הקורא בכתבי שפינוזה מגלה שדבריו ביחס לשלוש אבני היסוד המרכיבים את תורתו – העצם, התואר והאופן – מכילים סתירות. העצם (הטבע, אלוהים), טוען שפינוזה, הוא יחיד, אינסופי ובלתי ניתן לחלוקה, אך גם מכיל בתוכו בהכרח אינסוף תארים ואופנים. התארים, לדבריו, הם בגדר מה שהשכל תופס בטבע, אולם הם גם בעלי ממשות עצמאית מחוץ לרוחנו. והאופנים (הדברים הפרטיים) – פעם מציאותם אינה הכרחית מכיוון שהיא נגזרת ממציאות אופנים כמותם, ומכאן שהם משוללי חירות, ופעם מציאותם הכרחית מכיוון שהיא נגזרת מהטבע האלוהי, ומכאן שהם בעלי חירות. בשל קשיים אלו סוברים פרשנים רבים שמשנתו של שפינוזה אינה קוהרנטית.
בספר זה מוצעת פרשנות אשר לפיה משנתו של שפינוזה אינה מכילה סתירות, כאשר דבריו כולם משתלבים לכדי תורה המציגה מערכת יחסים קוהרנטית בין שלושת מרכיבי הקיום. על פי פרשנות זו האחדות, שאותה מחייב השכל, והריבוי, המתחייב מהשכל הישר, עולים בקנה אחד.


הפרשנות שמציע צדוק עלון מאירה סוגיות נוספות השנויות במחלוקת במשנת שפינוזה, ביניהן: מה מהות הקשר בין האונטולוגיה של שפינוזה לאתיקה שלו? האם בהיות העצם "דבר חושב" ניתן לייחס לו תודעה עצמית? האם שפינוזה, בהציבו תכלית למציאותו של האדם, אינו נקלע למצב של אשליה ותרמית עצמית? מדוע קיימת דו-משמעות כה בולטת במשנתו? מהי "התמדת" הנפש ומהי "התמדת" הגוף ומה יחסן לזמן ולנצח? מה הקשר בין רציונליזם למיסטיציזם במשנת שפינוזה, ומה מקומו של המונח "אהבת אלוהים השכלית" בסוגיה זו?


צדוק עלון, ד"ר לפילוסופיה מטעם האוניברסיטה העברית, פרסם עד כה שני ספרי שירה ושני ספרי פרוזה.
"פרקי אבות פילוסופיים: בין פרקי אבות לפילוסופיה המערבית", אותו כתב במשותף עם ד"ר בנצי שרייבר, ראה אור לאחרונה.