“"כמה מעט אנו עצמנו יודעים מהו רצוננו כשהתשוקה מתעתעת בנו."

המחברת היא אישה די מרתקת. בת למשפחת אצולה צרפתית שברחה עקב המהפכה, היא חיברה מגוון רחב של פואמות, מחזות, כתבים פוליטיים, וגם את רומן המכתבים הקצרצר הזה, עבודת הפרוזה הדמיונית היחידה שלה.

אביא כאן חלקים מפתח הדבר, כי הרקע ליצירה די חשוב לדעותיי עליה:

"התחלתי לכתוב [את הרומן הזה] לפני עשרים שנה. אז לא ייחסתי לו, וגם כיום איני מייחסת לו אלא חשיבות מועטה בלבד. בכך שכפיתי על עצמי להימנע מלומר ולו מילה אחת שאינה מוכתבת על ידי רגש או על ידי הֶמיית־לב; בכך שגרמתי לאישה מלֵאַת חיים ורגישה לחוות במשך עשרים וארבע שעות את כל מה שהאהבה יכולה לעולל — שיכרון, סערה ובעיקר קנאה — לא רציתי אלא לכתוב רומן על רעיון שנשא חן בעינַי ולהשיב בכך על כמה טענות שנטענו נגדי, הנוגעות לנימה הרצינית והפילוסופית של רוב יצירותי. אלה שהתחלתי בהן את דרכי בספרות כבר היו בבחינת תשובה מַספקת, אך הנוהג מתעקש לחייב נשים כותבות להסגיר ללא הרף את סוד רגשותיהן המעודנים עד כי אלה המצליחות לשמור אותם בלבבן נראות במידה מסוימת כאילו לא חוו אותם דיים, או לפחות לא יִיחסו חשיבות מַספקת לרגישות הזאת, שהיא בלי ספק אחת ממנות חלקנו היפות, אלא שכל אחד מבין אותה ומבטא אותה לפי אופיו ולפי מידת כישרונו.


באמצעות האיגרות הללו ברצוני [..] להוכיח שטוּב טעמן של יצירות רציניות אין פירושו שלילת הרגישוּת. אפילו עלה בדעתי (אך ויתרתי על כך) להוסיף להן חיבור שטענתי בו — וזו דעתי — שהרגישות האמיתית הינה מעלה יפה מדי ובעלת עוצמה רבה מדי מכדי שתפעל רק על רגשות הנפש; שהיא זאת שמאירה ומעצימה את הרוח; שהיא מהווה מוקד לרעיונות הנעלים והפילוסופיים לא פחות מאשר לענייני הרגש העדינים. יתרה מזאת; שהיא אף מהווה תנאי הכרחי להן. לבסוף, העסקתי את עצמי לעתים קרובות ובמשך זמן ממושך ברומן הזה שרציתי להציגו גם כתמונה, או יותר נכון כמעין לימוד ליבה של אישה. ואולם הקושי הטמון ביצירת עניין באמצעות ניתוח רגשות בלבד נראה לי דבר הדורש טרחה רבה מדי ביחס ליצירה בסוּגה זו. נטשתי את הכתיבה, ואין ספק שהיא לא הייתה זוכה להמשך אלמלא החזיר אותה בבת אחת לזיכרוני הצורך הנמרץ להסיח את דעתי, צורך שחשתי בעת ששהיתי בכפר רחוק מארצי במהלך שנות המלחמה שזה עתה חלפו. [..] יש להודות: בכל הקשור לרגשות העזים הללו יש משהו כה נוגע, כה מתמזג היטב עם מושג האושר האמיתי שהאדם יוצר לעצמו, ואשר ניצב בטבעיות רבה מעל בני האדם ומעל הדברים — שהמחברת, המסוגלת לצרף את האשליה לקסם כתיבתה, מצאה בו, בלי ספק, (לפחות לרגעים ספורים), את אחת הנחמות המתוקות ביותר על פני האדמה המוגשות לנו לטעימה.

עם זאת, הרומן הקטן הזה שונה כל כך מיצירותַי האחרות, שעל אף כוונתי לפרסמו בתום כתיבתו, המשכתי להסס עוד במשך זמן רב. אולי אף לא יכולתי להגיע לכלל החלטה אלמלא ראיתי בו מטרה מוסרית באמת, שהמסגרת הצרה שלתוכה דחקתי אותו רק הגבירה בעינַי את עוצמתו. הקנאה היא רעה חולה כה נפוצה אצל נשים. היא משפיעה כל כך על אושרן. היא מחלישה ומערערת אותן לעתים כה קרובות ובאופנים שונים עד שאי אפשר ששרשרת של התפתחויות המראות להן בכל מילה עד איזו נקודה הרגש הזה מסוגל לתעתע בהן, להביך ולבלבל אותן, לא תשמש להן לקח חשוב ומועיל. לרגע אף עלה בדעתי לחזֵק לקח זה בהצמיחי מִקלוּת דעתה של הגיבורה שלי פורענויות חמורות יותר מאלה שדמיונה העז מתייסר בהן. אך חששתי שבכך אשנֶה את אופיה הפשוט והרוחני של היצירה הזאת. נראה לי שהכול צריך להתרחש בה, אם אפשר לומר כך, בתוככי הנפש, ושלֶקח מחמיר מדי, או נכון יותר חיובי מדי, לא יכול להתאים לסוג התחושות שביקשתי לתאר."

כלומר, היצירה הזו נכתבה בעיקר כדי להראות שדה סאלם היא גם אישה רגישה, לאור ביקורת על הרצינות של יצירותיה האחרות. והיא השתמשה בספר הזה גם כדי להציג את הרעות החולות של הקנאה.

העלילה די פשוטה: אישה מהחברה הגבוהה רואה את המאהב שלה משוחח עם אישה זרה בתיאטרון, ואחר כך נוסע איתה בכרכרה הביתה. מכאן היא נכנסת להתקף קנאה מטורף שמתעצם כשהמאהב לא מגיב לאגרות שלה וכשעוד ועוד פרטים נחשפים.

מההתחלה, הספר הזה עובד על 200% בענייני דרמטיות ורגשנות. דה סאלם לא שיקרה כשהיא אמרה שהיא כפתה על עצמה לא לכתוב ולו מילה אחת שמוצאה אינו ברגש או המיית לב.
לפעמים זה עובד ויוצר קטעים מרגשים ומעוררי מחשבה, למשל:
"עליי לומר כי אני מתאמצת להסתיר לעצמי את מידת דאגתי. ככל שהיא נראית לי כנובעת יותר מסיבה אמיתית, כך אני מנסה להעלימה יותר. עוצמה מוזרה, חולשה מוזרה של לב אנוש! כאשר בסחף התשוקות אנחנו בודים מלבנו ולעצמנו אלף פחדי שווא, אנחנו נהנים במידה מסוימת לזרום עם ההזייה הזאת. נראה שקול חשאי אומר לנו שלא מדובר אלא בתעתוע של דמיוננו; אך כשהוודאות מגיעה, כאשר ביכולתנו לומר כן, הדבר קיים, אנחנו מתקפלים לתוך עצמנו, נהיים מסויגים יותר, מחפשים דרך להעלים אף את אשר מכה בנו מול עינינו. אך לפני רגעים אחדים לא עצר דבר בעד השערותי באשר לסיבה שבעטייה בושש לבוא המכתב הכֹה נחשק הזה. והנה עתה, אני מוצאת אלף תירוצים לכך."
אבל לרוב זה לא ריגש אותי עמוקות. יש בפאתוס העצום כאן, מההתחלה עד הסוף, משהו שמונע ממני חיבור. אני לא מאוהב כרגע ולא הייתי כבר הרבה זמן, אז אין לי מטען רגשי משלי "להשליך" על היצירה בעת קריאתה, והיצירה לא עושה יותר מדי כדי להשקיע אותי בדמות הראשית ובקשר הזוגי שלה, הרי אנחנו נכנסים לחייה ולקשר הזה ישר לתוך המשבר, ללא השקעה רגשית בקשר שהיה לפני המאורע.
וכמובן שבתור יצירה שנכתבה על ידי אצילה בראשית המאה ה19, מתוך כוונה מכוונת להראות רגישות עצומה, יש כאן פאתוס ופומפזיות שמרגישים קצת מוגזמים או מגוחכים לקורא עכשווי, ששוב, לא מושקע בסיפור.
התעלפויות מרוב אהבה, משרתים נאמנים, חיזורי אצילים מהוגנים.. זה לא עושה לי את זה, אני לא מתחבר לכך בתור ברירת מחדל.
הסוף גם מאוד ביאס אותי, הוא הרגיש לי לא נועז מספיק. היה יכול להיות כאן סוף יותר אמיץ ופחות קונבנציונלי לציפיות התקופה, ונראה לי שדה סאלם רומזת בפתח הדבר שהיא שקלה דבר כזה אבל בסוף בחרה שלא, וחבל..

מצד שני, הקריאה הייתה קולחת, ולמרות שזה ספר שהוא כמעט בבלעדיות רק על התודעה של אישה שחווה משבר קנאה, לא השתעממתי ולא הרגשתי רפטטיביות חסרת מעוף. לא התחברתי לזה רגשית, אבל אני מכיר בכך שהכתיבה לא הייתה נוסחתית ושהשפה של דה סאלם (או של המתרגם) היא עשירה.

מה שכן, העבודות האחרות של המחברת נראות לי מעניינות בהרבה. יש לה יצירה על ספפו, המשוררת האגדית והאהובה עליי עד מאוד. למרבה הצער זה הספר היחיד שלה שתורגם לעברית, ואני מקווה שמישהו ירים את הכפפה בנושא..

6 \ 10 אני בטוח שיש אנשים שיהנו מהספר הזה הרבה יותר ממני. למעשה, אני בטוח שאני אהנה מהספר הזה יותר אם אהיה במצב רגשי לספוג אותו.

פינת הציטוטים מהספר שאהבתי:

"האהבה!.. מה היא אהבה?.. גחמה, הזיה, הפתעת לב, אולי הפתעת חושים? קסם המכסה את העיניים ומכשף אותן, הדדבק בפנים, בחיטובי הגוף, אפילו בבגדיה של ברייה שהמקרה בלבד הפגיש בינינו. ואם לא נפגוש בה? דבר אינו מתריע בפניניו על כך ואינו מטריד את שלוותנו.. אנחנו ממשיכים לחיות, להתקיים, לחפש אחר ההנאות, למצוא אותן, להמשיך במסלול חיינו כאילו לא חסר לנו דבר!.. האהבה אינה אפוא תנאי לא־נמנע של החיים. האהבה אינה אלא עניין של נסיבות, של אי־סדר, של תקופה... מה אני אומרת? של אומללות! משבר! משבר איום ונורא... היא חולפת, הנה, זה הכול."

"אלמלא כתבתי לך, מה הייתי עושה בזמני, מה הייתי עושה מעצמי? האהבה תופסת מקום כה גדול בחיי! רק כשאין היא קיימת עוד, חשים במשקלן של הדקות החולפות בלעדיה. רק באבּדנו אותה נוכחים אנו לדעת שהיא הייתה המניע לכל מעשינו, קסם כל מחשבותינו, ליבּת רגשותינו. רק אז מיטיבים אנו להבין את תענוגותיה האמיתיים, וכן כמי שמנוּעים מן המחצית היקרה ביותר של עצמנו, אנחנו נעים ונדים בריק נשמתנו, ואיננו משליכים סביבנו אלא מבטים עצובים ונטולי אשליות. הנה, כך אני מרגישה. אינך אוהב אותי עוד, הכול השתנה עבורי. איני עוד אפילו מי שהייתי לפני שהכרתי אותך. אין בי עוד הכוח הזה, האומץ, שהבדיל אותי, כך אמרו, מנשים אחרות. איבדתי אפילו את הגאווה האצילית שפעמים כה רבות הרתיחה את דמי רק בשל מחשבה על פגיעה מדוּמה. אתה נוטש אותי ואני בוכה. אתה פוגע בי ומשפיל אותי ואני מבקשת את נפשי למות. מנושלת ממעלות האהבה, אני מנושלת גם מעצמי. אני עולה על דרך החיים ההמונית. אינני עוד אלא אישה רגילה."

"מה מתרחש אפוא בתוכי? שום נסיבות חדשות לא יכלו להעצים את מועקת נפשי ועל אף זאת מרגע לרגע היא הולכת וגוברת. אני מדמה שאני רואה אלף דברים שחמקו ממני קודם לכן. נראה שקיימים מכאובים שמתייסרים בהם בבלי דעת ושלא נותנים את הדעת עליהם עד שהם לא ממלאים את הלב במידה כזאת שאין הוא מסוגל עוד לשאתם. נכון שהמחשבות האלה מעורפלות ומבולבלות. הן חולפות אל מול עיניי ומתפוגגות כרוחות רפאים כוזבות, אך אחת מהן נשארת בי תמיד, אחת שאמיתותה מבעתת אותי, אחת הנשענת על עובדה שאותה איני יכולה להכחיש לעצמי. אתה הבחנת באישה הזאת, ידידי. אתה הבחנת בה! ומי אינו יודע שכל תעתועי האהבה נוגעים זה בזה; שהאשליה המתוקה ביותר, הנחוצה ביותר, הקדושה ביותר, היא זו שבגללה אנחנו חושבים ומאמינים שלא קיים אדם עבורנו מחוץ לטבעת המכושפת שהתשוקה מקיפה אותנו בה? אתה הבחנת באישה הזאת, ואני... אני לא ראיתי אלא אותך בלבד!"

"לפעמים האהבה גורמת לנו לעשות מעשים שהיו מבזים אותנו אלמלא היה מקורהּ כה טהור."”

“קונסטנס דה סאלם (1767-1845) הייתה בת למשפחה צרפתית אריסטוקרטית, וקיבלה חינוך נאור והשכלה עשירה. היא נישאה בגיל צעיר והביאה בת אחת, שנפטרה בגיל 35 לאחר שהתאלמנה מבעלה. קונסטנס התגרשה מבעלה הראשון כשבתה הייתה בת 9, ונישאה לנסיך דה סאלם. היא היתה משוררת, מחזאית וסופרת, והאישה הראשונה במוסד אקדמי יוקרתי לאמנויות, ואף בעלת סלון ספרותי ליברלי ידוע.

יצירתה הגדולה ביותר היא אמנם ״ספפו״ (1794), אך נובלה זו, שנכתבה ב-1824, גם היא ראויה לקריאה ולהתייחסות. בתחילת הספר הוסיפה דה סאלם הקדמה, שבה היא מקדישה את הספר לידידה שלה. בפתיחה זו היא מסבירה שאכן, זוהי יצירה השונה לחלוטין מיצירותיה האחרות, אך היא טורחת ומנמקת היטב את השיקולים בכתיבתה ובפירסומה. דה סאלם מציינת שהיא הואשמה ברציונליות, רצינות ופלספנות מוגזמות, ולכן ניסתה לתקן את הרושם ולהוכיח שהיא מבינה היטב בנפשה וברגישותה של אישה וניחנת גם היא באותה רגישות. מאוד מצא חן בעיני שכתבה כי החברה מצפה מסופרות-נשים שכתיבתן תעניק במה לעדינותן הפנימית ולפן הרגשי העמוק, וכשהן לא עושות כך, מחשיבים אותן לנטולות פן כזה או למפחיתות בחשיבותו. בהמשך טענתה היא מציינת עד כמה היא דווקא כן מעריכה כתיבה סנטימנטלית, והרגישות בעיניה הנה תנאי הכרחי להגיגי הרוח, לחשיבה הפילוסופית והאינטלקטואלית.
בכלל, ישנה רוח פמיניסטית מעודנת המלווה את כתיבתה של דה סאלם לאורך הנובלה, וניכרת רק לעין מאוד עירנית וחדה, אך היא בהחלט שם, ומורגשת במיוחד בהקדשה זו.

גיבורת הנובלה אינה מוזכרת בשמה, אך היא גבירה מכובדת ובעלת מעמד גבוה בחברה. הספר מורכב מ-46 איגרות, כמעט כולן הן המכתבים שהגברת הצעירה ממענת לגבר בו היא מאוהבת עד כלות. ממכתביה אלו מסתבר כי היא נמצאת בקשר אינטימי עם הגבר הזה, אחיינו של נסיך, וכי שניהם מאוד מאוהבים זה בזו. אך ערב אחד היא רואה את אהובה עם אישה אחרת, נכנסים יחד לכרכרה, ואז מתחילה יממה של שיגעון. במשך כל אותה יממה, מחכה הגברת לשמוע מאהובה אך לשווא. היא נתקפת קנאה עזה, ושינויי מצב-רוח קיצוניים. היא נכנסת למצב של ייאוש ודכאון ככל שמסתבר לה שכנראה נבגדה, היא נעזרת במשרתים שלה ושל אהובה כדי לחשוף פרטים ושמועות, אך לא שוקטת וחשה כי עולמה חרב עליה. גם לה יש מחזר, בחור שמאוהב בה מאוד ומוכן לעשות למענה הכל. הוא סובל מחוסר רגשותיה כלפיו, כפי שהיא סובלת מהסיכוי שננטשה בידי אהובה. המפלט היחיד שלה הוא בכתיבה, על נייר המכתבים היא שופכת את כל חרדותיה, את יסוריה, את התרפקותה על זכרונות העבר, את תקוותה שאולי תתבדה, את האובססיביות בה היא מנסה להשיג ידיעות על אהובה וכן הלאה. כשמגיעות הידיעות מאהוב ליבה, היא נמצאת על סף ויתור טוטאלי סופני, אך תוכנן מפתיע אותה ו.. תקראו לבד.

אין ספק שהתרגיל של דה סאלם הצליח - כתיבתה כזו רגשית, כל-כך עמוקה מהבחינה הזו, שהיא הצליחה לערער גם אותי כקוראת ולהשפיע עלי כאילו אני זו שחווה את הדברים. מעבר לכך, התחברתי לחלקים מסויימים בכתיבתה גם ברמה האישית ומתוך חוויות שעברתי אני, כך שהמוחצנות הרגשית בספר השליכה על תחושותיי אף יותר.

אך עם כל כמה שהספר עלול להישמע כ״רומן לעקרות בית״, קליל וחסר ערך מוסף, אני חייבת לציין שלא כך הדבר. זוהי נובלה קצרה ומקסימה, לא מופתית - זה נכון, אך ערכה בעיני הוא התובנות האינטליגנטיות של הכותבת על אהבה, על בגידה, על קנאה רומנטית ויחסים בינאישיים. היא הדהימה אותי בנקודות מסויימות בהן האמת שניבטה אלי מדבריה הידהדה עמוק בתוכי. כך שככל שניסתה והשתדלה לפרוץ, כביכול, את מחסום ה״רגישות״ שאותה לא החצינה בכתבים אחרים, בכל זאת הצליחה לשזור את חכמתה ותבונתה האדירה אל תוך ה״התבכיינות״, העוצמות המוגזמות, וה״פאתטיות״ של אישה מאוהבת שטופת קנאה.

שורה תחתונה: נובלה חביבה, מרגשת מאוד, מורטת עצבים, ולמרות זה משאירה אותך מסופקת ומנוחמת. ספר שהוא קוריוז, הן ברמת חייה המקצועיים של המחברת, והן בבחינת היותו ראי של החברה הגבוהה בצרפת של המאה ה-19. כדאי.”