חיה סדן כותבת את שיריה מתוך כמיהה גדולה לנחמה, נחמה שאבדה.
אי אפשר לשוב לנחמה ההיא.
היא משתקת בשלמותה ומחרידה באובדנה.

מה שכן אפשר לעשות זה “לטלטל בעדינות את עריסת המילים” – כמו במלמול מזמורי תהילים – ומתוך המילים המתערסלות, ומה שמתערסל יחד איתן, לזוז קצת ולהשתנות.

לא להיתקע בתוך אימת המצוקה, אלא להמתיק – במשהו – את הניגוד החד והחותך בין הנחמה והמציאות. והערסול הזה, שאינו אלא כתיבת שירה במיטבה, פירושו גם כעס ולכלוך.
פירושו להגיד “לא” ליופי המושלם או לטוהר הגמור שניצב מנגד.

פירושו לפגום בנחמה, וביומרותיה של שירת התפילה והתהילה, כדי להעניק להן יופי חדש ולהשיב אותן לחיים.