“זהו אחד מ-19 הספרים שיצאו בשנות ה- 50 -60 במה שכונה -"סדרת ילדי העולם".

מדוע הספרים הללו הפכו לקסם בכל מ-18 המדינות שבהן התפרסמו ספרי הסדרה הזאת ?

הצלמת -אנה ריבקין-בריק נדדה בעולם וצילמה ילדים שונים המבצעים פעילויות שונות. לאחר שצילמה כמות משביעת רצון, העניקה אותם לידידותיה סופרות הילדים, ביניהן סופרת הילדים השוודית המפורסמת אסטריד לינדגרן. הסופרות חיברו מסביב לתצלומיה של ריבקין סיפור שלם, להנאת הילדים הקוראים, והספרים זכו להצלחה גדולה בסקנדינביה ובאירופה בשנות החמישים והשישים. הספרים הצליחו מאוד גם בישראל, שבה תורגמו, כאמור, בידי המשוררת לאה גולדברג − ידידה נוספת של ריבקין-בריק.


אין לי זיכרונות ילדות מהספר ,כנראה שלא נתקלתי בו. לכן כאשר היום קראתי את הספר ובחנתי את הצילומים ,לא יכולתי להימנע מלקרוא אותו מעיניים של אדם מבוגר.{ואולי, אתם יודעים,יש ספרים שהילכו קסם בילדותנו ואח"כ הקסם פג }.



תחילתו של הספר :"סִפּוּרָהּ שֶׁל ילְַדַּת קִרְקָס, הנַּוֹדֶדֶת בְּתוֹךְ קְרוֹן קִרְקָס עִם הוֹרֶיהָ וְאנְַשֵׁי הקִַּרְקָס הָאֲחֵרִים מֵעִיר לְעִיר, מִכְּפָר לִכְפָר וּמֵאֶרֶץ לְאֶרֶץ.
לִילבֶַּס עוֹזֶרֶת לְאָבִיהָ לְטפֵַּל בּסַּוּסִים וּמְקַוָּה לִהְיוֹת יוֹם אֶחָד רוֹכֶבֶת סוּסִים מְפֻרְסֶמֶת. יֵשׁ לָהּ חָבֵר בְּשֵׁם לֵיאוֹ שֶׁחוֹלֵם לִהְיוֹת לֵיצָן, כְּמוֹ אָבִיו, וְהֵם נוֹהֲגִים לְבלַּוֹת יחַדַ וְגםַ לָרִיב לִפְעָמִים.".

הטקסט מתאר את חוויות שגרת עולמם של ילדי קרקס שנדד כנראה ברחבי אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה ,ומכאן ברור שלילדי הקרקס אין שיוך של זהות ,מולדת -לאומיות ,תרבות ומנהגים ,מאכלים,תלבושות ועוד. זהו עולם הקרקס. הוא יכול להיות באירופה ובאמריקה . כמו כן הטקסט יכול להיות מעוגן בכל ספר אחר שנושאו הוא קרקס .אין לו ייחודיות משלו .

ולכן התמונות בשחור -לבן היוו את העיקר מבחינתי בספר. קראתי את הספר באמצעות ההתבוננות בתמונות.

לִילבֶַּס הינה ילדה בשמלה קצרה ובנעלי כפכפים קצת מגוחכים לגילה . היא ושאר הילדים המצולמים נראים כילדים מוזנחים בהגדרה של ימינו. הייתי אומרת משהו שמתקרב ל-עוני. אבל צריך להיזהר מאוד בהבחנה הזאת כיוון ומדובר בחבורת אנשים -הורים וילדים שנודדים ממקום למקום כדי להציג את נפלאות הקרקס. אולי הילדים חיו בקו עוני ,אולם עולמם היה מלא בחופש,
חופש מהשגחת ההורים,ממנהגי שגרה של רחצה ,ניקיון ,לבוש ומלימודים.

האם הילדים מחייכים בתמונות? לא בכולן. התמונה החוזרת בספר היא שלִילבֶַּס מחזיקה בידה פרוסת לחם בין שהיא אוכלת או מחזיקה ,אבל הסופרת מספרת בטקסט שהלחם נועד לסוסים .לא ראיתי את הסוסים אוכלים מידה של הילדה. שאר הילדים מסתובבים במכנסים קצרים או תחתונים ,חלקם עם חולצות וחלקם -ללא.

מנגד תמונה של ילדות ,אושר וחופש בתמונה נהדרת שבו לִילבֶַּס וחברה -לֵיאוֹ מצולמים עם הגב למצלמה ,לִילבֶַּס גבה עירום,
וליאו -עם תחתונים ,חולצה, במותניו הקטנטנים חגורת נשק צעצוע ומכל צד מונח אקדח צעצוע בתוך נרתיקו.

עוד פן אחד- תמונה שלִילבֶַּס וחברתה מביאות נרות גדולים ועוד כל מיני דברים הדרושים למופע .כלומר הילדים נטלו חלק בעבודה השגרתית של הקרקס-העבודה הייתה חלק משגרת חייהם-ילדותם .

מנגד יש תמונה שלִילבֶַּס רוכבת על סוס פוני -ביטוי לחופש,ועוד תמונה של ילדי הקרקס שמשחקים בגומי- עוד ביטוי לעולם הקסום של הילדות באשר הוא.

החיות שמופיעות בתצלומים נראות מדוכאות ואדישות וברור למה. לא בכל התמונות הליצנים חייכו -כי צילמו אותם בשגרת חייהם מאחורי הקלעים.


באופן מפתיע הספר העציב אותי. חשבתי שקרקס וחיי קרקס שבהם מבוגרים וילדים אמורים להיות חלק מעולם יחסי שיש בו שמחה ,אושר,נתינת אהבה ותשומת לב -אבל לא. מנגד ישנה תחושת החופש בחיי הילדים וברצון הלא -בורגני בעליל מבחירה של הוריהם לחיות באופן הזה את חייהם.


האם על הילדים בימינו עדיין יהלך הקסם של תמונות הקרקס? האם יקנאו בלִילבֶַּס וחבריה על שגרת חייהם? האם הם רואים את העוני בתמונות ,או שהחיות והליצנים גוברים על הכל?

איני יודעת.

נ.ב. בניגוד לאיתורן כיום של נוריקו-סאן ואלה קארי ועשיית סרט שנעשה עליהן בכישרון גדול ובהצלחה גדולה ע"י דבורית שרגל,


- הילדה/האישה -לִילבֶַּס לא נמצאה ולא אותרה.”