ינואר 2013


שיחת טלפון ממספר לא מזוהה בעשר בבוקר. אני עונה בניגוד להרגלי. "אריק", הלב שלי מחסיר פעימה. את הקול הזה אזהה בכל מצב, תמיד. אף אחד בעולם לא קורא לי כך, בחיתוך הדיבור הזה, המיוחד רק לה.


"אלזה!" אני כמעט שואג לטלפון.


היא עונה לי בשמחה, "כן, איזה יופי שאתה מזהה את הקול שלי, אחרי כל כך הרבה זמן". מצחיקה. אפשר לחשוב כמה זמן עבר מאז שנפגשנו, מה, אני נראה לה כזה זקן, שכבר אוכל לשכוח את הקול שלה?


"נו, יש עוד כמה דברים שאני מסוגל לעשות בגילי הקשיש", אני פולט ומיד מתחרט. רגע, מה בעצם אמרתי? רק שלא תבין אותי לא נכון. בצביטה של חרטה אני נזכר שלא הספקתי לספר לה על נתי. זה מוזר, כי כבר חצי שנה כל הקיום שלי מסתובב סביב הילדה הזאת. נערה קטנה אחת שהפכה את החיים שלי על פיהם.


היא מצחקקת. שיט, שלא תחשוב שהתכוונתי למשהו...


"אז מה שלומך?" אני משווה לקולי נימה רצינית יותר, ובתוכי אני מתלבט איך לספר לה על נתי. אני צריך להישמע הכי נונשלנטי שבעולם, לא רוצה לפגוע בה. עד עכשיו סיפרתי לה על כולן, מי מהרגע שזה התחיל ומי בשלב מאוחר יותר. אך משום מה, כשנפגשנו בברלין לפני חודשיים הנושא הזה לא עלה. היא לא שאלה אותי עם מי אני יוצא כרגע, ואני לא נגעתי בנושא בכלל.


היא עוברת לאנגלית ואומרת במבטא מוגזם, "סופרררר".


"באמת? מה קורה? מה חדש?" אני שמח שטוב לה.


"תנחש איפה אני", היא חוזרת למשחקי הילדות שלנו.


"אמממ, בניו יורק?" כאילו מבלי לרצות נפלטות לי המילים מקווה שתגיד לא, שתגיד לונדון, שתגיד פריז, שתגיד לוס אנג'לס, בנגקוק, שתגיד כל מקום מהמקומות שהיינו בהם ביחד, רק לא ניו יורק.


"שיט. רציתי להפתיע אותך. איך ידעת?" היא נשמעת קצת מאוכזבת, אבל


הלסת שלי לא נשמטת. לעזאזל, קיוויתי שהיא לא פה.


אלזה מבקרת פה הרבה, הרי אימא שלה גם אמריקנית. היא גרה בשיקאגו. עד עכשיו אלזה לא ידעה על נתי, ונתי לא ידעה עליה. ההיכרות הזאת בין שתיהן מעולם לא נראתה לי הכי דחופה בעולם. וגם לא נראה לי הכרחי לספר להן אחת על השנייה. אבל במחשבה לאחור כנראה שזה לא היה חכם. נתי היא לא פלירט חולף או סתם שעשוע, כמו כל החברות שהיו לי עד כה. ואלזה, היא חברה שלי מאז ומתמיד. היא יודעת עליי הכול. טוב, כמעט הכול.


"לא ידעתי. סתם ניחשתי", אולי היא פה רק ליום יומיים? היא עוד עובדת כמתורגמנית של האו"ם? יש איזו ועידה או כינוס מיוחד? אני משתדל להיות מנומס, אם כי חוסר ההתלהבות שבקולי כנראה גלוי.


"כמה נחמד. לכמה זמן באת?"


היא שוב מצחקקת וחוזרת שוב לגרמנית, "אתה לא מאמין, יש לי ראיון עבודה בשבוע הבא לעבודה קבועה כאן בניו יורק. אני עוד לא יודעת אם אסכים. אז..."


"אז?" אני לא מבין את הנשים האלו שתמיד מפסיקות באמצע משפט וכאילו מעמידות לך שלוש נקודות בסוף משפט, האם אני אמור להשלים את המשפט? תגידי כבר לעזאזל מה את רוצה. אולי נשמעתי לה חסר נימוס, אבל באמת, זה מעצבן. היא מגחכת, "תנחש..."


כמעט נפלטת לי המילה המצחיקה הזאת בעברית, שנתי תמיד משתמשת בה כשמשהו לא טוב בעיניה - אוףףף. המשחקים האלו של אלזה הם הדבר האחרון שמעניין אותי כרגע. ככל שתאריך העזיבה של נתי מתקרב אין לי סבלנות לשום דבר. אני לא רוצה שהיא תעזוב, ממש לא רוצה. מה שקרה בפעם האחרונה שהנושא עלה היה יותר מדי, אפילו בשבילי. לכן אני נוקט בפעולה של הדחקה מודעת לגמרי. נתמודד עם זה כשיגיע הזמן. או שאעבור לישראל...


"אריק," אלזה נשמעת חסרת סבלנות, "אתה שם?"


"לא. אני בברלין, בפארק ליד הבית... ברור שאני כאן".


"אז למה אתה לא עונה לי?" לרגע אחד אני חוזר שוב לגיל ארבע, כשהכרתי אותה. הילדה הכי יפה שראיתי מימיי והכי שתלטנית, כבר אז.


"אלזה יקירה, אני עסוק, באמת. עד כמה שהייתי רוצה לשחק איתך עכשיו, אין לי זמן למשחקים. תספרי לי בעצמך, נו".


"לא כיף איתך", היא אומרת בכעס מעושה, בקול המתפנק שלה, "חשבתי על זה שאם אעבוד פה בניו יורק, אולי אני אקנה דירה לידך, מה אתה אומר? יש משהו בבניין שלך?" לעזאזל לא! ממש לא בא לי שאלזה תעבור לגור בבניין שלי. למען האמת, אני לא רוצה שהיא תעבור לניו יורק. אלזה יכולה להיות... ובכן, קצת חטטנית, וקצת זה באמת אנדרסטייטמנט.


"אריק, אני עייפה מהטיסה הארוכה. אני יכולה להיות אצלך כמה ימים?" מה? למה היא לא ישנה בדירה של אבא שלה כמו תמיד? אני כובש את הדחף המידי שלי להגיד לא.


איך אני יכול להגיד לה לא? כבר כשהייתה קטנה, היא התעקשה ללבוש את הבגדים שהיא רצתה, התעקשה על כל פרט. תמיד, אבל תמיד ויתרו לה, כמובן. אלזה היא הבן אדם הכי מפונק שאני מכיר. רודה בלי רחם בכל הסובבים אותה, כולל ההורים שלה. עד כמה שאני יודע, הפעם הראשונה שהיא שמעה "לא" הייתה ממני. זה היה כשהיא רצתה לשחק ברכבת החשמלית החדשה שקיבלתי מתנה מאבא שלי בגיל חמש. לא הסכמתי לתת לה את הרכבת, והיא התפרצה בזעם שלא ראיתי כמותו עד אז. היא נשארה בפה פעור כמה רגעים, ואז הושיטה את ידה לקחת את הרכבת בכוח, אני הגנתי על הרכבת שלי ודחפתי אותה קלות. היא החלה מיד לבכות ולצרוח, נשכבה על הרצפה, רקעה ברגליה ויבבה, "הוא לא רוצה לתת לי את הרכבת שלו".


מובן שאבא שלי מיד נתן לה את הרכבת. עד שהתגברתי על הכעס כלפיה ועד שנהפכנו לחברים טובים חלף זמן רב. אלוהים אדירים, אני חייב להודיע לנתי, "אמממ..." לעזאזל, מה אני עושה? נתי לא יודעת עליה כלום.


אני נאנח, "ברור שאת יכולה, אבל אני סקרן, למה את לא שוהה אצל אביך?"


עכשיו היא נאנחת, זה מידבק? זו הפעם הראשונה בחיים שלי שאני שומע אותה נאנחת. אנחה אמיתית, אנחה של משהו שמציק לה. היא בחורה כזו שלא נותנת לאף אחד ולשום דבר להרגיז אותה, כי הכול נעשה על פי רצונה, בדרך כלל.


"היה לי ריב עם אבא. הוא...." היא עוצרת לרגע, הטריק שלה עובד, עכשיו אני ממש סקרן. אבא של אלזה, וולף, מעריץ אותה, הוא יעשה הכול בשבילה. מעניין מה כבר קרה, שיכול לגרום להם לריב.


"כן", אני מעודד אותה להמשיך.


"אספר לך כשניפגש. אני מעדיפה כך", היא שוב חותכת בקצרה וחוזרת לנימת הקול הבטוחה בעצמה. אני מניח שלא נותרה לי ברירה. אני מקווה שנתי לא תתרגש ממנה יותר מדי, הרי היא לא אוהבת במיוחד כל מה שקשור לגרמניה. אבל, את אבא שלי היא אוהבת, כך שיכול להיות שהיא ואלזה דווקא ימצאו חן זו בעיני זו.


"בסדר גמור. את צריכה עוד משהו ?"


היא לא מהססת, "לא",


"טוב, אני מתקשר למנהל הבניין שיפתח לך את הדירה", עכשיו אני חייב להודיע לנתי, אין מנוס. אני מתקשר אליה, אין תשובה. היא בטח מתקלחת, כנראה חזרה מריצה. אולי אשלח לה הודעה? לא, אחרי בשורה כזו אני צריך לשמוע את קולה. בינתיים אני מתקשר למנהל הבניין ומודיע לו שאלזה אמורה להגיע ושיפתח לה את הדלת. אני מתאפק שלא לשאול אותו אם הוא ראה את נתי, אם היא בבניין. שוב אני מחייג אליה, ושוב היא לא עונה. לעזאזל, כמה זמן לוקח לבחורות להתקלח? נכון שיש לה שיער ארוך, ואני יודע שהיא חופפת כל יום אחרי הריצה, אבל אני חייב לתפוס אותה לפני שאלזה תגיע ותפתיע אותה.


בינתיים אהרון, שאין לו כנראה משהו חשוב יותר לעשות, נכנס למשרד שלי ומתחיל לעשות לי פרצופים מצחיקים. "מה קורה אהרון?" אני קצר רוח, אין לי כוח לשטויות עכשיו. הוא קולט בשניות את מצב הרוח שלי והופך רציני. "אני לא רוצה להפריע אריק, אבל ..." הוא עוצר בדרמטיות. אלוהים, אני מוקף מכל עבר באנשים שאוהבים לעשות דרמה מכל דבר? הוא ממשיך, "...אבל, יש! השגנו את החוזה בסין. אתה יודע מה זה אומר..." הוא מכניס יד לכיס שלו, מוציא שטר של דולר ומנפנף בו מול פרצופי. או מיי גאד, הוא באמת חושב שאני לא מבין את המשמעות של העסקה הזאת?


אני מנסה להתקשר לנתי שוב, הפעם אני סופר את הצלצולים. עשרה צלצולים, היא לא עונה, אני מגיע לתא קולי, כמה זמן היא במקלחת? מזל שהתנועה כבדה בעיר הזאת ובטח יהיו פקקים משדה התעופה לעיר, כך שאצליח לתפוס אותה לפני שאלזה תגיע. הטלפון שלי מצלצל שוב, שיחה נכנסת מסין ואני חייב לענות. השיחה עם נתי תצטרך לחכות, אלזה או לא אלזה, יש עוד דברים בעולם.


השיחה הבלתי נגמרת מסין מצליחה להתיש אותי. מתי כבר יהיו שם מספיק דוברי אנגלית ולא נצטרך מתורגמנים? בישראל כמעט כל ילד בן עשר יודע לדבר אנגלית בסיסית, למה בסין זה לא כך? אני מנסה שוב לחייג לטלפון של נתי, ושוב עשרה צלצולים, ושוב היא לא עונה. אולי הסוללה שלה נגמרה?


בדיוק נכנסת שיחה - עוד פעם אלזה. מה עכשיו? מה היא רוצה עכשיו? אני נאנח, "הלו",


"אריק, יקירי. הגעתי". מה? לאן היא הגיעה? יכול להיות שהיא כבר הספיקה להגיע לדירה שלי?


"לאן הגעת?" אני מנסה לשמור על קור רוח.


"יקירי, אני פה. נכנסת להתקלח ומחכה לך", היא לא ממש עונה לשאלה שלי וטורקת לפני שאני מספיק להבין מה ואיפה. פתאום אני קצת בחרדה. למה נתי לא עונה לי לטלפון? איך לעזאזל אלזה הספיקה להגיע כל כך מהר לדירה? יכול להיות שהיא צלצלה אליי כשהייתה כבר קרובה מאוד לבית שלי? מה יהיה עם נתי? אני מנסה שוב להתקשר והיא ממשיכה לא לענות, אני מרים ידיים. כותב לה הודעה שלא תיבהל אם תגיע הבת דוד שלי מברלין. אלזה היא לא באמת בת דוד שלי, אבל אבא שלה חבר קרוב של אבא שלי, כמו אח. גם אבא שלה התחתן עם אמריקנית והתגרש ממנה. כך שלאלזה ולי יש הרבה במשותף. לאחר נקישה אחת רפה אהרון נכנס שוב לחדרי. גאד, מה קורה היום? חוסר אונים זו לא הרגשה שאני מקבל בברכה, לא עכשיו ולא אי פעם.


המבט הזחוח שעל פניו קצת מרגיז אותי. שיט, אני אמור להיות שמח, אנחנו לא אויבים או משהו לעזאזל! אנחנו שותפים, ההצלחה שלו היא גם ההצלחה שלי. אני מתאמץ להעלות חיוך על פניי.


"מה קורה אהרון?" רק שלא יתחיל להתפאר בכסף שהרווחנו מהעסקה עם הסינים. דאם איט, אין לי כוח לזה. כסף זה לא הכול בחיים! תשאל את אבא שלי... אהרון מביט בי במבט חודר. נראה לי שהוא קולט שאני לא ממש איתו.


"אריק", הוא אומר כשכל הזחיחות נעלמת בבת אחת מקולו ומהבעתו, "אריק, הכול בסדר? מה קרה?" או, סוף סוף הוא מבין. החבר הכי טוב שלי קולט משהו.


"שום דבר לא בסדר. אני לא יודע מאיפה להתחיל", הכנות שלי מצליחה להפתיע אפילו אותי. כשפרץ הריב הגדול ביני ובין נתי לפני כחודשיים, שיתפתי אותו בכול. לא רק כי הוא החבר הכי טוב שלי. גם לא מכיוון שהלכתי לישון אצלו בזמן המריבה, הרי יכולתי לקחת חדר במלון, והיו לי עוד אפשרויות. שיתפתי אותו כי היה לי צורך לשתף, להתייעץ עם מישהו שהוא גם חבר. אהרון הוא לא סתם חבר, הוא מכיר אותי מעל עשר שנים, ממש גדלנו יחד, והוא יכול להיות גם אובייקטיבי, ולו רק משום שהוא מאוד אוהב את נתי. אין ספור פעמים הוא אמר לי כמה שהוא שמח על כך שניצלתי מציפורניה של אנאבל, שחשבה שהיא כבר הארוסה שלי... ושנתי עולה עליה מכל בחינה. אפילו שהיא לא שחקנית או דוגמנית או משהו כזה, או אולי דווקא משום שהיא לא שחקנית או דוגמנית. רוב הבנות שהכרתי היו מהתחום הזה, לא תכננתי את זה, כך יצא. בכלל נראה שבניו יורק רוב הנשים הצעירות שנראות טוב שואפות להיות שחקניות או דוגמניות. בכל פעם שאני נזכר באנאבל הזו, נפלטת לי בטבעיות אנחת רווחה של ברוך שפטרנו. מזל שאלזה שלחה לי סרטון שבו אנאבל נראית מסניפה קוקאין במועדון בברלין. זה היה תירוץ מעולה להיפטר ממנה. גם אם לא הייתי מכיר את נתי, הייתי מעיף אותה לכל הרוחות.


אהרון מחזיר אותי להווה, "תתחיל מאיפה שאתה רוצה. אם אתה לא מצליח לשמוח כשהעסקה הכי גדולה שלנו נסגרת, ה-עסקה, זו שחלמנו עליה שנים, זו שעמלנו עליה חודשים, אז זה חייב להיות חשוב, קדימה, ספר!" הטון המצווה שלו בסוף דבריו מפתיע אותי. כשהתגייסתי לצבא אהרון הופתע בדיוק כמו ההורים שלי. אבל מאוחר יותר הוא הפתיע אותי בחזרה כשהתגייס גם הוא לחיל הים. שלא כמוני, הוא סיים את כל התקופה שחתם עליה בצבא, ואפילו עבר קורס קצינים.


"נתי", אני אומר. כאילו במילה האחת הזאת אני יכול להסביר הכול.


"מה קורה עם נתי?" אהרון לא מוותר.


"מה לא... היא משגעת אותי. היא צריכה לחזור לישראל בעוד שבועיים, ואני לא יודע איך אעמוד בזה. היא... היא כל העולם שלי!" אהרון מחייך שוב, הפעם בהקלה.


"אריק, זה לא סוף העולם. בנות בישראל משרתות בצבא בקושי שנה וחצי, והשירות שלהן לא מסוכן. תוכל לטוס ולבקר אותה כל שבועיים-שלושה, כך יעבור לך הזמן מהר". הוא לא מבין.


"אהרון, אתה זוכר את הריב שהיה לי עם נתי לפני חודשיים?" הוא מהנהן ואני ממשיך, "לא סיפרתי לך מה הכי הכעיס אותי. זה לא זה שהיא בחרה להתגייס במועד וללכת ממני, לעזוב אותי אף על פי שכל כך טוב לנו ביחד. ידעתי שהיא לא תסכים לוותר על הגיוס, אך בכל זאת הצעתי לה לפחות לדחות אותו. אבל לא זו הייתה הסיבה לריב בינינו".


"לא על זה פרץ הריב? אז על מה?" הוא מביט בי בשאלה, ואני כובש אנחה בתוכי, מתלבט אם לשתף אותו בפחד הכי גדול שלי. טוב, הפחד השני הכי גדול שלי. הפחד הכי גדול שלי הוא שיקרה לה משהו, לטעם החיים שלי, לנתי. מיד תוקפים אותי זיכרונות מהאימה שאחזה בי בעת הפיגוע בבית הספר שלה לפני כשנה. אז כבר ידעתי שהיא לומדת בו. נזכרתי בדפיקות הלב המואצות והרגשת הכאב הממשי בחזה, ממש הרגשתי על סף התקף לב, אפילו שעדיין לא הכרתי אותה טוב כמו היום, ועדיין לא אהבתי אותה כמו שאני אוהב אותה היום. כל זה קרה עוד לפני שהיא ואני הפכנו לזוג. היא הדבר הכי מתוק והכי מרנין בחיים שלי. נכון שלפעמים היא משגעת אותי עם קטעי הדרמה הקטנים שלה, אבל אני לא יכול לדמיין את חיי בלעדיה.


אני שוב נאנח, נו טוב, שיֵדע, הוא החבר הכי טוב שלי. אין כמעט דבר שהוא לא יודע עליי, אז שידע גם את זה, זה שבקושי אני מוכן להודות בו בפני עצמי. הפחד שהיא לא תהיה איתי, שהיא לא תהיה שלי, שהיא כבר לא תאהב אותי, שהיא תמצא מישהו אחר. מישהו שיותר קרוב אליה בגיל, או במנטליות, בשפה. בקיצור, ישראלי.