"רוצחת!" זה מה שיודית בת העשר שומעת מחדר השינה של הוריה, שם, היא רואה את אביה מחזיק בידו סכין גדולה.
התברר שהאם, סוניה, החביאה את הסכין תחת הכרית של בעלה, שכן בעצת ה"גיזלות", תקרע הסכין לחתיכות את אהבתו של האב ל"זונה הגויה" מרומניה.
רצה הגורל ודווקא באותו לילה, האב, שתמיד ישן כבול עץ, החליט להתהפך על משכבו והרגיש את חודו של הלהב.
מעתה יעברו שתי הנשים – הגדולה והקטנה – ימים של בכי, צער וחרדה שמא ייזרקו לרחוב כמו הכלבים, אם הגבר שלהן יחליט לעזוב אותן. ובכל זאת, עם קצת תושייה, קצת גיזלות ונחישות מפתיעה, הן מפלסות להן דרך ללטף את הסרפדים הדוקרים בחייהן.
ללטף סרפדים הוא סיפור אהבה רגיש בין אם לבת.
זהו גם סיפור מצחיק ומבכיא על המזל בחיים, מזל שיכול להיות רע שלא בצדק ויכול להיות טוב – גם שלא בצדק; או הפוך, כמו שאומרת אמא של יודית, גיבורת הרומן. ללטף סרפדים הוא בעיקר סיפור של אהבה ושנאה, קנאה וידידות, חמלה ורשעות, עליבות והתנשאות, אשר מתעופפות מחלונות מוארים או מחלונות חשוכים, תלוי מי גר בבלוקים של קריית יובל, שכונה ירושלמית בשנות השישים.
צביה פריד, מחברת הרומן ללטף סרפדים, מרחיבה, לכאורה בקלילות בלתי רגילה, את מעגלי ה"אני" הפרטי – למעגלי חברה, לתקופה ולשפה, ועושה זאת בתחביר ובקול אישיים ועוצמתיים.
בתוך מציאות הזויה, שבה הדשא צהוב גם בגשם והשמש מבעבעת דווקא כשקר בלב, יוצרת פריד בהומור ובלשון קולחת פיסת חיים צבעונית, עטופה באהבה ובתקווה.