“מה כבר אפשר לכתוב על ספר, שאין שום דבר רע להגיד על מסריו, אלא שהמסרים - שהיו נחשבים, אולי, חתרניים בשנות החמישים של המאה הקודמת, אינם מעוררים היום יותר מפיהוק? מה כבר אפשר לכתוב על ספר הכתוב די טוב, משתמש ברומנטיקה ודמויות שיכולות להיות מעניינות, משלב קצת תעלומה (לא כזאת שתדיר שינה מעינכם) קצת הגיגים, קצת בחירות לפעמים אמיצות, לפעמים - סלחו לי - מפגרות?

כלום.

זה סיפור המספר סיפורן של שתי נשים, האחת חיה בתחילת המאה העשרים, את האחרת אנו פוגשים בתחילת שנות השישים. הראשונה חוותה אובדן וכתגובה היא כותבת הספדים עבור אנשים שאיבדו את יקיריהם, ואנשים מגיעים אליה בשיא אבלם, מכל קצווי ארצות הברית(!) כדי שתכתוב עבורם הספד. (איך הם יודעים עליה? מי האיש שיתעניין בהספדים לפני שחווה אובדן ואבל? ומי האבל שיתחיל לברר בשיא ההלם מי יכתוב עבורו הספד?) וכך, דרך אבלם של אחרים היא מזקקת את אבלה הפרטי. האשה השנייה מתנהגת כמו שצריך: היא אשה טובה לבעלה, עקרת בית ובשלנית, מטפלת בבתה, מטופחת ולא שוכחת למרוח שפתון ופודרה בצאתה מהבית. ממש Comme il faut. מצד שני יש נושאים המעלים אצלה שאלות לגבי מהי "אשה טובה" סקס למשל, נאמנות, אהבה (אוי ואבוי! עצם המחשבה פוסלת אותה מלזכות בתואר "דונה אידיאלה"!)

הסיפור כתוב נחמד, לא משעמם בדרך כלל אבל הוד מתפרצת לדלת פתוחה ומנסחת אמיתות שגורות ולעוסות. מעמד האשה, אהבה ומין, ילדים כן או לא, פשרות לגבי בני זוג... כבר היינו בסרט הזה אלפי פעמים. אם אין לך משהו חדש להגיד, אולי כדאי לזנוח את ההיגדים ולהתרכז בסיפור שלך? כדאי, לדעתי.”