“הספר הוא קובץ שירים-סיפורים שנכתבו במאה ה-12 על ידי משוררת בשם מארי דה פרנס, אריסטוקרטית ילידת צרפת שחיה באנגליה, כנראה בחצר המלך הנרי ה-II (אולי הגיעה לשם עם אשתו, אליאונור מאקוויטניה?). השירים, מסוג שירי לֶה שדוקלמו עם ליווי מוסיקלי, הושפעו משירי הטרובדורים והטרוברים של ימי הביניים בצרפת, ומן האגדות הברטוניות, הקלטיות והארתוריאניות.
נושאי השירים הם האהבה החצרונית, על כלליה הסותרים: מצד אחד, טוהר חיי הנישואין כנדרש מהדת הקתולית, ומצד שני - האבירים שזקוקים לגבירה (לרוב נשואה או שהובטחה לאחר) אותה הם נדרשים לאהוב ולשרת באש ובמים (והיא כמעט מחויבת להיעתר להם!). מהשירים אפשר ללמוד על דרישות ההתנהגות והמוסר מאנשי המעמד הגבוה (האבירים, המלכים, הנשים והעלמות), וגם על מנהגי יומיום ואמונות טפלות שכיחות בתקופה.
מי היתה מארי דה פרנס? לא ידוע. החוקרים ניסו לזהות אותה עם כמה נשים שחיו באותה התקופה, שגם שמן היה מארי, אבל ללא הצלחה ודאית. מה שידוע לנו הוא שהיא היתה אשה והמשוררת הצרפתיה הידועה הראשונה, היה לה פטרון מלך, והיא השפיעה על סופרים ומשוררים רבים מימי הביניים ועד היום (בערך הוויקיפדיה שמוקדש לה נכתב בן היתר שגם בוקאצ'ו, באחד מסיפורי "דקאמרון" שלו, וגם לאה גולדברג בשירה "אהבתה של תרזה דימון", הושפעו מהלֶה "הזמיר", שמופיע בקובץ).
היצירות בספר תורגמו על ידי ד"ר טובי ביברינג משפת המקור - האנגלו-נורמנית - שהיא אחת השפות הרומאניות שהיו נהוגות באירופה המערבית באותה התקופה (שפות שהן תערובת של לטינית ושפות מקומיות); והיא אף הוסיפה מבוא מרתק והערות מעניינות ומועילות. מי שקרא את "דון קיחוטה דה לה מאנצ'ה" של סרוונטס, יוכל לזהות גם את ההשפעה של האגדות ושל המנהגים המופיעים בהן על ה'אביר' הספרדי בן דמות היגון.
התרגום קל לקריאה וקולח. זה לא הומרוס, אבל נחמד ומעניין בהקשר ההיסטורי והתרבותי שלו. הייתי ממליצה לקרוא כל שיר פעם אחת, אחר-כך את ההערות, ולבסוף - שוב את השיר. אפשר בהחלט להבין אותם בד"כ גם ללא ההערות, אבל הן בהחלט מוסיפות.”