“ביוגרפיה מקיפה ועשירה על אריאל שרון, הגנרל שלחם במלחמת העצמאות, מבצע קדש, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור. היה בן טיפוחיו של דוד בן גוריון אך גם זה שאיחד את המפלגות הימניות שיצרו את "הליכוד". מי שמנע ממנו להיות הרמטכ"ל קיבל אותו כשר הביטחון שיצא למלחמת לבנון הראשונה ובה הייתה נפילתו הגדולה- טבח סברה ושתילה. המפלה לא מנעה ממנו להמשיך להיאבק במערכת הפוליטית והוא חזר לכהן כשר השיכון ושר החוץ, תפקידים שבהם היה יוזם בניית ההתנחלויות מעבר לקו הירוק והאחראי לבנייה המאסיבית למען מגורים לעולי חבר העמים ועולי אתיופיה של שנות ה-90'. שרון היה בין אנשי המפתח לניצחון בנימין נתניהו על שמעון פרס ב- 96' בזכות הקמפיין המוצלח שניהל שרון למענו בקרב הרבנים וברחוב החרדי. לאחר הפסדו של נתניהו בבחירות הבאות שרון גם הפך למחליפו ויריבו העיקרי במאבק להנהגת "הליכוד". שרון הביס את אהוד ברק וכבש את הפסגה- ראש ממשלת ישראל. בין הצלחותיו היו מיגור האינתיפדה השנייה בזכות מבצע "חומת מגן" ובניית גדרות ההפרדה. כמו כן המדיניות הכלכלית הקפיטילסטית שהוביל ביחד על שר האוצר שלו, אותו בנימין נתניהו, הצילה את ישראל ממשבר כלכלי והובילה לשגשוגה לשנים קדימה ובמידה רבה הפסיקה את ההטבות המופלגות לאותן מפלגות חרדיות שפעם הוא היה מקורב אליהן. ללא ספק מורשתו העיקרית לטוב ולרע הייתה תוכנית "ההתנתקות" מרצועת עזה, האיש שיישב את ההתנחלויות היה גם זה שפינה אותם. היה לו ניסיון בכך בגלל פינוי ימית מחצי האי סיני, האזור שהוא עצמו כבש (והחזיר!) למצרים. שרון היה נודע גם בזכות החווה המפורסמת שלו, "חוות השקמים", שגם נקשרה ביחד עם בניו גלעד ועמרי לפרשיות השחיתות הקשורות למשפחת שרון- סיריל קרן והאי היווני. מהלכו האחרון, פרישה "מהליכוד" והקמת מפלגת שלטון חדשה "קדימה" המשיכה בלעדיו בגלל סופו הטראגי של שרון בנפילתו מתרדמת שממנה לא קם עד פטירתו בשנת 2014.

דוד לנדאו כותב בחסד על אף שהוא אינו מנסה אפילו להיות אובייקטיבי ומביע את דעתו הנוטע שמאלה- ההתנחלויות הן "כיבוש" ויש לסגת מהן. אם מתעלמים מהערות אלו אפשר להינות ולהשכיל רבות מספר זה. הוא כתוב שפה עניינית ורלוונטית לכל אוהבי הפוליטיקה וההיסטוריה הצבאית. אריאל שרון הוא דמות מורכבת שעיצבה את ישראל במשך עשרות שנים ויש לחקור את פועלו ולהוקיר לו תודה על תרומתו לישראל ולעם היהודי על אף הטעויות שנוצרו במהלך דרכו.”

“"אריק" מאת דוד לנדאו (הוצאת דביר, 2015), הינה ביוגרפיה מקיפה, יסודית, של אישיותו רבת הפניות של אריאל "אריק" שרון, ראש ממשלת ישראל, שר הביטחון וללא ספק המפקד הטקטי הטוב ביותר בתולדות צה"ל. מחבר הספר, דוד לנדאו, היה עורך עיתון "הארץ" בשנים 2004־2008. לפני כן שימש ככתב ה"ג'רוזלם פוסט", וה"אקונומיסט" בישראל ושימש כפרשן ב־BBC וב־CNN. הספר הוא תוצר של מחקר מקיף, ראיונות עם אישי מפתח וציטוטים מספרים, בהם "לוחם" האוטוביוגרפיה של שרון, שמהווים מוקדי ידע לחייו של שרון, האירועים שהיה במרכזם, למניעיו ולדרך החשיבה המורכבת שלו.

חייו של אריק שרון, יליד כפר מל"ל, ותולדות ישראל המודרנית שלובים אלה באלה. כמפקד בצה"ל מיום הקמתו השתתף שרון במלחמת העצמאות.ב־14 במאי 1948 עמד שרון לפקד על פשיטה על גשר קלקיליה ושמע על הכרזת העצמאות. התייחסותו להכרזה משקפת היטב גישתו המעשית למציאות. "מה שייחד את היום הזה [ה' באייר] היה החופשה הקצרה שקיבלתי. זכיתי לראות את גלי לראשונה זה כמעט חודשיים. באותו הלילה הייתי אמור לפקד על פשיטה על גשר קלקיליה... היה לי מספיק זמן לחזור הביתה, לתת לגלי נשיקה ולומר להתראות. בדרכי לכפר הנוער שבו עדיין התגוררה, שמעתי רדיו... קולו של בן גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל. "בארץ ישראל קם העם היהודי. בה עוצבה דמותו הרוחנית". אלה היו מילים יפות, מלאות עומק. אך הן לא לא ריגשו אותי... בעיני, קיבלנו את עצמאותנו כבר לפני חצי שנה. היינו שקועים בה עד הצוואר, ולחמנו עליה מאז נובמבר. הלילה הקרוב, בגשר קלקיליה, לא יהיה שונה מכל יתר הלילות" (עמוד 19). שרון היה מאלו שבכוח, לעתים באכזריות, הבטיחו במעשים את ביטחון ישראל. ולכן למילים עצמן היתה חשיבות פחותה בעיניו.

במלחמת העצמאות שימש שרון כמפקד מחלקה בגדוד 32 שבחטיבת אלכסנדרוני. לימים העיד כי "פשטנו על בסיסים ערביים והצבנו מארבים... ברוב המקרים יצאנו מבסיסנו באמצע הלילה, ופילסנו את דרכנו בין הפרדסים... לפני אור ראשון כבר שכבנו במארב, וחיכינו לכלי הרכב הראשונים שנסעו בשעות הבוקר המוקדמות בין הכפרים הערביים לבין בסיסיהם... מפעולה לפעולה, שמתי לב ששאר הלוחמים במחלקה בוטחים יותר ויותר ביכולתי להוביל אותם אל הפעולות הללו" (עמוד 18). בהמשך לחם בקרב לטרון ונפצע קשה. זיכרון הקרב והעובדה שנאלץ אז לנטוש כמה מפקודיו הפצועים ליוו אותו לאורך כל דרכו הצבאית.

לאחר המלחמה היה סטודנט באוניברסיטה העברית ומג"ד מילואים. ב־1953, התלבט אם להיענות להצעתו של אל"ם שחם ולקבל על עצמו את הפיקוד על יחידה 101, יחידת העלית הראשונה של צה"ל. שחם שאלו מדוע ברצונו "ללמוד היסטוריה כשאפשר לעשות היסטוריה" (עמוד 28). שרון, מיותר לציין בחר לעשות היסטוריה. "בזכות כושר המנהיגות שלו, תחילה ב־101 ואחר כך כמפקד יחידת הצנחנים, נחלו פעולות התגמול הצלחה גדולה יותר מבעבר" (עמוד 29). שרון היה המכשיר שבאמצעותו מימשו רה"מ בן־גוריון והרמטכ"ל דיין את האסטרטגיה שלהם לשדרוג צה"ל וייצוב הביטחון. בפעולת כנרת עליה פיקד, למשל, "התפרסו הצנחנים לאורך חופה הצפוני־מזרחי של הימה (שהיה מוחזק בידי הסורים) והשמידו כמה מוצבים סוריים. הם הותירו מאחוריהם יותר מ־50 הרוגים סורים ולפחות אותו מספר של פצועים ולקחו עוד עשרות בשבי. בקרב אנשיו של שרון נמנו שישה חללים ועשרה פצועים" (עמוד 38). הפעולה, אמר בן־גוריון לדיין ושרון שבאו לדווח, היתה "יותר מדי מוצלחת" (עמוד 38).

אף שביולי 1954 נפצע שרון, כמג"ד 890, "כשהוביל התקפה על מוצב מבוצר של צבא מצרים בגבול רצועת עזה ממערב לקיבוץ כיסופים" (עמ' 34), הרי שבמלחמת סיני, בקרב המיתלה, נותר שרון מאחור במתחם החטיבתי ולא לקח חלק בלחימה. הוא ספג על כך ביקורת קשה מפקודיו, אולם לזכותו ייאמר שהוא עצמו דחק בהם לדבר בחופשיות ולהשמיע אותה. לא רבים המפקדים שמוכנים להיות נתונים לביקורת נוקבת מצד הפקודים שלהם.

במלחמת ששת הימים פיקד על אוגדה בקרב באבו עגילה, והגה תוכנית שהיתה מופת של תזמון וקרב משולב. המשימה לשתק את הארטילריה המצרית "הוטלה על חטיבת הצנחנים בפיקודו של דני מט, שהונחתה ממסוקים עם רדת החשכה. תפקידה של החטיבה היה להסתער על התותחים המצריים מאחור, שם איש לא יצפה להם" (עמוד 57). במקביל לאש הארטילרית על המתחם, "הגיעו הצנחנים אל יעדם. "תוך דקות ספורות הושתקו שלוש סוללות של תותחי־שדה", דיווחה יעל דיין. לאחר מכן הציבו הצנחנים מארב לשיירת משאיות תגבור והשמידה אותן. אלא שאחת המשאיות היתה עמוסת תחמושת ובפיצוץ נהרגו שלושה ישראלים ורבים אחרים נפצעו" (עמוד 58). "קרוב לחצות הסתערו גם שתי חטיבות השריון, משני צירים מנוגדים, והחלו לחתור למגע עם השריון המצרי. שרון ניהל את הקרב באמצעות מכשיר הקשר שלו כל שעות הלילה וגם אל תוך הבוקר" (עמוד 58). היה זה קרב משולב שתוכנן ובוצע למופת. שרון בלט בו בשליטה גבוה בכוחות, קור־רוח, קריאת קרב מעולה ויצירתיות שאפיינה אותו קודם לכן וגם אחר־כך. שם הפך שרון לראשונה למפקד טקטי בולט ברמת המערכה.

במלחמת יום הכיפורים פיקד שרון, מפקד אוגדה 143, על צליחת התעלה. למרות "כל השיבושים והתקלות, המחסור האנוש במודיעין שדה והפערים העצומים והבלתי נמנעים כנראה שנפערו בין התוכנית למציאות – למרות כל אלה, בעיקרו של דבר, התוכנית הצליחה" (עמוד 99). חטיבת השריון 14, בפיקוד אל"ם אמנון רשף, הבקיעה את הנתיב לתעלה בקרב קשה. "מורל, אותו גורם מופשט כל כך ובה בעת חשוב כל כך, הוא שהכריע באותו לילה את הקרב של אוגדה 143, ומכאן גם את המלחמה כולה" (עמוד 101). בעוד שרשף ואנשיו "לחמו ביריב שנהנה מעליונות מספרית ברורה, הוביל שרון עצמו, כשני קילומטרים מדרום לשם, את צנחניו של דני מט אל תוך החצר. "בלי שיבחינו בנו", נזכר שרון ב"לוחם", נכנסנו אל חוף המבטחים של סוללות העפר בחצר. לא ידענו זאת, אך מאחורינו גדוד הסיור נמחץ תחת מטח של טילי סאגר ואש טנקים. באחת בלילה החלו ראשוני הצנחנים לחצות אל הגדה המערבית על סירות הגומי שלהם. בצד השני של התעלה הם מצאו אזור כמעט נטוש. תפסנו את המצרים בהפתעה מוחלטת. הצנחנים הקימו את ראש הגשר שלהם ושידרו ברשת הקשר את המילת הקוד 'אקפולקו' – הצלחה..." (עמוד 101).

תא"ל אשר לוי, שהיה "מפקד פלוגתו של אריק בלטרון" (עמוד 23), ולימים רמ"ט פיקוד הדרום במלחמה, טען כי "בזכות העובדה שאריק היה שם, אז למרות שהיה קשה וזה לא הלך והגשר לא הגיע, אריק שרון בעקשנות קבע שצה"ל חצה את התעלה. אי אפשר לקחת את זה ממנו. ומי שאומר אחרת אינו אומר אמת" (עמוד 111). לאחר פרישתו מהצבא הפך שרון למנהיג פוליטי וכיהן בממשלות רבות. כשר הביטחון במלחמת לבנון הראשונה, הטילה עליו ועדת החקירה לאירועי סברה ושתילה הטילה "אחריות אישית" לפריצתה. כגנרל וכפוליטיקאי הוא הוביל את בנייתן של התנחלויות ישראליות בשטחים הכבושים בגדה המערבית ובעזה, אך כראש ממשלה, לאחר שניהל בהצלחה את מלחמת ההתשה הממושכת, האנתיפאדה השנייה, כנגד הפלסטינים, הוא ביצע מהפך דרמטי, כשניצח על ההתנתקות החד־צדדית מרצועת עזה.

בספרו שירטט לנדאו ביד אמן את השינוי המפתיע שעבר על שרון, מי שנחשב בעיני רבים לגדול מצביאיה של ישראל, ומשלב בין דיווח עיתונאי לניתוח היסטורי. הספר, שיצא לאור בארצות הברית ב־2014 בהוצאת Knopf, הוא הביוגרפיה המעמיקה והמקיפה ביותר של אריאל שרון, ומשעשע בעיני שהיא יצאה קודם בשפה האנגלית. תרגום הספר הוא פחות ממיטבי, אך גם כך מדובר בספר חובה למי שרוצה באמת לרדת לעומקה של אחת מדמויות המפתח של המדינה, לוחם, מפקד ומנהיג. ספר מצוין!”