“כתיבה חדה, צינית ומשופשפת כיאה לאחת מהסופרים המדהימים ביותר של המאה. דמויות אנושיות להפליא, מתחבטות ומסתבכות ללא הרף באינטרקציות החברתיות שלהן בקלאמזיות גאונית, ומציאותית כל כך, שרק סופרת חריפה ושופעת מודעות עצמית מסוגלת לה.
אחרי הארי פוטר יש משהו מאוד ארצי, מאוד קרוב לבית, בכתיבה הזאת. פתאום הדמויות מרגישות, חושבות ונשמעות לנו כמו מישהו שהיינו יכולים להכיר. אין שום קורטוב לחשיבות עצמית שאופפת אותן, אורח החיים והאג'נדות שלהן כל כך שגרתיות, מסובכות סביב כל כך הרבה מכאובים ותענוגות קטנים, עד שבאירועים קטנים רבים – כמו למשל, קבלת עבודה זמנית במשרד של בלש פרטי – יש מן הגדולה ומן הריגוש המלהיב, כמו שהיינו מרגישים לו היו קורים גם לנו. מעין ספר שמתאר חיים אמיתיים של בלש ומזכירתו, ולא אפוף באשליית האקשן המוגזם שיש בספרי מתח רבים.

עם זאת, הכתיבה לא סחפה אותי בסחרחורת של ריגוש וסקרנות כמו שספרי מתח סוחפים אותי בדרך כלל. לא נמשכתי עם הסיפור בנשימה עצורה ולא הרגשתי צורך עז לקרוא ברצף. למען האמת, הקריאה התישה אותי ועשיתי המון הפסקות יזומות. אולי זה בגלל שקראתי את התרגום המזעזע של אמיר צוקרמן, אבל אני מניחה שלא רק.
רק לקראת הסוף – מאה העמודים האחרונים בערך – קצב מלהיב התחיל לסחרר את העלילה הנסחבת הזאת. ואז לא יכולתי להפסיק לקרוא. לפתע פתאום, כשהתעלומה קרובה לפיתרונה, האקשן המטורף שהיעדרו הפך את שארית הספר לאיטי כל כך, גם אם מציאותי יותר – מגיח ומתחיל לשחרר קיתונות של אדרנלין – בדמויות ובי.
ומה אני אגיד על הפיתרון הזה? גאוני, גאוני, גאוני.

ומה יש לי להגיד על הדמויות שיישארו גם לספר הבא? אין הרבה מה להגיד על סטרייק, שהוא כמתברר בלש מוכשר כמו שד, כמו שאין הרבה מה להגיד על הארי; רובין נפלאה ומבריקה ומעוררת חיבה מתוקה ובגלל שהיא של רולינג, אני נהנית לחשוב עליה כאחותה הרוחנית של הדמות של הרמיוני; מתיו הרכושני והשוביניסט עוד יותר מדגיש בה את התכונות האלה, ואני מתארת לעצמי שהוא לא יצליח עוד להחזיק הרבה מישהי בליגה שלה. מחכה עוד לשמוע מהם. :)”