“הרבה נכתב על תכנון עירוני ועל התפוררות המסה העירונית אל מרחבי הפרברים, אבל לא הרבה נכתב על הפרבר הישראלי. ד"ר תמר ברגר כתבה את "אוטוטופיה" על הפרבר שכולנו מכירים, וסביר להניח שרובנו גרים בו. היא מפרקת את הפרבר לאלמנטים ומונה אותם אחד-אחד: הברוש הלימוני, ריצוף אקרשטיין, שער אלומיניום לחניה, פרופיל כמו-בלגי בחלונות. היא נוסעת בכבישי ארצנו וטווה רצפי פרברים, ומעגנת אותם בתוך הקשרים היסטוריים, מוניציפליים ואנושיים. ויש הפתעות בדרך. תל-אביב, שנדמית לנו כעיר לכל דבר, למעשה הוקמה כפרבר שינה של יפו, טובל בחצרות פרטיות ועמוס במגבלות התפתחותיות: באחוזת בית לא יהיה מסחר ולא תהיה תעסוקה. בחלוף הזמן, הקיוסקים ברוטשילד פרצו את הדרך וסימנו את המעבר לעיר שיש בה בכל מהכל. אז אולי יש תקווה למרחבים המשמימים של כפר-סבא הירוקה, ראשון מערב, באר יעקב ודומיהם.
ולמרות שמץ התקווה במקרה הפרטי של תל-אביב, הספר שופך אור די פסימי על הבניה למגורים-בלבד, בועות-בועות של שכונות שהמסחר שלהן מתבצע בקניון סגור אליו נוסעים באוטו משפחתי. לא רק הדלות הפיזית, גם הדמיון האנושי בין יושבי הפרברים מטריד - דפוסי ההצבעה שלהם דומים, כמו גם המקצועות שלהם, האופן שבו הם מתניידים, מבנה המשפחה הקונפורמיסטי שלהם. ברגר מנתחת את כל אלה מאספקטים פילוסופיים ופסיכולוגיים ובוחנת את השאיפות האותנטיות שהביאו את את מיליוני בני-האדם האלה לגור במקום כל-כך לא אותנטי שהוא לא רק מקום המגורים שלהם, הוא מושא החלומות שלהם.
לאורך הספר תהיתי מה מניע את ברגר להתעמק דווקא בצורת החיים/הבניה הזאת. התשובה המרתקת מצויה בסוף הספר. בילדותה, עזבה משפחתה של ברגר את תל-אביב והתיישבה בפרבר המתהווה, אז עוד סמי-חקלאי, כפר שמריהו. ילדי הכפר, ובכללם ברגר, היו מבלים בשדות, בביצה ("הבאסה") ובמרחב שבין הבתים, אותו מרחב שהפרבר מקדש אך הפך למופת של קופי-פייסט מפרוייקט לפרוייקט ואין בו ילדים שמתרוצצים לבד. היחס הדואלי (דחיה-משיכה) של המחברת לפרברים נחשף, הוא מקור ההנעה של הספר, והוא מרגש, קצת שמח קצת עצוב, אם לגנוב משלמה ארצי.”