“"...הביוגרפיה האמיתית של חיי משורר היא יצירתו, כשם שהביוגרפיה של הנביא היא נבואתו". (אברהם סוצקבר, מתוך ההרצאה "חיי ושירתי", מונטריאול 1959)

לא מזמן סקרתי את ספרו של אברהם סוצקבר (סוצקעווער) "גטו וילנה", שנכתב ב-1944, ומומלץ לקרוא אותו כדי לקבל רקע לתקופה המשמעותית ביותר בחייו של סוצקבר. מי שנחשב לאחד מגדולי משוררי היידיש וערך בישראל כתב עת ביידיש בשם "די גאָלדענע קייט" ("שרשרת הזהב") במשך כ-45 שנה, עדיין כמעט ואינו מוכר בקרב הקהל שאינו דובר יידיש.

בספר שלפנינו המתרגם והעורך, בני מר, לקח את דבריו של סוצקבר וניסה לקיימם הלכה למעשה, על ידי יצירת מעין ביוגרפיה על פי יצירותיו של סוצקבר בחלוקה לתקופות חייו, החל מילדותו בסיביר, חייו בגטו וילנה וכפרטיזן ביערות נארוץ', ולבסוף החיים בישראל. בני מר הביא כאן אוסף מיוחד במינו של יצירות הכוללות שתי הרצאות מרתקות – "חיי ושירתי" ו"יונג ווילנע" (וילנה הצעירה) - שהן לבדן יכולות להיחשב כיצירות פואטיות המצדיקות את קיומו של הספר הזה. בנוסף להרצאות תמצאו כאן שירים, סיפורים, קטעי יומן מתקופת עדותו של סוצקבר בנירנברג ושיחות של סוצקבר עם מארק שאגאל.



* ספוילרים *



"כל הלילה כתבתי בלהט שיר על קרב ביער.
לפנות בוקר ראיתי: עיני אדומות והשיר - חיוור."

סוצקבר נחשב בין דוברי היידיש כבעל שפה עשירה במיוחד. הוא מעיד על עצמו שהוא בעל שאיפה לשלמות, ולמרות היותו חסר סבלנות בדרך כלל, בכל הנוגע לשירים הוא יכול ללטש אותם שוב ושוב. הציטוט שלעיל מצביע על שאיפתו של סוצקבר לשלמות ועל חוש הביקורת שלו כלפי שיריו. כבר על פי השירים הקשורים לילדותו אפשר לראות את ההבדל בין נפשו של המשורר, הרואה את העולם במונחים פואטיים, לבין שאר האנשים שמתבוננים באותם הדברים ולא רואים מה שהמשורר רואה וזוכר. סוצקבר אומר שבעיני המשורר לגחלילית ולשמש יש את אותה החשיבות, וכך גם לטיפת מים על החלון ולמפלי הניאגרה. בהרצאתו הוא מתאר את ילדותו בסיביר, כאשר השמש נדמתה בעיניו כלובשת פרווה בוערת, הירח נושק לאדמת השלג הקפואה, אביו מנגן בכינור וברקע יללת זאב. במקרה אחר הוא רואה עורב מנקר שזיף על עץ והתמונה הזאת מקבלת משמעות מיוחדת באחד השירים שלו.

פרוות אש
--------

שָׂדוֹת - מַתֶּכֶת בְּבָרָק צוֹרֵם.
עֵצִים נוֹצְקוּ בָּאֶבֶן הַקָּשָׁה.
לַשֶּׁלֶג אֵין מָקוֹם לְהֵעָרֵם,
פַּרְוָה שֶׁל אֵשׁ הַשֶּׁמֶשׁ לְבוּשָׁה.
בְּיַהֲלוֹם־מִכְחוֹל הַכְּפוֹר צָרַב,
צִיֵּר עָלַי כְּמוֹ עַל זְגוּגִית שְׁקוּפָה
אֶת אַגָּדוֹת הַשֶּׁמֶשׁ בִּצְבָעָיו,
בַּחֲתִימַת יוֹנָה בִּמְעוֹפָהּ,
הַשֶּׁמֶשׁ בִּי שָׁקְעָה וַתֵּעָלֵם
וְרַק פַּרְוַת הָאֵשׁ שֶׁלָּהּ נִרְאֵית
בִּקְצֵה עָנָף. וְגַם אֲנִי - אִלֵּם -
רוֹצֶה לִלְבֹּשׁ אוֹתָהּ כִּי בָּאָה עֵת.

על מה הייתם חושבים אם חלילה היו מובילים אתכם להוצאה להורג? - סביר להניח שהייתם חושבים בעיקר על אפשרות הבריחה, על חייכם ועל קרוביכם. ועל מה חשב סוצקבר כשהובילו אותו להוצאה להורג? - על טיפות המים הגדולות שראה על כרוב ועל תולעת. והקורא תוהה האם מוחו של המשורר עובד אחרת? האם הוא חי בעולם משלו? האם המשוררים הגדולים שפויים? את התשובה לכך תגלו בהרצאה העוסקת בתנועת אנשי הרוח "יונג ווילנע" ("וילנה הצעירה"), שסוצקבר מקדיש לחבריה הרצאה שלמה ומרתקת, הכוללת גם כמה משיריהם.

סוצקבר אומר שאפשר לנתח את כל היסודות שמהם מורכב השיר, אך את ה"פרוטופלזמה" של השיר, כדבריו, זו המאחדת את אותם היסודות לכדי יצירה הרמונית – אותה לא ניתן להסביר. הוא רואה בכוח היצירה שלו תכונה מיוחדת, אך אותו כוח יצירה לא תמיד בא לידי ביטוי בקלות, ולעיתים צריך להתאמץ מאוד כדי להפיק את השיר:
"...מאז ועד היום, בכל פעם שבחלום צלילים מהלכים כבני אדם ומתגלה בי שיר, שיר נכסף ואהוב, אבל כשאני מתעורר נעלם השיר...אני מתחיל לחבוט באבן המלים על לבי, לחבוט זמן רב כל כך עד שהאבן מתפוררת, בא אלי למציאות השיר הנעלם, עירום ומדמם, אבל על אצבעו יש טבעת אהבה מזהב- והוא מחייך אלי מבעד לדמעות." (מתוך "הטבעת")

נראה שסוצקבר מייחס למלים ולשירת היידיש (ואולי לשירה בכלל) כוח מאגי. דוגמה לכך אפשר לראות כשסוצקבר ורעייתו היו צריכים לחצות שדה מוקשים, כאשר כל פסיעה יכולה להיות קטלנית; הוא מספר: "הטמעתי בתוכי ניגון, ובקצב של אותו ניגון הלכתי לאורך קילומטר בשדה המוקשים, ועברתי אותו."

היות ומעבר של משורר משפה לשפה הוא קשה עד בלתי אפשרי, בחר סוצקבר להמשיך לכתוב ביידיש גם בישראל, למרות ההתנגדות שהיתה כאן לכל דבר "גלותי". בשירים שנמצאים בחלק ה"ישראלי" של הספר אפשר לראות שסוצקבר נמצא כאן, אך רוחו עדיין נשארה בוילנה. באחד השירים הוא כותב על החרמון, אך נראה שהוא מתאר בכלל את סיביר. הוא מודע למדיניות המתנגדת לשימוש ביידיש, ואפשר למצוא ביקורת על כך באחד משיריו. בשיר אחר, "יידיש", הוא מדבר על כך שאינו יכול לשנות את שפת שירתו:

"הַאִם אַתְחִיל בַּהַתְחָלָה?
...
אֶשְׁתֹּל אֶת לְשׁוֹנִי
וַאֲחַכֶּה עַם הַמְּחַכִּים
עַד שֶׁתַּצְמִיחַ בַּשֵּׁנִית
שְׁקֵדִים וְצִמּוּקִים?"

אחד ההיבטים המרכזיים בשירתו של סוצקבר הוא הסוריאליזם שמתגלה ברבות מיצירותיו: יש ציפור מנייר שמעירה אותו, מטבע פלאי, תמונת רב שהכיר בליטא ומופיעה על הכרמל, באבה יאגה (למי שמוכר מהסיפור "העבד"), שביתת קברנים וקבצן שהדובר זורק לכובעו מחשבה במקום מטבע, בית קפה ביפו ויונה הנביא, ובסיפור "התאומות" יש סיום מאוד מוזר לחיפוש אחר פושע נאצי. אשאיר לקורא לגלות את המרכיבים האלה בשירים ובסיפורים עצמם.

בשיריו של סוצקבר יש מקום רב לאנשי וילנה שהכיר ובמיוחד לאמו, ריינה, שלה הקדיש כמה שירים. נראה שהוא חש רגשות אשמה על כך שלא היה ליד אמו בשעה שנלקחה אל גיא ההריגה בפונאר. באחד השירים הוא אף פונה אל אליהו הנביא ואומר שהוא מוכן לשלם בחייו על דקה אחת עם אמו. (יש בשיר הזה ארמז לסיפור שבו אליהו החיה את בנה של אשה אלמנה)

"הֵיכָן הָיִיתִי אָז אֲנִי
בְּעֵת שֶׁאַתְּ
הוּבַלְתְּ אֶל הַמּוֹקֵד בִּצְלִיל וַהֲמֻלָּה?
אוֹתָהּ שָׁעָה נִקְבַּרְתִּי בִּמְלוּנָה,
אָפוּף שִׂמְחָה כַּלְבִּית, רְדוּף קְלָלָה,
בְּפִי יֵשׁ עֲלוּקָה,
בָּאֹזֶן – עַכָּבִישׁ.
מִתּוֹךְ חָרִיץ קָטָן בַּמְּלוּנָה אֲנִי
רוֹאֶה: הָרוּחַ מְשַׂחֵק עִם כָּל גָּבִישׁ
שֶׁל שֶׁלֶג, וְהָאוֹר בּוֹ מִשְׁתַּקֵּף פְּנִינִי.
יָרֵחַ שָׁט, סוֹבֵב בְּסוֹד,
הַשֶּׁלֶג שָׁר לוֹ חֲרִישִׁי,
אֲבָל מֵאַיִן כָּל הַהוֹד?
כִּי כָּל גָּבִישׁ־פְּנִינִי שֶׁל שֶׁלֶג שִׁעֲשַׁע
שָׁם אֶת צִלּוֹ.
אוֹתָהּ שָׁעָה, מֵרֹב יִפְעָה,
כִּמְעַט פָּרְצָה בִּי נְבִיחָה ---"
(מתוך "אמי")

למרות ששיריו של סוצקבר נוגים בחלקם הגדול, הוא לא עסוק ברחמים עצמיים, והוא מצליח לשאוב כוח נפשי אפילו מתולעת. בכתביו אפשר למצוא לעיתים הומור, כמו בסיפור על נסיעה לאפריקה, כאשר הוא חושש שהבושמנים וההוטנטוטים יתנפלו עליו: "וכך אירשם בהסטוריה כסופר יידיש היחיד שלא סופרים אכלו אותו, אלא הוטנטוטים". זה לא ההומור השופע של שלום עליכם, אלא הומור ציני הניתן במשורה.

לא אוכל לומר שהתחברתי לכל שיר וסיפור בספר, או שהבנתי אותם לעומקם, אך זהו אוסף מיוחד במינו.
הספר מומלץ למתעניינים בסוצקבר, בשואה ובשירת היידיש.”