“בספר שיריו השני חוזר בו רועי חסן מרוב הצהרותיו בספרו הראשון. תחילה טען שהוא אתאיסט, עתה פונה אל אלוהים פנייה ישירה. תחילה כבל שלא יהיה לו ילדים, עתה כותב שירים אל בתו שנולדה במזל טוב. תחילה טען שהוא מתעב את נתן זך, עתה מצטט אתיופי ששאל אותו "מי זה נתן זך?". מכל הספר הייתי לוקח בזכרון רק משפט אחד, המופיע בסוף הספר, בו הוא אומר ששתי ציפורים על העץ טובות מציפור אחת ביד. נראה כי בספרו מנסה חסן להביע דעה, אך ברגע שהוא מתחיל להביעה פחד משתלט עליו ומה שיוצא הוא אוסף של סתירות. כך לדוגמא, בשיר על האתיופים, בו הוא כביכול תומך בעדה האתיופית, ואז טוען שהרב עובדיה הוא גזען (בעוד הוא זה שבעקבותיו הוחלט להעלותם). יש שיגידו שזו מהותה של השירה, להכיל סתירות מרובות במספר שורות. אך לטעמי אין מאחורי המשורר מסורת ספרותית מוצקה דיה כדי לתקוע יתד בשירה הישראלית, ולהכיל את הסתירות הללו. רוב השירים ייעלמו מהתודעה כשבאו. לסיכום, הקריאה בספר היא כמו ללכת לראות סרט. היא מהווה בילוי מהנה חד פעמי, ויש שיגידו שהיא שווה את הכסף. אבל לא הייתי הולך להקרנה חוזרת, ולא הייתי רוכש את ה-DVD.”
