“הספר "רגשות" עוסק ב"לבד".
השחקנית אדל נבות פוטרה מהתיאטרון בו הועסקה, כחודשיים לאחר שבעלה נדב נבות נפטר מסרטן. מלבד שינוי המעמד מנשואה לאלמנה, אדל נאלצת להילחם ב"עודף הזמן שנוצר בעל כורחה ומעל לכל הבדידות".
לכל אחד קשה להתמודד עם משפט כגון: "את יודעת כמה שאת מוערכת, אבל יש שחקניות חדשות, גם להן מגיע ל..." עמוד 17, ועל אחת כמה וכמה שמזכירים לך שאת/ה כבר בחציון השני של החיים. הכול משתנה, אין סדר יום, ולעיתים התבלין היומי הוא דיכדוך וחרדה... והופס נופל האסימון... פתאום את/ה מבינ/ה שהמדד לפופולריות הוא כמה אנשים הגיעו להלוויה שלך.
אביה של אדל – אליעזר, עלה ארצה ב-1939 דרך פולין ובתום מלחמת האזרחים בספרד. הוא התחזה לחלוץ עולה, התאהב ונשבה בקסמיה, ובמטאפורות, שהשתמשה מרתה (האם של אדל) בשיריה. מרתה עבדה בעיתון "דבר" כמגיהה, וחלמה להיות משוררת. האב-אליעזר הועסק כקופאי בקולנוע "מוגרבי" שכבר נהרס בינתיים.
בזכות עבודת האב נחשפה אדל לעולם המשחק. כך יצא שהאם בילתה עם משוררים, והאב בילה עם ביתו בתיאטרון ובסרטים. האב נפטר מהתקף לב בגיל 66, והאם נפטרה שנים אחדות לאחר מכן משחמת בכבד.
הפיטורין מהתיאטרון, והמוות של נדב נבות, הותירו את אדל, בודדה, ללא ילדים ואפילו ללא שפחה קרובה. התיאטרון היה כל חייה והיא נותרה לבד "אני והתיאטרון" עמוד 46.
במסיבת הפרידה שנערכה לאדל על ידי חברי התיאטרון היא מכירה את דניאל, שדומה באופן מפתיע לז'אן פול בלמונדו, למעט צבע העיניים. דניאל התגרש מאישה מבוגרת ממנו ב-19 שנים, ציירת בעלת אישיות מרתקת ויופי אקזוטי. נישואיו עימה לא הותירו צאצאים.
תוך כדי נסיעתה של אדל במערת החיים, כשהאורות כמעט כבו הופיע דניאל, שגילם דמות סרקסטית, גסה, מחוספסת ומנוגדת לאישיותו של נדב בעלה. דעותיו של דניאל היו מוצקות וחורצות:.... עמוד 66: "שירה זה התרכיז של היצירה, זאת התמצית המזוככת. כל דבר אחר... מהול."... "מחזה מאפשר להמחיש את הפיוט. מחזה זה תרגום של שירת המציאות לבמה, מבינה? שירה היא מדונה. פרוזה-זונה.
לאחר שדניאל התמוטט, אושפז וביקורה המפתיע בבית החולים, נסללה הדרך למפגשים שבועיים עימו. לפתע אדל מצאה את עצמה מול המראה בודקת, איך להיראות יותר "מושכת", ועם שימת לב מרובה על הופעתה החיצונית. היא עצמה תמהה על התנהגותה במיוחד, כשדניאל לא היווה את תרכיז הדמות הגברית שתואמת לה. לדעתה התנהגותו גסה מידי, אופיו, אופן לבושו וגילו הצעיר ממנה בעשר שנים, לא בדיוק יכולים להוות מסגרת הולמת לדמותה ואופייה.
הימים הפנויים פינו לאדל זמן לעשות סדר במסמכים, ואז מתגלות אמיתות וחושפות מכתב שהאם קיבלה ממישהו שחתם באות "פ". עמוד 105: "היטב אבין את דאגתך לאדל, ברם לוותר על אהבה כשלנו הרי פשע נגד האנושות ייחשב. אני סבור שכשבתך תגדל ותבין שהיית כלואה במערכת נישואים לא מאושרת ושמצאת אהבה-ללא ספק תסלח לך. אני מתחנן, חרד, אבוד, המון, זועם, האומנם תפני עורף לאהבה שכזאת?"
אלה מוסקוביץ-וייס, מוסיפה לאדל חברה בשם אלישבע, שלאורך כל העלילה צצה מעת לעת ומחזירה את אדל לתלם. לתוך המרקחת הזו נוספו: מיכאל מרוסיה, שהתברר שהינו קרוב משפחה של נדב שעוסק אף הוא בתיאטרון. למיכאל מצטרף איגור ברשינוב-בעל תיאטרון ניסיוני מניו-יורק. ואדל פוגשת את שניהם ברוסיה. החלק השני של הספר עוסק במערכת היחסים של שלושתם, ופותח תיבת סתרים כמו: מותה של השחקנית גלינה אוסטרובסקייה. אדל לא מתאפקת ומנסה לחקור על דמותה של גלינה, דרך ד"ר גוגל ומגלה שהיא הייתה יפיפייה, עם עיניים מלוכסנות, עצמות לחיים גבוהות, אבל באחת התמונות היא צולמה בבגד כהה שנראה כמדי אסיר וידיה אזוקות...
החלק השלישי של הספר מתרכז בתובנות של אדל אחרי החזרה ממוסקבה. עמוד 204: ..."עלי להיות חזקה ולא להישבר. לא כמו אמי ואבי, אמא שלי, שהיתה אומללה בנישואים, משוררת מרחפת ומתוסכלת, ואבא שלי שהיה קבור בזיכרונותיו."...
בספר "רגשות" אדל מגלמת את מלחמתה למען החיים, ומדגישה את השינוי שחל בה מאז שהפסיקה לסגוד ולהעריץ את "מוחאי הכפיים". אדל כבר לא צריכה את מחיאות הכפיים. כשהתחננו לפני אדל לבוא ולשחק בתיאטרון היא סירבה ומסבירה...ציטוט מעמודים 314/15 : "כי היה לי צורך שאנשים יסתכלו עלי. שיעריכו אותי. שיתפעלו מכשרון המשחק שלי. כל הזמן וכמה שיותר. כי רק כך אני קיימת. כי רק זה נקרא לחיות באמת. וכשהדבר הזה שהתפתח לסם ממכר, ואז נלקח ממני, הייתי בטוחה שאני לא לקיימת עוד. לא רציתי להיות קיימת עוד. עכשיו הבנתי: כל החודשים האלה ללא המשחק- ולא התמוטטתי. אני חיה. אפילו יותר מאי פעם. ודווקא עכשיו, כשוויתרתי, הגיעה ההצעה לשחק במחזה של אהובי."
זהו ספר סנטימנטלי כשמו כן הוא. רוב רובו עוסק במערכות יחסים, נשיות, הגיל השלישי, והזמן שמותר לגלות את כל מה שלא גילית עד עכשיו... התיאטרון במקרה הזה הוא המטאפורה של החיים, והפלטפורמה שעליה מתבססת העלילה.
מעניין שלאחרונה צצו כפטריות לאחר הגשם, ספרים וסרטים העוסקים בזמן הפנוי שנוצר לאחר גיל הפרישה, הכוללות "המלצות" איך לא לשקוע לתוך שיממון וריקנות. העלילה הנוכחית הזכירה לי דמות אחרת מעולם הבידור והמשחק, שלא הסכימה עם המילה "לא" והחליטה לפרוש מעולם החיים...
כמו תמיד אני כותבת מה שמתאים לכל גיל: "כל יום שעובר לא חוזר וצריך להמשיך לחיות!"
ככל שהחלק השני של העלילה לטעמי מעט פרטני, ופחות מהודק, הספר כתוב בשפה פשוטה בגובה העיניים, ומומלץ לקהל קוראים בוגר.
לי יניני
נתונים:
שם הספר: רגשות
שם הסופר/ת: אלה מוסקוביץ-וייס
שפה מקור: עברית
ז'אנר: פרוזה מקור
מספר עמודים: 318
הוצאה לאור: ידיעות אחרונות
שנת הוצאה: 2015”
