“לאחר שהות שנמשכה שש שנים חזרתי מהולנד לישראל, נכונה לכבוש אותה מחדש.
חיפשתי משרות בתחום השפות על מנת לשמר את ההולנדית שבפי אך לא מצאתי דבר.
בשגרירות ההולנדית שבתל אביב, אמנם התרשמו מכישורי השיחה שלי אך הטילו ספק בבקיאותי בכל הכרוך בדוקומנטציה וכתיבת מכתבים רשמיים.
ניסיתי לומר להם כי רוב המכתבים עשויים כפורמט ומה שנותר הוא להשלים את החסר בשמות, תאריכים ונושאים פורמליים אך נתקלתי בקיר נוקשה.
אין עם עקשן ותחוקתי יותר מאנשי השפלה, כך הם שרדו במשך שנים; כך זכה אישי, בי (על אף שנגמלה החלטה בלבי לסתום את הגולל על הקשר מפאת המרחק) כך נאלצתי לחפש עבודה אחרת ואמנם מצאתי.
חברה שייצגה את מרכז הירידים במינכן חיפשה אדם נמרץ, דובר אנגלית ובעל גרמנית בסיסית שיוכל לקשר בין ישראלים המעוניינים להציג את מרכולתם (תכשיטים, הייטק, צעצועים וספרים) לבין מנהלי המקום.
החלטתי לתת סיכוי והלכתי לראיון. הכל הלך חלק עד שביקש ממני המראיין להציג עצמי בקצרה, חמש דקות לא יותר ובגרמנית כמובן.
לא היה לי שום ידע בגרמנית מלבד ״גזונטהייד״ ו-״ארבייט מאכט פריי״.
מה לעזאזל אני עושה עכשיו?!
החלטתי לעשות מעשה שעד היום אינני מאמינה שיצא לפועל ובכזאת קלות; דיברתי בהולנדית!!!
חמש דקות מרהיבות בהן שוחחתי על עצמי, ריככתי את הח׳ הבלתי מתפשרת של אזרחי הבלונד כחולי העיניים והקפדתי על מקצב נוקשה כמו שראיתי בסרטים על המלחמה.
ידעתי מלימודי האוניברסיטאיים בליידן כי השפה הגרמנית אינה כה שונה משכנתה ההולנדית וכי ניבים רבים לה. למנהל הישראלי שראיין אותי לא יהיה מושג, כך סברתי, באיזה פלך ארץ מדברים מה והאם המבטא צפוני או שמא דרומי.
בסופו של דבר התרשמותו ממני היתה רבה והוא קיבלני לעבודה כבר באותו היום.
מובן שלאחר מכן, נרשמתי במהירות שיא למכון גתה, בעיקר כדי לא לגרום לעצמי פאדיחות נוספות ולמדתי את השפה הגרמנית על בורייה.
העניין הוא, שתמיד יכולתי לקרוא גרמנית בצורה מושלמת והגייה נכונה.
גם כשלא הבנתי מה אני קוראת, שלא היה לי מושג איזה סוגה ספרותית אני מחזיקה ביד.
הידע הדקדוקי ההולנדי עמד לצדי ועזר לי בשעת צרה.

כעת משאני שוב בגלות, יהודייה נודדת שכמותי, מנסה אני לשמר את יופיה של העברית ומשתדלת לקרוא ממיטב יצירותיהם של סופרי העבר, להתפעל מהשפה ולהפנים את התרבות. עגנון, שהיה אויבי הגדול בתיכון נבחר לשם כך והתחלתי לקרוא את סיפוריו.
התענגתי על העברית התנ״כית, למדתי ביטויים ואמרי שפר, קראתי בקול רם מ״תהילה״ והרגשתי כאילו אני מדשדשת במים רדודים.
היה חסר לי משהו, היתה חיצוניות מרהיבה ופנימיות מעורפלת.
ידעתי שאני מפספסת דבר מה ביצירותיו ולא היה לי מושג היכן להתחיל לחפש.
התחלתי קצת לחקור, לקרוא ספרות עזר ולדבר עם אנשים והבנתי שאני רואה רק את קצה הקרחון, שכה רב הנסתר מהגלוי ושעד עכשיו קראתי באופן ״שטוח״ לגמרי ולא התעמקתי מעבר למילים.
חיים באר, חוקר ספרות הבקיא ביצירותיו של עגנון היה מבחינתי הראשון ששפך אור על תכניו של זוכה פרס הנובל.
קראתי תחילה את ספרו: ״גם אהבתם גם שנאתם״ אודות משולש היחסים בין עגנון, ביאליק וברנר. הבנתי את המורכבות ביניהם, הקנאה וההשפעה.
שוחחתי עם אהרון בר אדון אשר שימש שנים רבות כפרופסור לעברית באוניברסיטת טאקסס וכתב את הספר ש״י עגנון ותחיית הלשון העברית ובמקביל קראתי את סיפוריו הקצרים וניסיתי להבין מי נגד מי.
אני רוצה לכתוב לכם שאפילו לא נגעתי בקרקעית: אני עדיין קוראת את עגנון כשלידי פזורים ספרי עזר כדי להבין אותו יותר טוב.

ממש לאחרונה גיליתי את המסה שכתב באר ״חדרים מלאים בספרים״.
מעין מדריך מקוצר להבנת הנובלה ״עד הנה״ של שמואל יוסף.
בסיום הקריאה הרגשתי כמו חווה לאחר שנגסה מהתפוח; הבנה חדה של הדברים.
הפנמה עמוקה שעגנון היה בעצם יוצר גאוני בעל זכרון מופתי ואהבה אינסופית לספרים.
כל דמות בסיפור מייצגת אישיות אמיתית שחייתה ונשמה באותן שנים ובאה במגע ישיר או עקיף עם הסופר.
אם גרמנייה צעירה מלייפציג היא למעשה מעמד הביניים ופרופ׳ ברלינאי בעל מוניטין בחקר המקרא מייצג את המעמדות הגבוהים.
לכל אדם, מקום וספר ישנו תפקיד ושום דבר אינו כפי שנכתב.
לא ארחיב כרגע לגבי עלילת הסיפור, זאת אעשה בפעם אחרת אך כעת אני יכולה לקרוא אותו בקצת יותר בטחון וטיפה יותר לעומק.
באמצעות פירוש מרתק, מעניין ומרחיב אופקים למדתי שפה נוספת שחשבתי שאני מכירה.
השפה שמעבר למילים, הקריאה בין השורות, הבשר שמכסה את העצמות.
ואין יותר מאלף מזה; זה כמו ״בוסט״ שמניע אותך הלאה, כמו משקה אנרגיה.
כפי שחוקי השפה ההולנדית עזרו לי עם צרתה הגרמנית כך עזרו לי הסבריו המנומקים של באר להתמודד עם תיבת האוצר של עגנון, לפתוח אותה ולהסתנוור מיופיים של התכשיטים.”