו למיטה.
הוא הניח את ידיו על כתפיי ודחף אותי ממנו. "לא." הוא זקף אצבע אחת, "לא. אנחנו עושים קניות. זהו."
עיוויתי את פני וגרגור צחוק בקע ממנו.
"לא רוצה קניות." נישקתי אותו וחיבקתי אותו. "רוצה אותך." היינו כל כך קרובים שיכולתי להרגיש את הנשימה שלו נעצרת כשאמרתי את זה, ונמסתי עוד קצת.
"אני כאן," הוא מלמל לכתף שלי. "כל הזמן הייתי כאן." זה נשמע כאילו הוא התכוון להגיד עוד משהו ושינה את דעתו.
הידקתי את החיבוק שלי, מפחד להכאיב לו, ויודע שהכאב שלו לא נמצא במקום שאני מסוגל להגיע אליו. "למה דחוף לך לצאת מהבית עכשיו?" לחשתי באוזנו.
"כי..." הוא השתתק.
הוא לא גמגם כשהיינו ביחד. הוא פשוט שקל את כל המילים שלו עשר פעמים עכשיו. הכרתי אותו. יכולתי להשלים את המשפטים שלו. "כי אתה רוצה שיהיה לי נוח כאן, ושלא ארצה לעזוב?"
הוא שתק, ואחרי רגע הנהן לכתף שלי.
"אני מפחד לחבק אותך חזק יותר," לחשתי, "ואתה לא מחבק אותי חזק מספיק."
במקום לענות הוא הידק את החיבוק שלו עד שכמעט לא הצלחתי לנשום.
"מחר אני כאן. זה מה שסיכמנו. גם אם יישאר רק חומוס במקרר, ואני אצטרך לאכול אותו באצבעות."
הוא צחק קצת. לא מספיק. זה באמת הטריד אותו. התרחקתי ממנו והסטתי את התלתלים מהמצח שלו. "בסדר. עושים קניות."
הוא הנהן.
"ואחר כך חוזרים למיטה," המשכתי.
הוא חייך. "יצפו ממני לחזור לעבודה מחר."
"אני יכול לבוא גם." העברתי את אצבעותיי על צווארו, במקום בו היו סימני נשיכה קלים.
"בפעם הקודמת שבאת לעבודה שלי זה נגמר בשרֵפה," הוא אמר, אבל הוא חייך תוך כדי. "לקח שבוע לשחזר הכול."
"תעשה גיבוי כמו שצריך." טפחתי על אפו.
הוא גלגל את עיניו. "לא כולנו מסתובבים עם מצלמה מחוברת לרשתית, אתה יודע."
"וחבל." נישקתי אותו. "לא תאמין איזה פורנו יש לי מהיממה האחרונה."
הוא התחיל לצחוק, והיה לי ברור שאצליח להחזיר אותו למיטה. אבל היה לו חשוב להראות לי שהוא משתדל שיהיה מספיק אוכל טבעוני בבית שלו, ולכן התלבשנו כדי לצאת. הבגדים שלי היו זרים על עורי אחרי יום שלם בעירום, וצוק נעלם מתחת לבדים שהפכו את העור שלו לבלתי נגיש עבורי. יצאנו מהבניין מחובקים, ואחרי רגע הוא שמט את ידו ושילב את אצבעותיו באצבעותיי בהחזקת ידיים קלילה. לא הכרחתי אותו להתחבק מחדש. הייתה לי הרגשה שהוא יסכים להכול עכשיו, ואסור לי לכפות עליו משהו שלא ירגיש בנוח אִתו. לא כשהכול עדיין כל כך שביר בינינו.
אישה מלאה במכנסיים שחורים וחולצה אדומה נעמדה במקומה כשהיא ראתה אותנו יחד. צוק התרחק ממני מעט ושמט את ידו. הרצתי עליה זיהוי מהיר וחיפשתי הצלבה בקשרים בינם. רפרפתי על ההיסטוריה התעסוקתית שלה בזמן שצוק והיא פסעו זה אל זה. סתוונית שם-טוב, אדריכלית במשרד שם-טוב ובנותיו, פתחה סניף בבאר שבע. אחראים לתכנון מחלף באר שבע במסילת דב"ג. אוי.
היא הביטה אלי, ולאחר מכן אל צוק וחייכה חיוך קטן.
"מרגיש טוב יותר?" היא שאלה אותו.
צוק הנהן והחווה אלי. "זה..." הוא התחיל להגיד ונתקע.
היא הרימה את ידה, "זה בסדר."
"אני..." צוק התחיל שוב.
"לא מעניין אותי." החיוך שלה גדל.
צוק שמט את כתפיו. "אני רק..." הוא התחיל שוב.
"לא. מעניין. אותי." סתוונית ענתה והביטה בו. "אני לא חושבת שראיתי אותך מחייך מהראיון הראשון שלך אצלנו. המצגת לבן-חורין מוכנה, נכון?"
צוק הנהן במהירות. "אל תדאגי, הכול מוכן, ו..."
"לא דואגת." היא קטעה אותו בפעם השלישית. "נתראה מחר." היא הביטה אלי. "יעיל בהרבה מכל משככי הכאבים שאני מכירה."
היא עקפה אותנו והמשיכה ללכת. צוק סגר את פיו והביט אלי. "זו הבוסית שלי." הוא אמר לאט והסתובב כדי לעקוב אחריה במבטו.
אחזתי בידו. "בוא. זה לא משנה עכשיו."
הוא הסתובב אלי, אבל לא נע, "אני לא מבין."
הדחקתי את הביקורת הרגילה שלי על חוסר היכולת שלו לפרש תגובות אנושיות. ליטפתי את זרועו במקום. "היא מעריכה אותך. היא רוצה בטובתך. מה לא מובן?"
צוק פער את פיו וסגר אותו. "היא אמורה לנזוף בי. היא אמורה... לא יודע. להגיד משהו."
"היא אמרה," אחזתי בידו, "שאתה חייב ללכת לעשות קניות מהר, כי מחר אתה אמור לעשות דברים שהם לא להיות אִתי במיטה."
חיוך הופיע לאט על פניו של צוק. אם הוא היה פחות נבוך מהבעת רגשות בפומבי הייתי מנשק אותו באותו רגע. במקום זה צילמתי אותו, עם החיוך המתפשט, וההבעה המרחפת שלו.
לקח לנו כמעט שעה לסיים את כל הקניות שהוא התעקש לעשות. בכל פעם שהוא נעצר ליד עוד מדף והתחיל להשוות מחירים, נשמתי עמוק והעליתי את התמונה של החיוך שלו. פעם אחת, כשהיינו מוסתרים מאחורי מדף החטיפים, הגנבתי יד מתחת לחולצה שלו ומשכתי אותו לחיבוק ארוך. אחר כך הוא כבר היה נוח יותר לשכנוע.
כשחזרנו לדירה היה צריך להכניס את הכול למקרר, וצוק, כי הוא צוק, היה צריך לארגן את הדברים כך שהקניות החדשות היו מאחור והישנות יותר מלפנים, ולהכניס לרשימות שלו את תאריכי התפוגה של כל הדברים, והכול בדגם כף היד המסורבל שלו, כי הוא עדיין סירב לשדרג לדגם עיני, כמו כל אדם נורמלי.
במקום לריב אִתו התפשטתי והלכתי למיטה. השמיכה הייתה קרירה, והריח שלו היה בכל מקום.
שיחה בלתי מזוהה הבהבה בקצה שדה הראייה שלי. יופי, צוק. ממש מצחיק.
"אני כאן," אמרתי בקול רם.
הוא תקע את ראשו בכניסה לחדר. "אני יודע." הוא חייך. "אננס?"
התיישבתי במיטה. "בטח!"
השיחה המשיכה להבהב. עניתי. הפרופיל של ישימון עלה.
"אתה מאחר, חבר," הוא אמר. הפילטר הוסיף גוון מתכתי לקולו.
"מאחר?"
צוק חזר לחדר, נושא צלחת ועליה פרוסות אננס.
"מאחר, מאחר. כמו ב'יש לנו עבודה ואתה לא כאן'," ישימון אמר. שום פילטר לא היה יכול לשנות את קוצר הרוח בקולו.
צוק התיישב מולי והושיט לי את הצלחת.
החוויתי לו להיות בשקט. "אני בדרך," אמרתי. ישימון ניתק.
כיביתי את השיחות הנכנסות. ההבעה המרחפת וחצי החיוך של צוק כבר לא היו על פניו. את מקומם תפסו התווים הנוקשים, המהודקים, שלא אִפשרו לשביב רגש לנזול החוצה.
"אתה יוצא לחברים שלך?" הוא אמר, קולו שטוח לגמרי.
"אני אחזור. אמרנו שאני..." עניתי.
"זה בסדר. לשנינו יש דברים לעשות." צוק נעמד והסתובב ממני. "יש לי מצגת גדולה מחר. אני צריך להתכונן."
אוף. אוף. נעמדתי ומיהרתי אחריו. הוא הניח את הצלחת על השיש, והחזיר את פרוסות האננס לקופסת השימורים. ליטפתי את ידו. הוא התנער ממני.
"צוק," אמרתי ברוך.
הוא לא הפסיק. עוד פרוסה, ועוד אחת. בתנועה מדויקת, כמעט אוטומטית.
"אתה לא יכול לצפות ממני לשנות את כל החיים שלי עבורך ברגע." הרמתי מעט את קולי, רק כדי לגרום לו לעצור.
הוא לא הרים את עיניו מהקופסה.
לא הצלחתי לחשוב על משהו להגיד. משהו שיחזיר את החיוך שלו עבורי. שיצחיק אותו. שיגרום לו להפסיק להתמקד בפרוסות האננס כאילו הן הדבר היחיד ביקום.
עזבתי אותו, והתלבשתי. כשיצאתי שוב מחדר השינה הוא כבר ישב מול המקרן ההולוגרפי בסלון, שקפים מרחפים באוויר סביבו. אם היה לו שתל עיני הוא היה יכול לעבוד על המצגת בלי שאף אחד אחר יראה על מה הוא עובד.
"אני צריך מפתח," אמרתי. הוא הפסיק והסתובב אלי, עיניו אדומות.
הוא בכה. ברור שהוא בכה. והוא הסתיר את זה ממני כי הוא משוכנע שאני הולך ולא חוזר, ואני דביל. כרעתי מולו. "אני צריך מפתח כדי שאם אחזור כשאתה כבר ישן אז אוכל להיכנס." ליטפתי את לחיו.
"אין לי ספייר." הוא הניח את ידו על שלי ועצר את הליטוף שלי.
"אז תצטרך להישאר ער." חייכתי ונישקתי אותו, והשענתי אותו לאחור לרגע. רק רגע, אבל זה הספיק בשביל שכשנתנתק ההבעה המרחפת תחזור לפניו.
היא נשארה עד שיצאתי מהדירה.
ישימון התקשר שוב כשהייתי בדרך, ופעם נוספת כשכבר חיפשתי חניה. לא איחרתי מספיק בשביל להצדיק את הטלפונים האלה. משהו השתבש. ממש השתבש. קיוויתי שלא בזבובונים שלי.
בדירה ההקרנה כבר עבדה, מראה את נתיבי המשאיות ממוינים על פי המטענים שכל משאית נשאה. הזבובונים שלי היו תקינים.
עמיטל שרה בקיטון. זיהיתי את המנגינה, אפילו שלא את המילים. הפרש שהיה לטרף, והשני שמת בחרב. הצטמררתי.
ישימון העיף אלי מבט. "כן, אני גם שונא את השיר הזה," אמר בשקט.
חשפתי את שיניי בהבעת חלחלה. "אני לא מאמין שהיא מרדימה אותו עם זה."
ישימון משך בכתפיו. "ככה מייצרים את החיילים הבאים של המהפכה."
חייכתי, בקושי, והתיישבתי במקומי. ישימון ואני בחנו היטב את הרצפה ואת כפות הרגליים שלנו, עד שעמיטל הצטרפה. היא התיישבה בינינו. "סליחה על העיכוב," היא אמרה.
"אין בעיה," ענינו כמעט בו זמנית. עמיטל פתחה את ההקרנה שלה. ישימון התחבר למקרן והעלה את המידע שאצלו, כך שכולנו היינו יכולים לחלוק את התמונה.
"לעזאזל," מלמלתי כשהבנתי מה אני רואה. היו הרבה יותר משאיות, והנתיבים הצטלבו הרבה יותר משחשבנו.
עמיטל הנהנה. "הם הקדימו את לוח הזמנים."
"ועוברים לשלוש משמרות." ישימון נהם. "כל התצפיות שלך שוות ל..."
"כן, הבנתי." קטעתי אותו בנהימה דומה. הוא הרים את מבטו אלי, עיניו מכווצות. השתדלתי לא להירתע. עדיין יכולתי להרגיש את החיבוק של צוק. העליתי את התמונה של החיוך שלו, והישרתי את מבטי לעיניו של ישימון. "הבנתי שהתצפיות שלי לא רלוונטיות יותר. מזל שהמשדרים שלי פועלים ונתנו לנו התראה על השינוי. חבל שמי שאמור להיות בקשר עם ההנהלה של הפרויקט לא דיווח לנו על זה מראש."
ישימון הידק את לסתו. "הייתי עסוק."
הודעה מתפרצת חדרה לשדה הראייה שלי. "שלושה פצועים בקריסת מנהרת נחלה, שהייתה אמורה לשמש במאג-לאב. חשד למעורבות 617."
ישימון מתח את שפתיו בחיקוי לחיוך, "רואה?"
"ממתי אנחנו פוגעים באנשים?" עניתי, משתדל לא להירתע ממנו.
ישימון כיווץ את גבותיו. "מהפכה דורשת קורבנות."
"שלנו! לא של..." התחלתי לענות.
עמיטל הרימה את ראשה מההקרנה הפרטית. "טוב, הנה מה שתא שתים עשרה החליט." השתתקתי. היא טפחה על המבנה במרכז, גוללת עליו את פרטי התכנית המוקדמת שלנו. "עדיין נניח פצצת פעימה אלקטרומגנטית, רק נתזמן שונה. במקום להפעיל בעוד חודשיים נפעיל עכשיו, ובמקום בחצות נפעיל עם סוף משמרת הלילה, כשהסיכוי להיתפס הוא הנמוך ביותר." היא הצביעה על גג מבנה השנאים. "נפרוש כאן שטיח סולארי. נווה יחבר אותו לפצצה. מסיימים לחבר הכול ויוצאים מהאזור. עם הזריחה תתחיל הטעינה של התאים הסולאריים. כאשר הטעינה תסתיים, הפצצה תופעל." היא הרימה את ראשה מהשרטוט וחיוך דק עיטר את פניה, "כל השנאים נשרפים, כל חוטי החשמל מטוגנים, הכול מת."
"מצוין." ישימון טפח על ברכו.
כחכחתי בגרוני. הם הביטו אלי, פניהם חזות אחידה וחסרת תווים מזהים. "הם יוכלו להביא עוד שנאים ולהחליף את הכבלים ההרוסים."
עמיטל נדה בראשה. "בגלל קיצוב הדלק ייקח לפחות חצי שנה עד שיגיעו חדשים. עד אז נספיק להרוס את המנהרות."
ישימון צקצק בשפתיו, "המנהרות האלה... יהיה קשה להרוס את כולן. הן בנויות כך שקל להחליף אותן."
עמיטל הנהנה, "בגלל זה כולם תלויים בנו. אם נשבית את האזור הזה הם יהיו חייבים לבטל."
"הם לא יבטלו." גירדתי את ברכי. הכרתי יותר מדי פרויקטי בנייה גדולים. מהיתרונות של אקס אדריכל. "האיחוד האירופאי אולי ייבהל מהפעולות שלנו, ואולי יתעצבן מהעלות, אבל הם לא יבטלו. לכל היותר יזיזו את המסילה לשטח ירדן, ויעבירו את השלוחה לים סוף דרכה."
"מצוין." עמיטל תחבה קווצת שיער סוררת חזרה למקומה. "לפחות הם לא ישמידו את הנגב שלנו."
עמיטל וישימון שקעו בשיחה לגבי תכניות חלופיות ואיפה בדיוק ישתלבו התאים האחרים התלויים בנו להצלחה, בזמן שאני התמקדתי בתגובה של ישימון לאפשרות של פגיעה בנפש. הפנים של צוק חסר ההכרה על רקע הלהבות עלו מול עיניי. אם הוסיפו משמרות יהיו אנשים כל הזמן סביב הפרויקט.
כחכחתי בגרוני. "מה לגבי השומרים?"
"שומרים?" ישימון הרים את גבותיו. "נרדים אותם. לפי הנוהל."
"לא." התרכזתי בתמונה של צוק שריחפה מול עיניי, בלתי נגישה להם, והסתרתי את הכעס שלי משניהם. "הם אמנם נחשבים בריאים וכשירים לאבטחה, אבל על פי התיקים שיש לנו לפחות אחד עם קוצב לב, ואחד עם קוצב מוחי אחרי שבץ. יש עוד שניים עם רגל מלאכותית בעלת הנעה עצמית, ו..."
עמיטל הרימה את ידה, "נניח את הפצצה לפנות בוקר, כך שכמה שפחות מהם יהיו בטווח פגיעה."
ישימון טפח על כתפי. "אני אדבר עם ההנהלה ואוודא שהם לא יהיו במשמרת. טוב?"
הנהנתי, "יופי." השתדלתי לחייך בצורה שתיראה אמינה. אבל אם אחד מהשומרים יחליף משמרת ברגע האחרון? ואם מישהו לא הצהיר על מגבלה בריאותית כדי לא לאבד את ההזדמנות לעבודה אמִתית? ואם היו פליטים שהסוו את עצמם?
אחרי שעתיים עמיטל שחררה את ישימון ואותי. הוא יצא ראשון. המתנתי עד שהסימון שלו נעלם מעבר לפינה. עמיטל תפסה את זרועי כשהלכתי לדלת. "אתה אִתנו, נכון?"
השתדלתי להישמע בטוח כשעניתי. "כשהצטרפתי הבטחת לי שנימנע מפגיעה בבני אדם ככל הניתן."
"הם לא ייפגעו. אנחנו נעשה מה שאפשר."
"אם לא בפעולה הזו, בבאה." הישרתי את מבטי לעיניה. "בשלב כלשהו, מישהו ייפגע בצורה קשה, וזה יהיה בגללנו."
"אתה מבין שהאנשים האלה פועלים כדי להחריב את הנגב שלנו? לא רק את הנגב, את כל הארץ." עיניה בערו ואחיזתה בזרועי התהדקה.
"אני יודע." הנחתי את ידי על שלה. "אבל הם לא בחרו לעשות את זה. חלקם רק שומרים שעובדים תמורת תלושי מזון."
עמיטל הנהנה. "אנחנו נעשה הכול כדי שהם לא ייפגעו, אבל בסופו של דבר הם אלה שבוחרים בכל יום לקום לעבודה ולהשתתף בעוול." היא ריככה את הבעת פניה. "אני רוצה להשאיר לילד שלי עולם טוב יותר מזה שאנחנו חיים בו. גם אתה רוצה לגדל את הילדים שלך, כשיהיו לך, בעולם שבו יש עדיין מרחבים פתוחים וחיות בר."
שמרתי על הטון הקר והמדויק של צוק כשאמרתי, "את יודעת שגידול פרות לסטייקים שלך הרבה יותר הרסני למרחבים הפתוחים ולחיות הבר מהרכבת הזו."
עיניה של עמיטל התרחבו. "ואתה יודע שסיכמנו על איחוד מטרות. אם כל אחד ייאבק למען מטרה משל עצמו לעולם לא נצליח להביא לשינוי. רק ביחד נוכל לנצח."
הידקתי את שפתיי. "תודה. הייתי צריך תזכורת."
עמיטל הנהנה. "אני שמחה שאתה אִתנו. העיקר שאתה מבין שאין ברֵרה. לפעמים צריך לשבור ביצים כדי..." היא עצרה וחייכה חיוך חושף שיניים, "סליחה. זרדים, בשביל להקים מדורה."
"ברור," עניתי. היא שחררה אותי. יצאתי לאט מהדלת. הפעלתי את מד המהירות שלי, והתאמתי את הצעדים שלי לממוצע. לא להיראות כאילו אני מנסה לברוח ממנה. שלא תבחין כמה המילים שלה החרידו אותי. הצטרפתי לקבוצה כדי למנוע עוול אקולוגי בלתי הפיך, לא כדי להשתתף בפיגוע המוני.
השארתי את הרכב הקבוצתי מתחת לדירה של עמיטל. היא תצטרך אותו לפעולה הבאה. שחררתי את נעילת האופניים שלי שהיו קשורים לצד הבניין. האופניים דיווחו לי על ארבעה ניסיונות גנבה שסוכלו על ידי הצפת הקלט התחושתי של הגנבים. ההשקעה הכי נבונה שעשיתי.
התחלתי לדווש הביתה. המשפטים של עמיטל המשיכו להסתחרר במחשבתי. אנשים ייפגעו, והיא הייתה מרוכזת רק במשימה שמול עיניה. אני יכול לברוח, לתקוע אותם בלי איש טכני. אבל הם יצליחו להתמודד. בטח באחד התאים האחרים יש איש טכני שיוכל להחליף אותי. אני יכול לנסות לבנות מרעום לא תקין, אבל הם יעלו על זה. אני יכול לגשת למשטרה, לבקש הגנה ולהעיד. אבל אז יעצרו גם אותי. השתתפתי במספיק פשיטות, והייתה התקיפה של צוק.
צוק.
היה לו המוח הכי אנליטי שהכרתי. הוא יוכל לעזור לי למצוא דרך לצאת מזה. אני רק צריך לשכנע אותו להיות לצִדי. אם הוא ער עדיין בכלל. הוא הזכיר שיש לו מצגת חשובה, והוא תמיד הלך לישון מוקדם לפני דברים כאלה.
פתחתי את תיבת המסרים, מצאתי את התמונה שלו ושלחתי, 'ער?'
'בערך.' התשובה הגיעה מהר. הוא חיכה לי. חייכתי לכביש הריק.
'מה אתה לובש?' שלחתי אליו.
הסמן הבהב מספר פעמים. הוא הקליד ומחק, הגאון.
'כי אם אתה עירום, אני אגיע. אבל אם אתה לבוש...' שלחתי.
'אם אני לבוש...?' הוא שלח חזרה.
'אני אצטרך להפשיט אותך, וזה המון עבודה.'
קיוויתי שזה יצחיק אותו. יכולתי לדמיין את הצחוק שלו, מתפרץ מתוכו, מנטרל את כל ההגנות שהוא העמיד בפני העולם.
הסמן הבהב בלי להעלות תשובה.
'אני רוצה לבוא, אבל רק אם אני מוזמן באמת.' כתבתי בסופו של דבר.
'מה אתה, ערפד?' הוא ענה מהר, והוסיף, 'תעלה כבר. אני שומע את החריקות של האופניים שלך למטה.'
חניתי. טיפסתי אל הדירה שלו. הוא חיכה לי במכנסיים בלבד.
"זו נראתה לי פשרה טובה." הוא חייך.
ליטפתי את הכתף שלו. "פשרה מצוינת," מלמלתי ורכנתי לנשק את הצוואר שלו. הריח שלו גרם לפעימות הלב שלי להתגבר. הוא השחיל את אצבעותיו לתחתונים שלי, ואני הסתערתי על גופו לפני שהצלחתי להיזכר שאני צריך עזרה ממנו.
התרחקתי ממנו באמצע הנשיקה, בזמן שהוא הפשיט את החולצה שלי ממני.
הוא הרים את גבותיו. "אם אתה לא מעונין..." ידו עדיין הייתה מונחת על הבטן התחתונה שלי, והשיער שלו היה פרוע לגמרי, דורש שאעביר בו את אצבעותיי ואקרב את צוק לנשיקה חוזרת.
"מעונין. מאוד מעונין," אמרתי, והתרחקתי עוד מעט, רק כדי להצליח להתרכז. "אבל אני צריך לדבר אִתך."
צוק כיווץ את שפתו, הוריד את ידיו מגופי והתרחק צעד לאחור. עמדנו זה מול זה. הוא במכנסיים מופשלים, אני עם חולצה תלויה על יד אחת והרוכסן שלי פתוח. סגרתי את הרוכסן, לבשתי מחדש את החולצה והחוויתי אל הסלון. "אפשר לדבר, לפני?"
התיישבתי על הספה הוורודה המזעזעת. צוק התיישב מולי על הספה הכחולה המכוערת. תווי הפנים שלו התקשחו ככל שדיברתי.
"אתה אידיוט," אמר צוק כשסיימתי.
"אני יודע," עניתי, מנסה להבין אם הוא ציני או רציני.
צוק נופף באצבעו מולי, "אתה פשוט..." הוא נעמד, "אני לא מאמין שהסתבכת עם הפסיכופתים האלה! אידיוט. סתום. טיפש." הוא המשיך לקרוא לי בשמות תוך כדי הליכה מצד לצד לאורך הסלון. בכל פעם שהפנה את גבו אלי החבורות שלו קראו לי בשמות אחרים לגמרי. אכזרי. מרושע. בלעתי את הצורך להגיד לו שהוא מדבר על החברים שלי. על האנשים שעזרו לי להחלים מהפרדה שלנו, שפירקה אותי לגמרי. הם נתנו לי סיבה לקום בבוקר אחרי שהעולם כולו נראה אפור וחסר מטרה.
אחרי שהוא חלף בסלון עשר פעמים הוא נעמד מולי והניח את ידיו על מותניו, "פתרתי את זה."
"באמת?" הזדקפתי.
"לך למשטרה, חתיכת דביל, ותתוודה על הכול." הוא כבר לא נראה כמו הגבר שהשארתי מאחור לפני כמה שעות. שום הבעה מרחפת, שום עיניים שממיסות אותי. רק מבט נוקשה וחזות חסרת רגש.
"אני לא יכול." פרשתי את ידיי לצדדים. "אם אני אלך למשטרה יעצרו אותי."
"מצוין. מגיע לך." צוק שילב את ידיו על החזה העירום שלו.
"אולי," נדתי בראשי, "אבל אם יעצרו אותי, האחרים ימשיכו מאותה נקודה. זה לא יעצור אותם."
צוק גירד את ראשו. "אתה יכול לזהות אותם? לתת למשטרה איזשהו תיאור? אם תשלח להם תיאור אנונימי עם מידע..."
"מעולם לא ראיתי אותם. אנחנו משתמשים בפילטרים כל הזמן."
"בטח יש משהו שאפשר לעשות. אתה תכנתת את הפילטרים האלה. בטח יש לך איזו שהיא דרך לזהות מי האנשים האלה באמת."
יכולתי לשמוע את חוסר האונים שלו בהצעה. "גם אם אני אצליח לזהות את הפרצוף שלהם, ואם יעצרו את שניהם, זה לא יעזור. יגיעו אחרים להחליף אותם. בגלל זה אנחנו מאורגנים בתאים. ואני לא יודע מי האחרים האלה הם או איפה הם נמצאים."
צוק חזר לפסוע בסלון, הלוך וחזור מול פני. המבט שלי נמשך כל הזמן לשולי המכנסיים שלו. הייתי צריך לזרום אִתו כשהגעתי, ולא להתחיל את הדיון הזה.
צוק נעמד. "זאתי יודעת, איך-קוראים-לה."
"עמיטל. כן."
"היא גם משתמשת בשתלים, נכון?"
"ברור." השתדלתי לא להישמע מזלזל. צוק היה אחד האנשים הבודדים שהכרתי שלא שדרג את הזכרון שלו. "המידע מאוחסן בזיכרון שלה, אי-אפשר לגשת לשם בלי לדעת את הססמה הנכונה. היא יודעת, אבל היא לעולם לא תגלה לי." נעמדתי מולו. " ואם אנחנו רוצים לעצור אותם..."
"אנחנו?" הוא קטע אותי. "ממתי זה אנחנו?"
חייכתי אליו. "מאז שמישהו כאן הזמין אותי לרקוד והבטיח לי שזה לא יכאב, ואז דרך לי על הרגל."
צוק חייך. הוא לא צחק, אבל החיוך שלו הספיק לי. התקרבתי אליו והצמדתי את מצחי למצחו. "אז, גאון, תסביר לי איך אנחנו עוצרים אותם?"
צוק הניח את ידיו על לחיי. "בוא נסכם." הוא שאף ונשף לאט. "אנחנו צריכים למנוע פגיעה בשומרים בתחנת שנאים של המאג-לאב. אנחנו צריכים להוציא מידע על המחתרת ממה שמאוחסן בראש של עמיטל. אנחנו צריכים לגרום למשטרה לעצור את המחתרת ולקבל את המידע בראש של עמיטל. והכי חשוב," הוא הישיר את מבטו לעיניי, "אנחנו צריכים להוציא אותך מהבלגן הזה בחתיכה אחת."
נישקתי אותו.
צוק
לילה שלם של פסיעות הלוך ושוב בסלון, חמישה ספלי קפה ואפס עבודה על המצגת. נווה ללא ספק חזר לחיים שלי. בשבע הייתי חייב להתקלח שוב לפני יום העבודה. השארתי אותו עם רשימת התכניות הלא יעילות שלנו בסלון. כשיצאתי מצאתי אותו נוחר על הספה.
ליטפתי אותו והוא לא נע.
"אני חייב לזוז," לחשתי באוזנו. הוא מלמל משהו בלתי מובן וחזר לישון. נישקתי אותו על הלחי, הזיפים שלו דוקרים את שפתיי. הוא המשיך לנשום בצורה סדירה.
התיישרתי, לקחתי את משככי הכאבים של הבוקר, התלבשתי ויצאתי לכבשן שבחוץ.
סתוונית כבר ישבה במשרד שלה כשנכנסתי. כל השאר עדיין לא הגיעו. המאוורר זמזם, אבל רוב האוויר במשרד נח כשמיכה עבה על שולחנות העבודה. גם כאן לא היו מספיק פאנלים סולארים על הגג כדי להפיק חשמל עבור מזגן, והגנרטורים נשרפו ביחד עם המשרד הקודם. הצחנתי מריחות של אוטובוס, והחולצה שלי הייתה מקומטת כי נרדמתי במושב וכמעט לא התעוררתי בזמן לתחנה שלי.
התיישבתי ליד השולחן. בהיתי במסך. הוא לא עבד. טפחתי עליו. הוא עדיין לא עבד. הבהוב קטן ציין שהוא לא מזהה את הממשק. שכחתי להסתנכרן. החנקתי אנחה. במקום להדליק את המחשב נעמדתי והלכתי להכין לעצמי ספל קפה.
"הכול בסדר?"
הקול של סתוונית הקפיץ אותי. הסתובבתי במהירות, מתיז רסיסי קפה על השיש.
"בטח."
היא החוותה אל דלת המטבחון. "אני מכירה את שגרת העבודה שלך. אתה מדליק את המחשב, עובר על ההודעות האחרונות, עונה על פתילי הדיונים הפתוחים, ומכין קפה ראשון רק בשמונה וחצי." היא הרימה ספל ממייבש הכלים והניחה אותו על השיש. "אז אני שואלת שוב, הכול בסדר?"
חיפשתי מענה מתאים, שימנע את המשך החקירה. "כן. לא ישנתי הרבה." לגמתי מהקפה שלי, כדי להיראות נורמלי. השאלה הבאה שלה תהיה למה לא ישנתי מספיק, ולהגיד שאיבדתי שינה בגלל המצגת לא ישמע אמין. היא ידעה שהרוב כבר היה מוכן. "בגלל, אה..." להגיד את השם של נווה? לא להגיד את השם של נווה? היא עלולה לזכור את השם, ואם המשטרה תגיע לחקור סתוונית עלולה להסגיר אותו. מצד שני, היא פגשה אותנו והוא היה בלי הפילטר שלו. היא עלולה לזהות אותו בכל מקרה. אני חושב שהוא היה בלי הפילטר שלו. אולי הפילטר שלו כן היה מופעל והוא התאים אותו כך שרק אני אזהה אותו. אבדתי בסבך המחשבות שלי.
"בגלל...?" היא הניחה שקיק צ'אי בספל שלה והוסיפה שלוש כדוריות ממתיק נטול גלוקוז.
"כאב לי אתמול, ולא יכולתי לקחת עוד מנה של משככי כאבים." התרכזתי בערבוב הקפה בספל שלי.
"אוי. מה קרה למשכך הכאבים הטבעי שלך?" היא נשמעה כאילו היא מחייכת. הרמתי את עיניי. היא אכן חייכה.
הרגשתי חום בצווארי. אני לא מסמיק. מעולם לא הסמקתי.
"מתאים לך ככה." היא החוותה עם הספל שלה לכיווני.
"נבוך?"
"מאושר." היא הוסיפה מים לספל שלה. זרועות ארגמניות התפתלו מהשקיק, מתפשטות במים הרותחים.
חשבתי על מה שנווה אמר, שסתוונית דואגת לי ורוצה בטובתי. אולי היא עוקבת אחריי רק כדי לראות אם אני משתלב במשרד. אולי היא באמת מנסה להיות נחמדה אלי, ואני מפרש את הכול דרך הפילטרים שלי, שקשה הרבה יותר להבחין בהם מאשר בפילטרים של נווה. "תודה." חייכתי אליה חיוך כמו שנווה אוהב. גדול ומקיף, שגורם לו לחייך אלי ולהצחיק אותי.
סתוונית כרכה את שתי ידיה סביב הספל החם והביטה אלי. "לא ידעתי שיש לך מישהו. לא הזכרת אותו אף פעם."
"זה מסובך." לגמתי מהקפה שלי.
סתוונית נדה בראשה, "ועכשיו? יותר פשוט?" חשתי שהיא לא שואלת באמת על היחסים ביני לבין נווה.
שתיתי מהקפה בלי לענות לה. הוא לא עזר לי להתעורר.
סתוונית הניחה את הספל שלה על השיש. "אם אתה צריך להתייעץ..." היא היססה, כבוחרת את המילים שלה בצורה שתתאים לאופן החשיבה שלי.
אני צריך להתייעץ עם מישהו שיכול לעזור לי לחלץ את האקס שלי, שהוא כבר לא אקס אבל עדיין לא משהו אחר, ממחתרת של מופרעים שהוא הסתבך בה מעל הראש, ואני אפילו לא לגמרי בטוח שאני רוצה לחלץ אותו כי חלק קטן בתוכי רוצה להעניש אותו על הנטישה שלו. "אני בסדר."
סתוונית נרתעה מעט. חשבתי שוב על נווה נוזף בי שאני לא מפרש נכון תגובות של אנשים אחרים. היא בטח רק רצתה לעזור.
ריככתי את קולי. "אני יודע שאת רוצה לעזור. תודה רבה."
סתוונית הנהנה ולגמה מהתה שלה. "תודה," אמרתי שוב, הפעם יותר בכנות.
חזרתי לשולחן שלי והצלחתי לזכור את סדר הפעולות הנכון להדלקת המחשב. העליתי את המצגת מהגיבוי הביתי והשוויתי למה שנשאר במשרד, רק לוודא שעבדתי על הגרסה האחרונה. טבעתי בסידורים האחרונים, כולל הדמיות תלת-ממדיות והצעות לגוונים חלופיים לירוק המזעזע, רק למקרה שבן-חורין יחליט לפתח טעם אסתטי באופן מפתיע.
בתשע וארבעים נווה שלח לי הודעה, 'ער ולא מוצא דם במקרר'.
חייכתי. צילמתי את ההשתקפות שלי במסך. התמונה שיצאה הייתה חיוך קלוש והשתקפות ברורה של כף היד שלי. אני באמת צריך לקנות ממשק עיני. זה יקר, אבל נווה השתמש בו המון. הוא צילם אותי, אני משוכנע, ובטח שלח את זה לגיבוי במקום שאף אחד לא יכול להגיע אליו. נמען של אדם אחד. תהיתי כמה כמונו יש. העולם בטח מלא באנשים בודדים ששולחים גיבויים לעצמם.
הזדקפתי.
התקשרתי לנווה כשפתיל רעיון חג במוחי.
"בוקר טוב." הקול שלו היה עדיין מעט מנומנם ונסחב.
"יש לה גיבוי אוטומטי?"
"למי?"
לא הייתי בטוח אם מותר לי להגיד את השם של עמיטל בקול רם, אפילו שזה כינוי. אולי מישהו מקליט את זה, ולא רציתי לסבך את נווה יותר ממה שצריך. "לזאתי שלך. יש לה גיבוי אוטומטי?" תופפתי על השולחן.
"אין לי מושג," אמר נווה. הוא פיהק, והוסיף, "סביר שכן. היא פרנואידית עוד יותר ממני."
החיוך שלי גדל, משתקף במסך שמולי, מוחזר מתצוגה של טבלאות ומספרי גוונים. "אתה יכול לאתר כשמישהו שולח מידע החוצה?"
נווה פיהק שוב. "לא באופן מדויק. יש כל מיני חיישנים, אבל הם לא מדויקים. אם אני לא יודע מה השרת או מי הנמען זה מסובך."
קמצתי את ידי לאגרוף. "אם יש לך את האדם ששולח את הנתונים מולך, ואם אתה יודע בוודאות שהוא שולח את הגיבוי העדכני לשרת בטוח, אתה יכול לאתר את הנמענים?"
"אני צריך לקרוא על זה קצת. זה לא ממש חוקי."
"תקרא."
ניתקתי ראשון הפעם, והפניתי את תשומת הלב שלי למצגת. רשימת המטלות שלי הייתה ברורה. קודם בן-חורין. אחר כך להפיל את המחתרת. אחר כך למצוא דרך שבה נווה יישאר בחיים שלי בלי שנהרוג זה את זה. פניתי למשימה הראשונה.
לקראת חצות פסעתי הלוך ושוב בסלון שלי. שלנו. שלי. לא הייתי בטוח. נווה ישב חצי עירום על הספה הכחולה ועקב אחריי, והייתה ערֵמה של פירורים על הרצפה מתחת לרגליו, והיו ארבע צלחות מלוכלכות בכיור אפילו שהוא היה לבד כל היום, וההרגשה בדירה הייתה יותר כמו בית. שלנו. חצי שלנו.
"זה פשוט," החוויתי בידי, "אתה מוודא שעמיטל וישימון בטווח של הפצצה. עמיטל קולטת את זה. היא שולחת גיבוי. אתה מיירט את הגיבוי ומנתב אותו –"
"אמרתי לך," הוא קטע אותי, "אני לכל היותר יכול להאזין למשלוח הקובץ. לא לנווט אותו למקום אחר."
"בסדר." נופפתי בידי. הוא הפריע לקו המחשבה שלי. "אז אתה יודע לאן היא שולחת אותו, ואתה קורא את התוכן שלו, ושולח למשטרה. הם מגלים מי חבר במחתרת, החברים שלך לא יודעים מה קרה, אף אחד לא נפגע, הסוף."
נעמדתי מולו כשידיי על מותניי.
"הסוף." הוא חיקה את הטון שלי.
הנהנתי.
נווה הרים את אגודלו. "אל"ף, הגיבוי של עמיטל מכיל המון מידע מרשיע לגבי."
משכתי בכתפיי. "תבקש הקלה בגזר הדין כי שיתפת פעולה עם המשטרה."
"בי"ת," הוא זקף את האצבע המורה, "עמיטל וישימון יבינו תוך רגע שהפצצה לא עבדה."
"תגיד שטעית. אתה לא טכנאי פצצות, אתה בסך הכול מומחה לפילטרים." הפעם לא אמרתי "פלפלים אורגניים". לא חשבתי שזה יצחיק אותו.
"גימ"ל." נווה זקף את האצבע האמצעית, מוודא שהבנתי את המשמעות הנוספת. הוא חשב שהרעיון שלי מחורבן. "אף אחד מאִתנו לא אמור להיות בכלל בטווח ההשפעה של הפצצה. אני לא יכול פשוט להגיד לעמיטל להיות בטווח של פצצה שתשמיד את כל הממשקים שלה!"
"אבל זו לא פצצה אמִתית! זה כל הרעיון!"
"אבל היא לא יודעת את זה!" הוא צעק.
יכולתי לראות בבהירות את העתיד שלנו. אני מציע משהו. הוא דוחה אותו. אני מרים עליו את הקול מרוב תסכול. הוא צועק עלי. אני צועק עליו חזרה. הוא יוצא מהדלת ולא חוזר יותר. כיווצתי את אגרופי ודיברתי לאט. "כל הרעיון הוא –"
"אני יודע מה הרעיון," הוא קטע אותי, אבל לפחות לא צעק הפעם. "הבנתי מה הרעיון שלך. אני רק אומר שהוא לא מציאותי."
הנפתי את ידיי. "אז תציע משהו אחר."
"אני לא יודע. אין לי שום רעיון אחר." הוא נאנח ושמט את כתפיו. "אני צריך לישון. אולי מחר בבוקר יהיה לי רעיון טוב יותר."
החוויתי בראשי אל חדר השינה. "אז בוא נישן."
נווה נד בראשו. "זה רעיון גרוע." הוא נשך את שפתיו. "עדיף שאשן אצלי הלילה."
תחושת מחנק אחזה בי. הוא שוב הולך ממני. נווה רק הביט אלי ומיד סגר את המרחק בינינו. הוא הניח את כפות ידיו על כתפיי. "אני חייב להיות מרוכז. אִתך אני..." הוא חייך חיוך קטן, "אני לא מצליח לחשוב כשאתה בסביבה."
משכתי בכתפיי. "זה בסדר." זה לא היה בסדר. אבל לא הצלחתי לחשוב על מילים שישאירו אותו.
הוא רכן אלי, וקירב את אפו לאפי. הפנים שלו נראו מטושטשים מהמרחק הזה. "זה לא בסדר," הוא לחש. "אני רוצה שנתחיל מחדש, אבל כמו שצריך הפעם. לעבוד למען מטרה משותפת. כשכל אחד מאִתנו מכבד את מה שהשני עושה." זה לא היה קשור בכלל לשיחה שלנו. הוא הגיב לדברים שלא אמרתי, שרק רפרפו בקצה מחשבותיי.
"אני מאוד מכבד את מה שאתה עושה. רק לא מסכים עם הדרך." הרגשתי את קצות השפתיים שלו נוגעות בשלי כשדיברתי. "אני גם חושב שצריך לשמור על הטבע וכל... זה." הלחישה שלי גוועה.
הרגשתי את השפתיים שלו נמתחות לחיוך כנגד שלי. "זה?"
"זה." התקרבתי מעט. הוא נישק אותי ולרגע קצר יכולתי להתרכז רק בתחושת השפתיים שלו נלחצות כנגד שלי. שקעתי לחיבוק שלו, לריח שלו, לטעם שלו.
הוא ניתק את הנשיקה ראשון. הבטתי אליו. היה רעב בעיניו. הוא רצה להיות אִתי. יותר ממה שהוא רצה להמשיך לחשוב ולתכנן.
התרחקתי ממנו והרפיתי. "אתה צודק."
"במה?" הוא נראה מבולבל לרגע.
"בהכול. אתה מכיר אותם טוב יותר, ואתה צריך להבין מה הדרך הנכונה לצאת מהבוץ." הכנסתי את ידיי לכיסים כדי שלא אתפתה לחבק אותו שוב. זכרתי את סתוונית מנסה להקל עלי. "אם אתה צריך להתייעץ, או רק לדבר עם מישהו, אני כאן בשבילך."
הוא שאף עמוקות ונשך את שפתו. "תודה."
הוא עזב, משאיר מאחוריו את הבלגן בכיור ואת הלכלוך בסלון. הרמתי את המטאטא והיעה. בין אם הוא יחזור הלילה ובין אם מחר, אני מעדיף לא לחיות בבית עם נמלים.
ניקיתי וניסיתי לחשוב על המשפט שהוא אמר. אני צריך להראות לנווה שאני מכבד את מה שהוא עושה. אבל אני לא באמת מכבד את מה שהוא עושה. אני רק מבין את המניעים שלו. הוא רוצה לשמור על חלק מהעולם שלנו נקי, בראשיתי. היום הכול קבור מתחת לכבישים, למדרכות ולדשא מלאכותי. בדיוק מה שמתוכנן לתחנות החדשות לאורך המאג-לאב. לרגע אחד יכולתי לראות את נווה וחבריו, אבודים בצד התכנון המודרני בעל הקווים הנקיים של דלפק המודיעין שלי.
נאנחתי וטיאטאתי את הרצפה. הייתי עייף מכדי למצוא דרך חדשה להבהיר לנווה שהעולם שהוא מחפש לא קיים יותר. אני יכול קצת לשמח אותו אם אפסיק לצרוך בשר, ואולי אעבור לחלב סויה. אפילו שזה יקר יותר משמעותית. אולי אמא שלי יכולה להביא לי מגיברלטר.
היה קל בהרבה לדמיין איך אני מארגן חלב סויה מגיברלטר מאשר להמשיך לחשוב על כך ששוב נווה ואני נופלים בדיוק לאותו דפוס, כולל החלק שבו במקום ללכת למיטה אִתו אני מנקה את הרצפה בתור הסחת דעת.
עצרתי.
הסחת דעת. אנחנו צריכים הסחת דעת. נווה צריך הסחת דעת.
התקשרתי אליו.
"מה?" הוא התנשף. שמעתי את החריקות הקלושות של האופניים ברקע.
"פתרתי את זה," אמרתי.
"אני הרוג. אם זה עוד פעם..."
"לא, לא." עצרתי אותו. "באמת פתרתי את זה הפעם."
נווה חזר אחרי עשרים דקות. הפעם התיישבתי לידו והקרנתי את מפת המתחם שעבדנו עליה.
"אם ניצור הסחת דעת כאן," הצבעתי על מוסך המשאיות, רחוק ממחסה השנאים, "כל השומרים ירוצו לשם. זה ישאיר את השנאים ללא שמירה. אתה נכנס, שותל את הפצצה, ומוצא דרך להשאיר את עמיטל וישימון בטווח. ברגע שעמיטל משוכנעת שהפצצה עומדת לפעול היא תשלח את הגיבוי שלה, אתה תוריד עותק ותשלח למשטרה. כולם הולכים הביתה בלי פגיעה, הסוף."
נווה חיכך את הזיפים שלו. "איזה סוג של הסחת דעת?"
כחכחתי בגרוני. "מישהו שמוכן לשתול פצצה אחת שתעשה המון רעש, ומסכים שצריך לחשוב יותר על האקולוגיה של הנגב, ולא רוצה לפגוע בחיי אדם, ודואג לך."
נווה הביט אלי, הבעת פניו משתנה מבלבול להבנה.
"רצית שאני אצא מהריבוע שבו אני חי," אמרתי בשקט.
הוא חייך ונישק אותי. "ברוך הבא למהפכה, מותק."
התגובה העוקצנית שתכננתי טבעה בנשיקה הבאה שלו.
נווה
עמיטל פרשה את ידיה. "בלי פאנל סולארי?"
נדתי בראשי. "נפעיל את הפצצה ברגע שנצא מהטווח שלה." חזרתי על כל התכנית של צוק בפעם השלישית. הסחת דעת שתרחיק את השומרים, הפעלה של הפעימה האלקטרומגנטית ברגע שכולם מחוץ לטווח, הרס של השנאים. הצגתי את הכול כתכנית שלי במטרה לשמור על חיי השומרים ועדיין להגשים את מטרת התא. עדיין קיוויתי שישימון ועמיטל יבינו שהם עברו את הגבול במסירות למטרה.
"ומי בדיוק יפעיל את הסחת הדעת שלך? הרי אם המפעיל של ההסחה יתעכב, הוא יילכד בגל הפעימה, וכל הממשקים שלו יושמדו." ישימון טפח על ברכיו, קולו מסגיר את חוסר שביעות רצונו מהתכנית. בלי הפאנל הסולארי הפעימה האלקטרומגנטית תהיה בעלת טווח קטן בהרבה.
הכנתי תשובה מראש. "אני מכיר מישהו שיש לו רק ממשק כף יד. הוא לא מוכן לשדרג, והתיקון לא יעלה יותר מדי. נבטל את ההשהיה של הפאנל הסולארי, ונפעיל את המרעום של פצצת הפעימה עם מה שיש בה."
"הטווח שלה לא יהיה מספיק גדול," עמיטל דחתה אותי מיד.
"הוא כן!" השתדלתי להישמע נלהב, כמו שהם יצפו ממני להישמע. "למעשה, זה אפילו יעבוד טוב יותר. היא תהיה טעונה מעט, לטווח קטן. אנחנו נשבית את השנאים והחיבורים שלהם, אבל לא את המשאיות או את השומרים." חייכתי חיוך גדול. "נוכל לפרסם את זה בתור פעילות של השש מאות ושבע עשרה שנועדה לעזור ולשמור על בני האדם. כולנו עובדים ביחד למען המטרה."
עמיטל כיווצה את מצחה. הצלחתי לשכנע אפילו את עצמי.
"למה שהחבר שלך ירצה לעזור לנו?" ישימון אגרף את שתי כפות ידיו.
"הוא חבר ותיק," עניתי.
ישימון נד בראשו, "זה נשמע לי מסוכן."
"לא מסוכן כמו התקף לב או שבץ מוחי בגלל קוצבים שלא עובדים," עניתי בטון החותך שלי, זה שתמיד גרם לצוק להיכנס למגננה. "ואני חושב שהגיע הזמן שנבדוק את סולם סדרי העדיפויות שלנו, אם הוא גורם לפגיעה בבני שישים שעובדים עבור תלושי מזון."
"מספיק. תמיד צריך להפעיל גמישות בהתאם למצב בשטח." עמיטל לא הייתה צריכה להרים את קולה כדי שאשתתק. "אם אתה אומר שאתה יכול לגרום לחבר שלך להפעיל את הסחת הדעת שאנחנו צריכים, מצוין." היא הציצה אלי מבעד לסבך שיער שהיום היה צבוע בוורוד זועק, תואם לצבע הלק שלה, "ואם לא..."
הרמתי יד. "הוא יעשה מה שאנחנו צריכים ממנו." שלחתי לצוק הודעה עם הוראות איפה לפגוש אותנו. במשך שלוש דקות הוא לא ענה, ותהיתי אם להתקשר אליו, עד שהגיעה הודעת האישור.
"הוא יחכה לנו," אמרתי. "אני אתדרך אותו במקום."
הייתי צריך להרכיב על צוק את הפילטר הישן שלי לפני הפעולה. זה שהייתי מגיע אִתו לפגישות הקבוצה לפני שקיבלנו את הפילטרים הצבאיים. הוא אמנם יציג פנים שישימון ועמיטל יזהו, אבל זה יספיק כדי להסתיר אותו מהם.
צוק
'בחצות על הגבעה, תעמיד פנים שבאת לפיקניק'.
יופי של הודעה, נווה. פשוט מקסים. עדיין יכולתי לבטל הכול, לחזור הביתה ולהעמיד פנים שזה לא נוגע לי בכלל. אבל לא אוכל להביט בעצמי במראה מחר בבוקר אם אאכזב את נווה.
שכבתי על הגבעה שנווה הורה לי עליה. חול חדר לכל איבר בלי להתחשב בשום מחסום שהקמתי. לא גרביים, לא חולצה, לא מכנסיים. שמעתי מכונית במרחק ונדרכתי. עד עכשיו היו כמה סיורים שעצרו בסביבה, אבל אף אחד מהם לא עלה לגבעה הזו לברר מה אני עושה כאן. אני והרכב האומלל של השכן שלי, שהסכים להשאיל לי אותו תמורת חצי מתכולת המקרר שלי. היו לי כריכים, בקבוק שתייה קלה ואפילו נר. לא הייתה לי דרך להדליק אותו, כמובן.
רכב שטח גבוה טרטר מתחת לגבעה, ודמות כהה קפצה ממנו. זיהיתי את התנועות. ארוכות, מכוונות. נווה. הוא התכופף פנימה, ושלף מזוודה ענקית מתא המטען של הרכב. נווה הזדקף והביט מסביב. שלחתי לו הבהוב נתונים קצר. הוא התביית על האות שלי וטיפס אל הגבעה שלי. התיישבתי. הוא התיישב מולי, בלי להתקרב לנשיקה. הוא לא נראה כמו נווה. הפנים שלו היו שגויים לחלוטין. הסנטר נטול זקן ומעוגל, העיניים מלוכסנות ובהירות. אבל תנועות הגוף שלו היו נכונות, והריח שלו היה נכון, וחשוב מכל, העיניים שלו חייכו אלי.
"תתכופף," הוא אמר.
התכופפתי מעט לפנים. נווה הניח את ידיו על הצוואר שלי. משהו מתכתי נצמד לעור שלי.
"טוב שאתה מגולח," הוא מלמל בשקט. "זה מעצבן נורא להצמיד פילטר לזקן."
רציתי להניח את ידי על ידו בזמן שהוא המשיך להצמיד את דיסקיות המתכת הקטנות לעור שלי בתנועות מדויקות ומכוונות, אבל לא רציתי להפריע לו. הוא סיים והזדקף. תחושת עקצוץ קלה עטפה אותי.
"הכול בסדר?" הוא שאל.
הנהנתי. נווה הרים את כף ידי מול פניי. "תצלם את עצמך."
עשיתי כדברו, והבטתי בצילום. העור שלי היה בהיר בהרבה מהצבע האמִתי שלו, העיניים מרוחקות זו מזו, כהות, כמעט שחורות. השיער בלונדיני וקצוץ. האף ארוך, עם רמז לשבר שלא התאחה כראוי.
נווה נגע באפי, אצבעו חולפת דרך מצגת השווא של הפילטר. "בסדר?"
הנהנתי. "אני לא מכיר את עצמי."
נווה חייך. "זה הרעיון. אני הולך לקרוא להם." הוא החווה אל הרכב. "אל תדבר. אין לך פילטר קולי, ואני משוכנע שהם יאספו כל פריט מידע שהם יכולים עליך."
לאחר כמה רגעים נשמעו צעדים במעלה הגבעה. אישה בשיער אסוף ומעיל שחור וגבר שהזכיר לי תיבת קרטון גדולה הופיעו במעלה הגבעה. התעלמתי מתווי הפנים שלהם. הם בוודאי היו מומצאים כמו שלי. הם הביטו אלי, ונראו כאילו הם מזהים את הפנים המוזרים שהפילטר של נווה הציג על פניי.
נווה הצביע אלי. "זה יהושפט."
עצרתי את עצמי מלצחוק.
האישה הושיטה את ידה. "עמיטל."
לחצתי אותה. ישימון הציג את עצמו. הלחיצה שלו הייתה חזקה בהרבה. יכולתי להבחין שנווה התכווץ מעט כשישימון לחץ את ידי. חיברתי את הנקודות. הוא בטח היה מי שהכה אותי אז. הקפדתי על הבעה ניטרלית.
עמיטל החוותה בראשה אל נווה. "הוא הסביר לך מה אתה צריך לעשות?"
הנהנתי.
"אתה מבין שאם יתפסו אותך, יאשימו אותך ביחד אִתנו?"
הנהנתי שוב, שומר על אותה הבעה.
עמיטל נעצה את מבטה בעיניי. לא זזתי. אפילו לא מצמצתי.
"יופי." היא הפנתה את מבטה אל נווה. "הסברת לו על הנוזל?"
"עוד לא." נווה פתח את המזוודה שהוא הביא אִתו. "נוזל פיצוץ מהיר. אתה שופך אותו במחסה של המשאיות, מפעיל ומתרחק. זה לא ממש נוזל. יותר כמו סירופ. לוקח לו כמה רגעים להתקשות, בערך שתי דקות לפני שהוא מתפוצץ."
הנהנתי שוב. כולם הכירו את הנוזל הזה. הנשק המועדף על השש מאות ושבע עשרה. הידיים שלי החלו להזיע, ולִבי החל לדפוק. כל מה שרציתי היה לחזור חזרה הביתה, ולשכוח מהכול.
נווה עצר את ההסבר שלו והביט אלי. "עד כאן בסדר?"
הנהנתי.
"הוא נראה לי מבועת," אמרה עמיטל.
"הוא לא יעשה את זה," ענה ישימון.
לעזאזל. הם יבטלו הכול, ואני לא אצליח לשלוף את נווה מהארגון המחורבן הזה.
"הוא כן." אמרתי. נווה עצר את נשימתו לידי. כחכחתי בגרוני. "זו הפעם הראשונה שאני עושה משהו כזה, אבל אני מבטיח לכם שאני אעשה מה שאני יכול כדי לעזור."
ישימון הביט אלי. "אתה בטוח?"
הנהנתי.
עמיטל רכנה לפנים. "למה?"
שנתיים עם נווה עזרו לי לענות בלי להסס, "כי מישהו צריך לעצור את הדורסנות הקפיטליסטית המתקדמת. אחרת לילדים שלנו לא יהיו מרחבים לחיות בהם."
תהיתי אם הם כבר איתרו אותי על פי טביעת הקול שלי. או שאולי נווה הצליח להפריע לקלט ברגע האחרון. דמיינתי אותו לרגע כמו אביר הנלחם בשטף המידע ברשת על מנת להגן על זהותי.
"בסדר," עמיטל אמרה והביטה אל נווה. "זזים."
"זזים." נווה הנהן, והלכנו ביחד.
נווה
ספרתי לאחור. קיבלתי הבהוב מזהה על התנועה של צוק לתוך מחסה המשאיות. ההבהוב עצר כשצוק עצר, והתחדש כשהוא ברח מהבניין. הוא נע באִטיות שקיוויתי שהיא מכוונת.
"הי! עצור!" אחד השומרים הבחין בו.
יכולתי רק לנחש איך צוק מרגיש. כפות הידיים שלי התמלאו זיעה, ואני הייתי חבוי היטב מהצד השני של הגדר, משקיף מרחוק על מה שקורה.
צוק נעמד, הביט לאחור, ולאחר רגע פרץ בריצה.
"עצור!" שומר אחר צעק אליו. הקשר התמלא בבליל שיחות וצעקות כיוון.
רעש אדיר התגלגל ממחסה המשאיות, ולאחריו להבות פרצו מהמבנה. יכולתי לראות את הצללית של צוק רצה על רקע השרֵפה. הוא ניצל את הידע שלו כאדריכל והניח את הנוזל בצורה שתגרום לנזק מקסימלי למבנה, והקירות כולם קרסו אחד אחרי השני. ציינתי לעצמי לתחקר אותו לאחר מכן איפה בדיוק הוא מיקם את הנוזל כך שכל המבנה יקרוס בצורה מושלמת כזו. ארבעת שומרי הלילה רצו אחריו.
"קדימה!" עמיטל טפחה על כתפיי.
רצתי אחריה, חלקי הפצצה מטלטלים על גבי. כל אחד מאִתנו סחב חלק אחר שלה. ישימון חתך את הגדר הנמוכה. האזעקה ההיקפית הייתה מנוטרלת. רצנו אל מבנה השנאים. הם עמדו בפנים, ישויות כבדות ורבועות, מזמזמות בקול נמוך של חיים חשמליים. ריצודים קטנים הופעיו על פניהם של ישימון ועמיטל, מסמנים את המקומות בהם השדה החזק הפריע לפעולת הפילטרים החיצוניים שעל פניהם.
"תביא." ישימון הושיט את ידו לאחור מבלי להביט אלי. פרקתי את התיק שעל גבי, וישימון ועמיטל הרכיבו את הפצצה בזמן שאני הרכבתי את המרעום. הפעלתי את הזבובונים שלי, שנחו בשקט עד עכשיו על השנאים. הם התחברו מעל הלוחית, יוצרים קישור ביני לבין הפצצה.
"גמור." ישימון נעמד.
"עוד לא," אמרתי והתחברתי לזבובונים. המרעום היה שלם, הפצצה מורכבת. הרעיון של צוק כלל פצצה מזויפת, אבל זה לא יעבוד. כל זיוף יתגלה מיד. זו הייתה צריכה להיות פצצה אמִתית, שתפחיד את עמיטל באמת.
"מחובר," אמרתי. הזבובונים שלי זמזמו בשמחה. הם יצרו רשת מעל המרעום. כיוונתי את הספירה לאחור.
"קישור פועל?" לחשה עמיטל.
הנהנתי והצבעתי על הרקה שלי. עמיטל התחברה לקלט ששידרתי אליה. הוא היה זהה לחלוטין לקלט שקיבלתי מהזבובונים, למעט דבר אחד - הספירה לאחור. שישים שניות.
נעמדתי. עמיטל בעקבותיי. ישימון פתח את הדלת ווידא שאף אחד לא בסביבה שלנו. הוא סימן בכף יד אחת. 'זזים'.
רצנו בעקבותיו, שפופים, אל החלק הצפוני של המתחם, הרחק מהלהבות שעדיין התמרו מהמחסה של המשאיות. שלחתי הבהוב קצר לצוק. הוא החזיר לי הבהוב. הוא עדיין רץ, ומשך אחריו את כל השומרים מחוץ לטווח.
הטווח של הפצצה היה קטן, רק עשרה מטרים. אם נרחיק מעבר לזה היא לא תהיה יעילה, והתכנית שלי ושל צוק תיכשל והוא יהיה מסובך עם השש מאות ושבע עשרה. לא רק זה, השומרים יתחילו לחזור, וכל הניסיון שלי למנוע אבידות בנפש ייכשל. שלושים שניות.
זהו. אין לי יותר תירוצים.
משכתי את עמיטל לאדמה. היא נפלה בחבטה. המונה הראה עשרים שניות לפיצוץ.
"מה קרה?" עמיטל לחשה.
שתקתי.
התנועות של עמיטל נעשו תקיפות יותר. "תעזוב אותי! עכשיו!" היא לחשה בקול הרם ביותר שהיא העזה.
שמעתי קולות צעדי ריצה. ישימון בטח הבחין שאנחנו לא מאחוריו יותר.
"זו פקודה ישירה!" חמש עשרה שניות.
גוף כבד הטיל את עצמו עלי. ישימון. לא הייתי פנוי להיאבק בו. אחזתי בעמיטל. זה כל מה שהיה חשוב. ישימון הכה אותי. הפעם לא יצאנו לפעולה עם מדבקות ערפול, אחרת הוא היה כבר מצמיד לי מדבקה, ובזאת הכול היה נגמר.
"מה אתה עושה?" הנשימה של ישימון הייתה מעורבת בריח פיצה וביסלי.
אחזתי בעמיטל. ישימון אחז בזרועותיי וניסה לגרום לי לעזוב אותה.
"רוץ!" עמיטל פקדה.
"המפקדת, לא עוזב אותך," ענה ישימון ואחז בצווארי, לוחץ.
הייתי צריך לעצור את הלחץ, הייתי חייב להסיח את דעתם כי היו לי עוד עשר שניות, ולא הייתי בטוח שאצליח להחזיק את עמיטל. אם היא תצא מהטווח של הפצצה הכול היה לשווא.
"אני לא מוכן להיות חלק מהחרא הזה יותר," השתנקתי.
הלחץ של ישימון נרפה, רק לרגע. מספיק בשביל שאוכל להדק את אחיזתי בעמיטל. הפעלתי את הספירה לאחור בקלט שלה. היא קפאה ברגע שהמספרים החלו לרוץ בשדה הראייה שלה.
"עוד חמש שניות כל הממשקים שלך ייהרסו." הרגשתי כמו הנבל הראשי בסרטים. "כולם יוכלו לראות מי את. לשמוע אותך. לאתר אותך בלי בעיה."
"גם אותך," ענתה עמיטל בשקט, אבל הגוף המתוח שלה רמז שהיא לא שקטה בכלל. אם הייתי פחות מתוח ועצבני הייתי צוחק מהקלישאה.
"כל המידע שלך יימחק. כל הזהויות שלך. כל הקשרים למחתרת. כל התכניות שלך." בקושי הצלחתי לדבר.
הזבובונים שלי רחששו. הם נמתחו בחוט ארוך ובלתי נראה מעל ראשינו, ממתינים לקלט שלי. העולם ריצד מול עיניי. הלחץ של ישימון התגבר. הדבר היחיד שהיה לי חשוב היה לאחוז בעמיטל שלא תנוע. עמיטל הביטה בי, עיניה חורכות אותי למרות הפילטרים בינינו.
"אנחנו טועים, ואת יודעת את זה," סיננתי בקושי מבעד ללחץ של ישימון. "לא הגיוני שצמחים חשובים לך יותר מבני אדם."
היא לא דיברה.
שלוש. שתיים. אחת. הפעימה האלקטרומגנטית השתיקה את העולם. יכולתי לראות את קלט הנתונים שלי מחשיך ככל שהיא התקדמה, מהר יותר מכפי שקצות העצבים שלי יכלו לעכל.
הזבובונים הודיעו על פרץ נתונים ממקור זר. הפקודה פעלה אוטומטית. הזבובונים שלי קלטו את המידע של עמיטל, העתיקו אותו וניתבו את העותק הלאה, ברשת ארוכה של מידע, הרחק מעבר לתחום הפעימה. הקצה שלהם יוביל את המידע לרשת האנונימית של המשטרה.
העולם הפך לחשוך ונטול מידע. הגוף של ישימון מעלי, הגוף של עמיטל מתחתי. לא יכולתי להגיע אל צוק, לשלוף נתונים או אפילו להבהיר מעט את העולם מסביב כדי שאוכל לראות.
"תעזוב אותו," אמרה עמיטל, פניה מהבהבים כשהפילטרים הפסיקו לעבוד. הלחץ עלי הוקל כשישימון עזב אותי.
נעמדתי. עמיטל נעמדה מולי.
"תשנן את הפרצוף שלי טוב-טוב," היא אמרה, קולה מעט סדוק. "בוגד." היא ירקה את המילה האחרונה. היא הביטה אל ישימון מאחורי כתפי. "בוא."
ישימון בעט בי כשהוא חלף על פני, פניו חבויים מתחת לכובע גרב שחור. לא חשבתי שהוא יפעיל פילטר על אמצעי הסוואה כל כך פרימיטיבי. מצד שני, הוא תמיד היה הפרנואיד ביותר מבינינו.
הם התרחקו בריצה לאפלה. שפשפתי את פני והורדתי את החיישנים המתים מעורי. ממילא הם לא מילאו שום תפקיד יותר. שמעתי מרחוק את הרעש של השומרים המתקרבים. הייתי חצי עיוור, אבל זכרתי איפה הגבעה שצוק ואני ישבנו עליה לפני הכול.
רכב חנה בתחתית הגבעה, צללית כהה כנגד השמים המוארים בכוכבים. מתוך הרגל שלחתי הבהוב, אבל דבר לא קרה. כמובן. התיישבתי במושב הנוסע ליד צוק.
צוק התניע, ונהג בשתיקה הרחק מהמתחם.
"אתה בסדר?" שאלתי כשהתרחקנו, גרוני צורב מהחניקה של ישימון.
"אתה השתגעת?" הטון של צוק היה מסוגר. "אמרת שזו תהיה פצצת דמה!"
"עמיטל לא הייתה מאמינה לפצצת דמה," עניתי בשקט. "הייתי חייב... אתה מבין."
"לא. אני לא מבין." הוא נשך את שפתו. מד המהירות היה הדבר היחיד שרמז כמה הוא נסער. "שרפת את כל הממשקים שלך! ולא הזהרת אותי!"
"היית מחוץ לטווח!" הנחתי את ידי על זרועו. "וידאתי לפני שהפעלתי את הפצצה שאתה והשומרים מחוץ לטווח."
צוק השתתק. ליטפתי את עורפו.
"אני פשוט..." הקול שלו נשבר, ורק עכשיו הבחנתי בדמעה שזולגת על לחיו. "דאגתי."
"דאגת לי." אני טיפש. "אני בסדר."
צוק הידק את ידיו על ההגה, "מה עם עמיטל וישימון?"
הם יהיו חייבים לעבור דרך הדירה של עמיטל ולקחת את הבן שלה, אבל אחר כך הם ייעלמו. "הממשקים שלהם הרוסים, כמו שלי. ייקח להם כמה ימים להרכיב את הפילטרים מחדש. עד אז הם לא יעזו להיראות בציבור." זה ייתן לנו כמה ימים למצוא מחבוא טוב, אפילו שלא ידעתי באיזה מקום בארץ נוכל להסתיר את עצמנו.
"המידע שהעברנו הלאה, זה יעזור, נכון?"
הנהנתי, וכשהבנתי שצוק מרוכז בנהיגה ולא מביט אלי אמרתי, "כן. המשטרה בוודאות תצליח להפיל את המחתרת עכשיו." נאנחתי מבלי לחשוב.
"אתה עדיין מפחד שהמידע של עמיטל יפליל אותך?"
"אני בעיקר..." חיפשתי את המילים המתאימות. "כל מה שעשיתי בארבעת החודשים האחרונים ירד לטמיון."
"לא הכול," אמר צוק בשקט. "הפיצוץ הזה ימנע המשך של העבודות. יזיזו את הרכבת מזרחה, וחלק מהנגב יישאר כמו שאתה רוצה."
"כן, אבל עמיטל יודעת עכשיו מי אני, ולא משנה כמה הגנה המשטרה תציע לי, עמיטל תמצא דרך לפגוע בי." השתדלתי לא להישמע מריר או מפוחד. להגיד הכול בטון פשוט וברור. "לא פיזית, היא לא טיפשה. אבל... אני די בטוח שלא אצליח למצוא עבודה בנגב בזמן הקרוב."
צוק עצר בשולי הכביש. החושך עטף את שנינו, שמי הלילה המדבריים נפרשו מעלינו. בקרוב שביל החלב יזרח. צוק פנה אלי. "אתה מבין שאם מזיזים את תוואי הרכבת לירדן גם לי לא תהיה עבודה בנגב, נכון?"
לא חשבתי על זה. "אני מצטער. אני... אני אנסה לעשות מה שאפשר..."
צוק ליטף את לחיי. "זה בסדר."
הוא נשמע רגוע בצורה מחשידה.
"מה עשית?"
צוק הרים את גבותיו. "אני? כלום." הוא שתק לרגע, והוסיף בשקט, "אולי, רק אולי, הגשתי הבוקר בקשה למגורים במושבת ברדבורי."
פערתי את עיניי. "מאדים? הגשת בקשה להתיישב במאדים?"
"יש טיסה עוד יומיים, והם היו נואשים לסגור מקומות אחרונים. הם צריכים אנשים בקדמת הטכנולוגיה. הכול שם עובד על מזעור ויעילות. לבד לא היה לי סיכוי כי הם מעדיפים זוגות. זוגות נחשבים יציבים יותר." הוא נשמע חושש, כאילו שאני מסוגל לסרב להצעה הזו.
"והם צריכים אדריכלים שמבינים בסביבה מדברית?" הלב שלי החל לפעום במהירות. הוא רציני. הוא באמת הגיש בקשה להתיישב בעולם חדש. אִתי.
הוא הנהן. "וכל מי שעובר לשם צריך להחליף לממשקים המאושרים של המושבה. אסור להכניס טכנולוגיה שונה מהתקן."
"איזה מזל שבדיוק כל הממשקים שלי צריכים החלפה." חייכתי אליו את החיוך הגדול ביותר שלי.
הוא ליטף את שפתיי. "מה אתה אומר? רוצה לנסות להתחיל מחדש? לגמרי לגמרי מחדש?"
במקום לענות נישקתי אותו ושילבתי את אצבעותיי בשלו.