חתן פרס נובל לספרות מנציח בסיפוריו את נשמת אהובתו - הודו הססגונית, על מגוון אנשיה, מנהגיה ומסורותיה - בכתיבה רגישה ופיוטית שכבשה את לב הקוראים בעולם כולו.
״למורה שלנו היה נשק מיוחד לענות נערים, שלמראית עין נראה פעוט וחסר חשיבות, אך לאמיתו של דבר, היה אכזרי להחריד.
הוא החליט לכנות אותנו בשמות חדשים.
הגם ששם הוא מילה ותו לא, לרוב, אנשים אוהבים את שמותיהם יותר מאשר את עצמם; הם מוכנים להרחיק לכת עד מאוד למען שמם; הם מוכנים לתת את נפשם למען שמם.
אם תסלף שמו של אדם, תפגע בדבר יקר לו מהחיים עצמם.
גם אם תמיר את שמו המכוער של מישהו בשם יפה ממנו – למשל, תעניק לו את השם 'מאהב הלוטוס' במקום 'אל השדים' – יהיה השינוי בלתי נסבל.
מכך אנו לומדים עיקרון מהותי: למופשט ערך רב יותר מלחומרי, תשלום לצורף יקר יותר מזהב, לכבוד משמעות רבה יותר מלחיים עצמם, שמו של אדם חשוב יותר מהאדם גופו.
(מתוך ׳עקרת בית׳)
רבינדראנת טאגור נולד בשנת 1861 למשפחה בנגלית אמידה ומשכילה. אביו היה פילוסוף דתי ידוע, מנהיג זרם דתי ואיש עתיר נכסים, ששאף כי בנו ימשיך בדרכו ושלח אותו ללמוד באנגליה.
חינוכו של טאגור הביא אותו להיות ״איש העולם הגדול’’, אדם שהכיר והבין את רוח המזרח ואת רוח המערב גם יחד.
כשהחל בכתיבת שירים וסיפורים, הקפיד לפרסם את כתביו בבנגלית ובאנגלית - טאגור ראה בשפה האנגלית אמצעי להפצת יצירתו הן במערב והן בהודו עצמה, בה השפה האנגלית היתה משותפת לזרמים השונים.
בשנת 1913 זכה בפרס נובל לספרות (האסייתי הראשון שזכה לכבוד זה). במקביל ליצירתו הספרותית, הקים טאגור את מרכז הלימודים שהפך להיות ״אוניברסיטת וישווה בהוטי״, כשהוא מגייס את ההון שירש מאביו לצורך כך. טאגור נפטר בהיותו בן 80, בשנת 1941. שיריו וסיפוריו הם מנכסי התרבות האהובים ביותר של הודו.
בנוסף לעשרות הסיפורים המובאים בספר ״נשמת האהבה״, מוגש בנספחו גם מילון מפורט ורחב של מושגים בסיסיים ושמות השזורים בכתובים ובתרבות ההודית.