אחרי ארבעים שנה שבהן כתב יוסף בר יוסף מחזות שהוצגו ומוצגים בהצלחה בארץ ובעולם, החל בברזיל ובהודו והמשך בעיקר ברוסיה ובמזרח אירופה, ואשר זיכו אותו בפרס הנשיא שזר (1974) ובפרס ישראל (2003), יצאו לאור שלושה רומנים שלו: 'לא בבית הזה' (הספריה החדשה 2007), 'למי איכפת מחלומות' (זמורה־ביתן 2009)ו'תמרה' (הספריה החדשה יחד עם זמורה־ביתן 2010), שהתקבלו בהתלהבות על ידי הביקורת והקוראים.
'הזקן הזה הקירח על האופניים' הוא מעין רומן אוטוביוגרפי, מיוחד ושונה מכל מה שכתב עד עכשיו. עיקרו קטעי זכרונות וחלומות, שהם חלונות שנפתחים לא רק פנימה אלא גם ובעיקר החוצה, אל אנשים אחרים, שחוזרים דרך כל מיני מחילות נסתרות כמו המתים בתחיית המתים. נער המטבח באוניה, סבתא שיינדל, איילה היפה עם הצמה, דורי בן השש־עשרה וחצי שלא יזדקן לעולם – כולם כלואים באיזשהו עולם שמעבר, וכולם מתדפקים.
מדי פעם הם מצליחים להתגנב ולהגיע.
אסף ענברי כותב על הספר
:"זה ספר נדיר.
יש בו יופי לא מיופיָף.
כמו הדוד, שניסה להתאבד בקפיצה מהמלון בכיכר ציון ומאז הוא עולה ויורד בכל צעד־צליעה שלו, כך הספר עולה לגבהים של אהבת חיים ויורד לתהומות של צער.
כמעט בכל עמוד אורבת אנקדוטה חונקת מרוב אמת".