לשונו של ביאליק היא מִרקם צפוף של צירופים אָלוּסיביים (הֶרמזים) - מִרקם העשוי מִשברי פסוקים, כצורתם ושלא כצורתם.
ביאליק רמז בעיקר לתנ"ך – לסיפוריו ולפסוקיהם – אך גם למקורות "קנוניים" אחרים: ספרות חז"ל, הברית החדשה, הקוּראן, שירת ספרד, שירת דנטה, יצירות שקספיר וסרוונטס.
אליעזר בן-יהודה וחסידי תפיסת הלשון שלו התנגדו ללשון המשכילית ה"מליצית", העשויה שברי פסוקים, וחתרו להשלטת לשון המשוחררת מִכַּבלי המליצה.
לכאורה, בגישתו של ביאליק הייתה משום רֶגרסיה – חזרה אל הלשון המשכילית נוסח יל"ג – אך למעשה בנה ביאליק לשון פיוטית אישית וייחודית מחורבותיה של הלשון המשכילית שהסתאבה ואיבדה את חִנּה.
הספר שְׁלַח יונה מְבַשׂרת עוקב אחר דרכו של ביאליק ביצירת לשון חדשה העשויה ממכיתותיה של לשון המקורות הישנה.
■
פרופ' (אמריטה) זיוה שמיר, מבּכירי חוקריה של השירה העברית החדשה, מלמדת ספרות עברית במכללת סמינר הקיבוצים ובמרכז הבינתחומי בהרצליה. בעבר עמדה בראש מכון כץ לחקר הספרות העברית ובראש בית-הספר למדעי היהדות באוניברסיטת תל-אביב.
חיברה כשלושים ספרי מחקר וערכה ספרים רבים.
רוב ספריה מוקדשים לחקר יצירות ביאליק ואלתרמן ומיעוטם עוסקים ביצירות יל"ג, עגנון, רחל, רטוש ולאה גולדברג.
המחַבּרת זכתה בפרס עקביהו על מִפעל חיים בחקר השירה העברית מטעם אוניברסיטת בר-אילן ובפרס על מִפעל חיים מטעם משרד החינוך ו"החברה לידע-עם".