“אוי מיי גאד!איזו הפתעה שהמשפחה של פני והיא עצמה עברו תאונת דרכים עם האוטו המשפחתי של המשפחה של פני והיא עצמה!אוי מיי גאד!בכל אופן אני ממש שמח שאהבתי את הספר התאונת דרכים שפני עברה בניגוד לספר "אם אשאר" גייל פורמן שקראתי בתחילת שנה הייתה תחילה טובה!ועכשיו לעניין הספר...
אני שונא את מייגן איך שפרסמה עם אולי סרטון מביך על תחתוני חדי הקרן של פני שהחליקה במהלך שהיא צילמה את ההצגה אני מרגיש מאוד נבוך וכך היא טסה עם אליוט ועם משפחתה חוץ מאחיה טום לניו יורק בחג המולד וכך היא פגשה את אדם ומשפחתו הייתה לי בלבול עם השמות שבספרים כמו "גל עוצמה" ו"הנסיכה סתיו" "גל" ו"סתיו" אלה שמות עבריים כלומר זואי סאג כותבת פוסטים בבלוג וספרים בצורה מאכזבת הספר הזה פשוט איבד כיוון והתחלה שלו הייתה משעממת אבל לא היה לי פשוט להמשיך לאהוב ולקרוא עד הסוף בקיצור זה די כושל אבל נחמד כי הפרקים על כל הספר היו קצרים מידי והיה לי קשה לי לקרוא אז לא הייתה לי ברירה אלא להמשיך כי כל הפרקים של הספר לא המשיכו את העלילה ולא היו קשורים לכלום זה כל מה שרציתי לומר תגידו לי אם יש שינויים בסדר שתפו אותי”

“אני מתה על ספרי רומנטיקה, אם תעברו על הביקורות האחרות שלי תראו שרובם רומנטיים, והספר הזה בהחלט רומנטי. וממש מטומטם.
מישהו מכם ראה את הסרט 'כמה רומנטי'? (אם לא, כדאי לכם, יש אותו בנטפליקס) אוקיי, זה בדיוק הספר הזה. בתחילת הסרט הדמות הראשית מדברת על כמה סרטי/ספרי קומדיה רומנטיקה מטומטמים כי הם חוזרים על עצמם. ברור שלא הסכמתי, כמובן שיש מלא ספרים שהם באמת מגוחכים, אבל כל עוד הסופר יודע מה הוא עושה, כותב טוב ובאמת מצליח בכתיבת הספר - הסיפור יכול להיות מקסים. כשהדמות הראשית הסבירה למה היא שונאת סרטי/ספרי קומדיה היא בעצם אמרה כמה הכל מגוחך, כי הכל מושלם, והדמות הראשית מגושמת להחריד ויפה אבל לא מודעת לזה (כמובן) והכל תמיד מסתדר באופן מושלם בסוף. ואני מניחה שזה המתכון, אבל הסופרת של הספר הזה (שבעצם… מי נתן לה בכלל לכתוב?) פשוט הקצינה את הנוסחה הזו עד שזה פשוט עצוב.

הספר מספר על פני, כן, פני, שיש לה חבר גיי (כמובן), משפחה מדהימה, קראש על מישהו שלא ממש שם עליה, חברה זבל, חרדות והיא ממש-ממש מהממת אבל לא מודה בזה ובכלל מכחישה את זה. נכון מקורי?
פני נוסעת לחופשה בגלל סיבה ממש מוזרה, ופוגשת שם את אדם, שמושלם באופן מעצבן. הוא מקסים, נחמד, חתיך וכל הזמן מחמיא לפני. הכל מושלם בצורה כזו שבא לי להקיא. אני לא יודעת אם הזכרתי את זה קודם, אבל היא מגושמת בהגזמה ולפני שהיא טסה לחו"ל העלו סרטון מטומטם שלה ומשום מה למישהו אכפת. לא ככה זה עובד במציאות, אבל מה זה משנה?
בכל מקרה, כשהיא נוסעת היא לא נכנסת בכלל לרשתות חברתיות ומשום מה זה לא נראה לה מוזר שגם אדם.

ונכון ברוב הספרים יש את הסוף הטוב וזה, איך שהכל מסתדר באופן מושלם? כן, בספר הזה זה פשוט כל כך מאולץ. פתאום היא מרגישה יפה, היא והחבר הכי טוב שלה חוזרים להיות חברים למרות שהיא ממש זבל ולא התייחסה אליו בשיט. והכל כזה מושלם ו-ורוד ואיו.

כאילו, אני לא אומרת שהוא הספר הכי נורא שנכתב, כי 'לפני שאמות' קיים, אבל אני בכלל לא ממליצה על הספר הזה. האמת, נראה לי שהספר הזה יותר גרוע 'לפני שאמות'. וואו, שיא חדש.”

“הערה: הביקורת מכילה ספוילר. הוא מסומן ויש אזהרה לפני כן, וכתבתי מתי הוא נגמר. קריאה נעימה!

-----
כמה שמעתי על הספר הזה. ביקורות מעולות, שבר שיאים.. אז התעניינתי. אז השאלתי. אז קראתי.
את האמת? לא התלהבתי.
הספר מתמקד בפני, נערה בת 16 מברייטון שבאנגליה, שנגררת אחרי חברה שתלטנית, מאוהבת נואשות, איך לא, בבחור מקובל אך רדוד, וחברת נפש של אליוט, נער הומו בעל מלתחה מתוחכמת. ולפני יש סוד- היא מנהלת באינטרנט בלוג אנונימי שבו היא מספרת על חייה, על חבריה, על בנים ועל התקפי החרדה שלה.
כשהיא, אליוט ומשפחתה טסים לניו יורק, היא פוגשת באדם, גיטריסט צעיר, חתיך כמובן, שאומר לה כל משפט שני כמה שהמבטא שלה חמוד. נשמע מושלם, נכון? לא נכון! גם לאדם יש סוד. סוד שעלול לחשוף את זהותה ברשת, לגמור את היחסים ביניהם ולערער את היחסים שלה עם אליוט.

ספוילר!!!!











כמובן שבסוף אדם טס לבריטניה, כורע ברך בפני פני ומצהיר על אהבתו הגדולה אליה. כמובן שהיא שוכחת מה הוא עשה לה ונענית לאהבתו. כמובן. משהו כמו 80 עמודים לפני סוף הספר הוא התחיל להיות מותח. מעניין. שינוי קטן בהשוואה לרצף האירועים המושלמים שקרו לאורך כל הספר. אבל הסוף הרס את זה. היא עם הבחור החתיך, חברה סולח לה, היא נעמדת מול חברתה בפעם הראשונה בחייה, והיא מבינה שהיא בסוף לא מאוהבת בבחור המקובל, בדיוק כשזה התחיל להחזיר לה אהבה.














סוף ספוילר.

ההשפעה של המחברת גדולה מאוד על הספר הזה. גם היא מברייטון, גם היא הקימה אימפריה אינטרנטית, גם לה יש התקפי חרדה. אולי בגלל זה הספר זוכה למעט תיאורים מעניינים על ברייטון, אבל זהו. כאן זה נגמר. הספר כתוב בשפה נמוכה עד בינונית, וכולו צבוע בצבע וורוד בזוקה. מומלץ לנערות רומנטיקניות שחור נשאר בליבן וזקוקות לספרים רומנטיים כמו דמדומים. או שלא כמו דמדומים. אבל זה כבר וויכוח אחר.

(זאת הביקורת הראשונה שלי ואשמח לתגובות, עצות ושיפורים!)”

“אני מאוד נהנתי לקרוא אותו כי הוא היה מאוד אנושי עם רעיון מעניין ומקסים,
אהבתי שזה לא סתם ספר רגיל זה ספר עם התקפי חרדה עם התמודדויות שמלמדות את הקוראים עם אהבה יפה ועם עמודי הבלוג שהיא כותבת,
בקיצור אני אהבתי את הספר מאוד וממליצה עליו בחום!”