1
"אני נראית יפה, אימא?"
השאלה הרפלקסיבית שהיא למדה לדכא הייתה עדיין תקועה בגרונה של גלילה, יחד עם ליבה, כשפנתה לאחור וראתה חזיון לפניה.
היא עמדה ללא ניע על רצפת הבריכה, פני המים משקפים כמו זכוכית, בוהה באישה שהופיעה בחלון חדרה של אימהּ. עם הזוהר הזהוב העדין שהטילו אורות החצר, נראה היה כאילו אימהּ מביטה בה, צופה ולא מחייכת.
כרגיל.
גלילה לבשה שמלת סטרפלס מהממת בצבע מנדרינה, בעלת חצאית ממשי נוצץ ושופע. היא לבשה עליונית טול ארוכת שרוולים, שהייתה רקומה ומעוטרת כסף ותכשיטים נוצצים – כיאה לבת משפחת המלוכה, ביום חתונתו של המלך החדש. שיערה נשפך מתחת לנזר, ששימש רק באירועים מיוחדים, ועד עכשיו, רק על ראשה של אימהּ.
השמלה הייתה צעירה מדי לאימהּ, אבל אלה היו בהחלט עיניה של אימהּ, שהודגשו בקפדנות בירוק וזהב. פעם, היו עיני האיילה האלה חולפות על גלילה בהתלהבות. בחיבה.
יפה מאוד, בובה שלי. שפתיה הצבועות היו מחייכות באהבה רכה, בשעה שליטפה את שיערה של גלילה.
הלילה, פיה של גלילה – מעוקל בחושניות כמו שהיה פיה של אימהּ ועוטה את החתימה האדומה והמבריקה של אימהּ – התהדק. גבותיה המקושתות באלגנטיות התקבצו יחדיו, כאשר חיפשה פגמים בקדחתנות, בדיוק כפי שאימהּ הייתה עושה, אילו הייתה עדיין בחיים.
העור שלך נראה חיוור, גלילה.
זה היה האור הצהוב והדמיון שלה, אך לנזיפה עדיין היה הכוח לעקוץ. לגרום לה להשתוקק לתקן את הפגם ולכבוש מחדש את האהבה, שהתייבשה והתעופפה כמו חול על פני המדבר.
היא צריכה לשמוח, שאימהּ אינה כאן. יש להתאבל כראוי על חיים שאבדו. במקום זאת, זו הייתה בושה סודית שלה, שהיא בעיקר התאבלה על ההזדמנות לזכות מחדש באהבת אימהּ. או אולי רק להבין, כיצד איבדה אותה.
מה עשתה, שהיה נורא כל כך – פרט לזה שגדלה והפכה ליפהפייה, בדיוק כמו שהייתה אימהּ? האם זה היה הפשע הגדול שלה?
האם היא יכולה סוף סוף לפרוח בחופשיות עכשיו, כשאינה יכולה להאפיל על אימהּ?
היא הרימה לשפתיה את הכוס שהחזיקה, מטביעה עליה את חותמה.
גם לא שמפניה, אימא. היא כיוונה את המחשבה מלאת השנאה הזאת לדמותה וקיבלה מבט אדיש בתגובה.
הברנדי, שהיא למדה לשתות בפנימייה, צרב חום מבורך בעורקיה, מבטיח את האפקט המשתק שגלילה חיפשה.
בעולם מושלם, היא הייתה שותה עד לחוסר הכרה, נמלטת מהכאוס המשתולל סביבה.
אל תעשי מעצמך מפגן ראווה, גלילה. זה התחום של מלאק.
"השמלה שלך נרטבת."
הקול הגברי, כה עמוק וקטיפתי, מתאים ללטיפת אוויר הלילה החם, גרם לה להציץ אל תוך הצללים, מצפה – טוב, היא לא ידעה למי היא מצפה. גבר, כן, אך לא גבר כזה.
הוא נשען על קצה המעבר המקומר, תווי פניו ברורים באור החלש ועטופים בכאפיה. הוא היה מסוכן ונאה, בעת ובעונה אחת. יפה להפליא בעיניים כהות, שקועות עמוק, ולסת חזקה מתחת לזקן שחור קצר. עוצר נשימה, למעשה, בגלימתו המקושטת בזהב, שהייתה בצבע של מרלו טוב. היא הייתה פתוחה על כתפיו הרחבות וחשפה את החולצה הרקומה שמתחת, שהותאמה לחזהו השרירי, צווארונה סגור בגרונו ומעוטר באבני ספיר צהובות בגודל אגרופה.
היא אמרה לעצמה שזה האלכוהול שגרם לה להתנודד, אך חשדה שזו הייתה השפעתו הגברית.
הוא הזדקף והושיט יד. "בואי. לפני שתהרסי שלמות."
הוא נשמע אדיש, אולי קצת חסר סבלנות, אך ליבה החבול והמבולבל נפתח למחמאתו, כמו פרח אל השמש. היא השתמשה בידה החופשית להרים את חצאיתה, והניחה בזהירות את רגליה על כל אריח עגול. היא הייתה קצת שיכורה מדי בשביל אבני הדריכה, והעריכה את זה שהוא לקח את המשקה מידה ולפת את זרועה, איזן אותה עד שהתרחקה לגמרי מהמים.
מגעו ערער את שיווי המשקל שלה, כמו הברנדי. אולי יותר. ברנדי לא גרם לחזהּ להתהדק ולעיניה להצטנן בכמיהה. אוזניה קלטו את הצליל המרוחק של מוסיקת החתונה, אך כל חושיה היו מרוכזים בו. מחפשים... משהו.
הוא היה גבוה, מקרין מגנטיות, בעוד נראה כאילו שדה כוח מקיף אותו, דבר שגרם לו להיראות מרוחק. זה יצר בה סדקים שלא יכלה להבין.
אולי זה היה הברנדי, שגרם לתגובה המדהימה הזאת.
הוא הריח את הכוס ופיו התעקל בגועל. הוא הניח את הכוס בצד.
"אתה לא בעד אלכוהול?"
"אני לא בעד שכרות."
זה היה אמור להישמע קפדני מדי, אך היא הייתה רגישה כל כך לגינוי. גינויו חתך בה עמוק, באופן מפתיע. מדוע? הוא לא היה כלום, עבורה.
אך הוא גם לא דמה לשום דבר שחוותה אי פעם – והיא ראתה הרבה בשנים האחרונות, כשחייתה באירופה. הוא לא היה כמו אריסטוקרטים עירוניים או אמנים רציניים שפגשה. הוא אפילו לא התאים למה שציפתה כאן, בארץ הולדתה חליה. הוא היה כמעט אייקוני מדי, בהתנהגותו השייחית היהירה. היא החליטה זה מכבר שאם תינשא אי פעם, זה יהיה לאדם מתורבת ומודרני מחו"ל. לא לאחד הברבריים המיושנים האלה, מלפני חמש מאות שנים.
אך הוא היה מרתק לחלוטין. הרצון להרשים אותו הסתחרר בתוכה. היא רצתה לעמוד כאן ולאחוז בתשומת ליבו ולזכות בכבוד שלו.
תפסיקי להיות תלותית כל כך, שמעה את מלאק אומר בראשה. הוא למד לחיות בלי אהבה, או לקבל את אישורו של מישהו. מדוע היא חשבה שזה הכרחי?
היא לא, היא אמרה לעצמה והושיטה יד אל הכוס. "זה היום המיוחד של אחי. אני חוגגת."
"אנשים עושים דברים מטופשים, כשהם שיכורים." שייח כרים מזיריה לא הרים את ידו או את קולו. הוא אפילו לא אמר לה לא לשתות.
אף על פי כן, נימת קולו העמוקה שנשאה את הפקודה השקטה הבהירה את עמדתו. נראה שזה היה מספיק, כדי לגרום לה להסס ולבחון אותו מחדש, אולי להבין שאם תתעלם ממנו תיאלץ לשאת בתוצאות.
הוא החזיר מבט למבטה הבוחן, מנצל את ההזדמנות לעשות זאת מקרוב. בכל מקרה, זה מה שהוא אמר לעצמו שהוא עושה.
הוא התבונן במשפחת המלוכה כל היום והערב – לפחות אלה שהיו כאן. הנסיכה גלילה, בדמיונה המובהק לאימהּ המנוחה, הקסימה אותו ביותר. היא דילגה כמו ציפור ממקום למקום, והצטרפה לקבוצה זו או אחרת, מתקבלת בברכה על ידי כולם, נרגשת ומלאת חיים, פלרטטנית. ולא גלגלה את עיניה אל אף אחד, כולל אחיה, החתן ומלך חליה שהוכתר זה עתה.
האם לאימהּ הייתה אותה אנרגיה נוצצת? האם כך היא כבשה את אביו? הוא ראה תמונות של כולם לאורך השנים, אבל באופן אישי, הנסיכה גלילה לא הייתה רק יפהפייה. היא הייתה חזקה ומרתקת, מושכת אותו בדרך שהתנגד לה באופן עקרוני.
מתוך שימור עצמי, לחש קול עמוק בירכתי מוחו.
לא שהוא היה בסכנת התאהבות, הבטיח לעצמו. היא נראתה לו שטחית מדי, משגשגת על היותה מרכז תשומת הלב. האופן שבו חייכה והתלוצצה אמר לו שהיא מודעת היטב לכוח יופייה ולמשיכה שלה. היא השתמשה בכוחה זה ללא בושה, על מנת לגנוב את אור הזרקורים מכל אישה אחרת בחדר.
לכן זה הפתיע אותו, כשהיא חמקה אל הגן ועזבה את המסיבה לחצר הפרטית של המשפחה. הוא הלך בעקבותיה, משום שרצה להבין כיצד אימהּ של האישה הזו הרסה ושינתה את כל חייו, ולא משום שנאלץ לפקוח עליה עין.
האם אימהּ, המלכה נמאני, הייתה כה יהירה? הוא ראה את גלילה מתגאה בהשתקפותה כמו ציפור אהבה, כה מאוהבת בעצמה, עד שלא הבחינה בו.
הוא לא היה מטרידן שאורב בין הצללים, עוקב אחר נערות יפות. הוא היה מלך, שהיו לו שאלות שמעולם לא היה מסוגל לענות עליהן. פרט לזאת, הוא רצה לראות אותה מקרוב. לגלות את סוד הפיתוי שלה.
הוא קרא לה לצאת מאזור הבריכה – ואז הבין שהיא הייתה שיכורה.
מאכזב. הוא התנזר מאלכוהול, אינו רוצה לצלול כה עמוק לשתייה, עד שיחשוב שקפיצה ממרפסת תפתור את בעיותיו.
כאשר אמר לה ששתייה אינה נבונה, חשב לרגע שהייאוש מעיב על עיניה, אך היא מיהרה לעבור לשימוש במראָה המדהים, כדי להסיח את הדעת ולהפנט.
"מה לא נבון, בליהנות?" התריסה בקלילות. היא הרימה את שיערה מעל צווארה והניחה לו ליפול בחופשיות על זרועה, מביטה לראות אם הוא עוקב אחר התנועה.
היה שם גבר, בתוך המארז המלכותי הזה. הוא חש תשוקה כמו כולם, אבל הוא ידע מתי הוזמן לאבד את המיקוד ולנעוץ מבטים בחזהּ. ככל שהשתוקק להביט בקימוריה, הוא שמר את מבטו נעול על עיניה.
"נספח א'. את על סף הרס עצמי." התנגחות איתו הייתה טעות חמורה, הזהיר בשקט.
תגובתו האדישה בלבלה אותה. אולי אפילו נכוותה ממנה. מצחה התכווץ. אבל היא הרימה במהירות את סנטרה, במפגן של התרסה.
"אולי יש לי סיבה. האם חשבת על זה?" ריסיה הארוכים רפרפו, בתנועות גדולות ותמימות.
"אני בטוח שהחיים שלך גדושים," הוא אמר ביובש.
"איבדתי את אימי, לפני שלושה חודשים," היא השיבה, בצער שקט. "אני זכאית להתאבל."
"אכן." הוא הרכין את ראשו, אך אלה היו כל התנחומים שהיה מוכן להציע. הוא לא הורשה לרחם על עצמו, אחרי מות אביו. הנסיבות היו הרבה יותר מטרידות והוא היה ילד בן שש. "לשתות את עצמך לדעת, רק יחמיר את המצב."
"איך זה אפשרי?" היא קראה חרש. "אבי כה מוכה צער, עד שהוא כמו קליפה. אני לא יכולה להגיע אליו. איש לא יכול." היא הביטה אל החלון הענקי, שבו השתקפה בבואתה. "הוא מתגעגע לאימי מאוד."
כרים הבין גם את הסבל הזה. לא משנה מה הוא עשה, הוא מעולם לא הצליח להקל על שברון הלב של אימו על אובדנה. להגן עליה מהעובדה שמותו של אביו היה התאבדות היה הטוב ביותר שהיה מסוגל לעשות.
"היה לה רומן," לחשה גלילה. "הוא אהב אותה בכל זאת, אך עכשיו כשכולנו יודעים על זה, נראה שזה שילש את צערו."
ליבו של כרים נעצר. אפילו הנשימה בריאותיו דממה.
וכאילו הבחינה בתגובתו, הנהנה כדי לאשר את ההצהרה המזעזעת שלה, עיניה רחבות ומעונות.
"אביך ידע, אבל הסתיר זאת ממך?" מוחו של כרים דהר. הוא מעולם לא גילה לנפש חיה, לא משנה כמה זמן הכבידה עליו האמת – והיא הכבידה. ללא הרף. עם מותה של המלכה נמאני, הוא חשב שלפחות סוד הפרשה ימות איתה.
"הוא ידע כבר שנים!" קולה צלצל, בתדהמה זועמת. "הוא עזר לה להסתיר את הריונה. הם שלחו את אחינו למחצה, ביום שבו נולד."
כרים נאלץ לשמור על ארשת פניו חסרת הבעה, רגליו נטועות באריחי השיש כדי שלא ייפול. אוזניו צלצלו, כאילו המילים הרכות היו תותח לצד ראשו.
גלילה פלטה צחוק חנוק והיסטרי. "תסביר לי, איך מעכלים חדשות כאלה מבלי להשתכר?"
"יש לך אח שלישי? אח למצחה?" היה לו אח למחצה? עולמו המאוזן בקפידה נטה על צירו. ויותר, הוא הגיע לזווית חדה כל כך, שהכול החליק והתערבב לרגליו.
"כן!" נראה שהיא לא הבחינה בהלם העמוק שלו, כי הייתה עמוק בתוך המהומה הרגשית שלה. "אחיי ואני היינו צריכים לתמוך זה בזה, לנחם את אבינו, אבל הוא הופיע בהלוויה. סיפר לנו איך אימא שלנו כתבה לו, במשך שנים. איך הצטערה על ששלחה אותו משם, משום שאהבה אותו יותר מכול." עיניה נצצו בדמעות. "כי הוא היה הקשר היחיד שלה, לגבר שהיא באמת אהבה."
היא הניחה את ידה הקפוצה מעל ליבה, כאילו כדי לבלום את הסדקים בליבה המדמם.
"אבינו התמוטט לחלוטין. מי לא היה? כמעט כולנו התמוטטנו! זופר היה צריך להתערב ולמלא את מקומו... ועכשיו, שם נמצאת הכלה המיועדת לזופר, עם אחינו למחצה." היא דיברה בתמיהה זועמת, זרועה מורמת לעבר מיקום לא ידוע. "זופר לא היה אמור להינשא לנישה. אמירה הובטחה לו מאז שנולדה, אבל אדיר חזר הבוקר ושכנע את אמירה לברוח איתו. התבוננתי בה עוזבת, מבעד לחלון. אדיר אמר שזו הייתה הנקמה שלו, על שלא קיבל את זכותו."
"אדיר," חזר כרים בקול רפה. זה היה שמו של אחיו? הוא בקושי שמע את שאר דבריה.
"זופר היה נחוש כל כך, עד שהעדיף להינשא למשרתת שלנו, ולא להודות שמשהו לא בסדר. מלאק עזב את הארמון לחלוטין, נעלם להמר או להרמון, אני מניחה. ואיפה זה משאיר אותי? עם אף אחד. אז תסלח לי, אם אני מוצאת לי קצת נחמה בבקבוק של ברנדי."
כשהחלה לשתות, הוא גנב את הבקבוק והיטה את האלכוהול על האריחים. הוא היה מוכרח. החדשות האלה היו נפיצות לחלוטין.
"למי עוד סיפרת?" שאל.
"לאף אחד," היא מלמלה, מתרגזת שהברנדי נגמר. "עכשיו אני צריכה לחזור את כל הדרך חזרה, כדי לקחת משקה חדש."
"מי אביו של אדיר?" הוא שמר על קול יציב, אך אחז בכוס הריקה בחוזקה כה רבה, עד שציפה כי תתנפץ בידו, ותותיר אותו נוטף דם.
"איש לא יודע." היא היטתה את שיערה. "אימא לקחה את הסוד לקברה, כך נראה. למרות, שאני שוקלת לשאול את הקהל הזה." היא טלטלה את סנטרה לעבר המרפסת שמעל הגן האפל, שם נשפך אור מהדלתות הפתוחות אל אולם הנשפים בארמון. "הוא בטח נמצא שם."
האליטה מכל הממלכות השכנות התערבבה, בקלידוסקופ של שמלות וגלימות צבעוניות. קולות התחרו במוסיקה, בהמולה שצרמה לו פתאום, יותר משהיה מסוגל לשאת.
"למה את חושבת כך?" שאל, בנימה סקרנית שכפה על קולו, בעוד דמו מצטמרר בעורקיו.
"אימי לא הייתה בוחרת במשרת. זה היה צריך להיות מישהו באותו שיעור קומה, קרוב לוודאי שאחד מהגברים האלה, שמברכים את אחי על נישואיו הלא מתאימים."
היא צדקה, כמובן. אביו היה בדיוק במעמדה של אימהּ, לא שכרים יאשר זאת. אולי הפרשה החלה באירוע כזה, הוא חשב. אביו ואימהּ היו בערך בגילו ובגילה של גלילה כשנפגשו, בשיא פריחתם ושופעים במוכנות ביולוגית. אולי הם חמקו אל בין הצללים כדי לספק את תשוקתם, כפי שעשו זוגות אחרים אפילו עכשיו.
הוא היה הרבה יותר מדי מעשי מכדי לקוות, אך הייתה בו כמיהה לא אופיינית, שהוא וגלילה יהיו אחד מאותם זוגות חסרי דאגה. לו רק היה יכול ליהנות מפלירט פשוט כמו אנשים אחרים, במקום להקשיב לה מזמרת את שערורייתו האישית אל שמי הלילה, בעוד הוא שובר את מוחו למצוא דרך למנוע זאת מלהתפשט.
היא הייתה נחשקת להפליא, הבחין בניתוק נחוש. הוא כמעט הבין את חורבנו של אביו, שנדחה על ידי אישה כזאת. כמובן, אביו היה נשוי ולא היה צריך להתחיל את הפרשה הזאת מלכתחילה, אך לכרים לא היו מגבלות כאלה.
למעשה, להישאר קרוב לציפור היפה הזאת, זה בדיוק מה שהוא צריך לעשות. הוא הקדיש את חייו, כדי להבטיח שאימו לעולם לא תדע את האמת על מות אביו. הוא לא התכוון לראות את הכול מתפרק, בגלל חלקות לשונה המשומנת בברנדי של אישה. למעשה, הוא היה צריך להבטיח את השתיקה של המשפחה כולה בעניין.
הממ.
"כדאי שנחזור למסיבה," אמר הזר המסתורי.
מבעד לאובך ההתאהבות הגוברת שלה, ידעה גלילה שאין היא צריכה להתבודד עם גבר, שלא לדבר על לשפוך סודות משפחתיים באוזנו, אבל היה משהו מלהיב בהתעניינותו. במשך שבועות, במובנים רבים ושונים, התייחסו אליה כלאחר יד. היא הייתה נקבה, ולכן הייתה פחותה מאחיה הגברים. נסיכה, ולא מלכה.
"ממ, כן, אשמח להביא ברנדי נוסף," אמרה, ברפרוף של ריסיה.
לא היה שום חיוך בתשובה לפלירטוט, רק מבט זהיר שגרם לליבה לשקוע תחת ההרגשה שאכזבה אותו.
"איני צריכה את רשותך," ציינה, אך ביטחונה העצמי גמגם בחזהּ.
"נראה," הוא אמר בצורה מסתורית ולקח את זרועה, כדי לכוון אותה סביב הבריכה.
מגע ידו העביר בה מכת חשמל. היא ניתרה וכמעט עיקמה את קרסולה. זה היה מבלבל, ובלבולה החריף למראה זעפו.
אני לא שיכורה, היא רצתה לטעון, אבל כל המחשבות הקוהרנטיות נטשו את מוחה. כל ישותה עיצבה מחדש את הקטבים המגנטיים שלה עם משהו בו. היא לא רק הייתה מודעת אליו. נדמה היה שנוכחותו לצידה כאילו שהקיפה אותה בזוהר, שעקצץ את עורה וחימם את דמה. זה הכביד על נשימתה וגרם לה להרגיש שכל נשימה שלה חדרה אליה כמו ניחוח, אלא שזו הייתה הארומה שלו שהיא שאפה לתוכה.
בערפול מה, היא הניחה לו להנחותה לעבר השביל, שיוביל אותם אל הגינה וחזרה לקבלת הפנים.
"אתה לא שותה כלל?" שאלה וניסתה נואשות לקרקע את עצמה למציאות.
"לעולם לא."
"אוי, בבקשה." הקניטה, נשענת על אחיזתו האיתנה במרפקה. "תן לי להיות זו שתחנוך אותך."
איזה אינסטינקט עמום של שימור עצמי הזהיר אותה, כי התגרות בו היא רעיון גרוע. משהו עמוק יותר, אפילו. תחושה שהלעג העדין שלה לא רק שלא השפיע עליו, אלא אף לא היה במקומו. הוא לא היה חלש בשום דרך. לא תמים. הוא היה מנוסה דיו, ציני וחזק, משום שלא הרשה לאיש להשפיע עליו.
כשהביטה בו, בעת שנכנסו לגינה, הבחינה כי פיו הוא יצירת אומנות. חרף חומרתו, היו שפתיו מלאות וחושניות. איך תרגיש, כשהן יימחצו על שפתיה?
הסומק שהתפשט בה למחשבה זו היה תאווה טהורה, מכה בכל האזורים הארוגניים שלה וגורם לכפות רגליה להסתבך.
הוא עצר ובחן אותה, מזעיף פנים. "האם עליי לשאת אותך?"
היא צחקה למחשבה על כך. היא הייתה מנוסה דייה כדי להשתעשע עם גברים, אבל היא ידעה מי היא. היא שמרה על המוניטין שלה ללא פגע, ביחד עם בתוליה, למען משפחתה. אולי אפילו כדי למנוע ביקורת חריפה נוספת מאימהּ. אבל האמת הייתה, שמעולם לא נתקפה בתשוקה מספקת, כדי לתת את גופה לגבר.
הדחף להשליך את עצמה לזרועותיו של הגבר הזה, הערב, היה עוצמתי דיו כדי לערער אותה. רעיון טיפשי, אכן, אבל מרגש. היא אפילו לא ידעה את שמו!
"מה עשית פה? עקבת אחריי?"
"בדיוק מה שאת עשית." שריר בלחיו ניתר. "הרהרתי."
"במה?"
"באחריות."
"כמה משעמם. אני מופתעת שלא מצאתי אותך שתוי, עם פניך בתחתית הבריכה."
פניו החמורות לא נרגעו. אחיזתו על זרועה שיגרה ניצוצות של תחושות בדמה. מה יחשבו, אם הם יחזרו ביחד? שום דבר טוב, זה בטוח.
אבל איזה גבר יוצא דופן. גבר שלא רצתה לחלוק, עם מסיבה מלאה בנשים יפהפיות. היא רצתה שהוא יהיה שלה. להביט בו בהערצה ובתשוקה.
ההבעה שלו באור הירח הייתה צוננת ונחושה בהחלט. אפילו חסרת רחמים. אך היה רעב, קבור עמוק מתחת לשכבות השליטה העצמית שלו. צורך זכרי מובהק, שהיא ראתה פעמים קרובות מספיק כדי לזהותו. עיניו המצומצמות התמקדו בפיה, אומרות לה שההשערות שלו היו זהות לשלה.
"האם אינך רוצה להשליך את הזהירות לארבע רוחות השמים, לפעמים? אני כן." היא שוב השליכה את שיערה מאחורי כתפה. הסתכל עליי. תרצה אותי. "מלאק יוצא מזה בשלום, כל הזמן. נמאס לי להיות הילדה הטובה."
"ואת כזאת?" משהו בנימת המשי שלו, ובאופן שבו הבזיק את מבטו על חזיתה, הקיף אותה כמו חבל – מרגש וזדוני. מתהדק ונקשר, מכביד על נשימתה, אך גורם לה להרגיש חופשייה.
"האם נמאס לי? או, האם אני ילדה טובה? אני שתיהן." היא חשבה על עבודת הצדקה שלה, על הדימוי שגובש בקפידה של חסד וטוהר, על שאיפתה האינסופית לזכות באישורה של אימהּ ועל נוכחותה התומכת לצד הגברים בחייה, שעה שהם פנו לדרכיהם ההרסניות.
כל חייה, ניסתה להיות כמו אימהּ. כולם חשבו שהמלכה נמאני כל כך מושלמת, אבל היא לא הייתה. מדוע שגלילה תעמוד בציפיות שהן אשליה? לחיות לפי הציפיות של אישה, שלא רק שלא עמדה בסטנדרטים גבוהים כל כך אחרי הכול, אלא אף כבר לא הייתה בחיים.
"אני מוכנה לעשות מה שאני רוצה." היא נצמדה אל חזיתו והרימה את פיה.
"אני לא מנצל נשים שתויות," הוא אמר, אך במבט לעבר אורות המסיבה. לחייו היו שקועות, מה שהפך את צדודיתו לאכזרית. ידיו על זרועותיה התהדקו, במאבק פנימי.
"אני לא שיכורה," היא פטרה בקול חנוק. היא הייתה חסרת עכבות, מעט, אבל מבושמת יותר מההתרגשות שהוא גרם לה להרגיש.
הם היו בפינה מרוחקת של הגן, שם היה ריח ורדים ועשבי תיבול, ופריחת התפוזים בישמה את האוויר, כמו שמיכה עבה סביבה.
"נשק אותי," היא דרשה, כשהוא היסס.
ידיו כמעט החלו לדחוף אותה ממנו, אבל הוא רק החזיק אותה כך, בוהה בפניה המורמות. במשך כמה שניות הם עמדו כך, כאשר הוא התלבט והגיע להחלטה.
ברמיזה ממולמלת, הוא כרך את זרועותיו סביבה. אצבעותיו צללו אל שיערה, מטות את ראשה, בעוד פיו יורד ומכסה את פיה.
במשך רגע ארוך, זה כל מה שקרה. פה אחד על פה שני, בעוד היקום נראה כאילו שהוא נפתח, מותיר אותה פגיעה לחלוטין אך אף המומה מהיופי העצום של הרגע.
בקול חריף בגרונו, הוא גרר את שפתיו על שפתיה. מיד הם שקעו בנשיקה, שהייתה מעבר לכל מה שחוותה אי פעם. אינטימית ומלאת תשוקה. חמה ולחה ותובענית. הצהרה של בעלות, אבל עם איכות שסחפה אותה, לנטוש את עצמה ברצון. בשמחה.
מרקם לשונו פגש בלשונה, ארוטי ונועז. היא הגיבה בגניחה ונצמדה אליו, חזק כל כך עד ששדיה כאבו, אך התחושה הייתה טובה. המגע הרגיע את פסגות שדיה, שעקצצו בכאב. כשהחל להתרחק, ייבבה ולחצה את ידה לבד שכיסה את ראשו, דוחקת בו להמשיך ולנשק אותה, בתשוקה המטורפת הזאת. היא רצתה להרגיש את עורו, להיות עירומה מתחת למשקל גופו.
היא רצתה לדעת איך תרגיש אם הבשר הקשה שנלחץ על בטנה, יחדור לתוכה.
בצעד פתאומי ובשריקת אוויר מבין שיניו, הוא נסוג לאחור. "לא כאן."
האם קרא את מחשבותיה? את גופה?
"החדר שלי," היא לחשה, כבר מתכננת את דרכם החשאית במסדרונות הארמון.
"שלי," הוא אמר. היא לא יכלה לדעת בין אם זו הייתה העדפת מקום ובין אם הטיל עליה תביעה. כך או כך, היא הניחה לו לקחת את ידה ולגרור אותה מהגן, לעבר המדרגות שהובילו למרפסת מחוץ לאולם הנשפים.
היא נרתעה מהצללים בתחתית המדרגות. "האודם שלי. אנשים ידעו."
"חשבתי שאת מוכנה לשלוט על חייך?"
באור העמום, היא ראתה את העיקול חסר הרחמים של פיו. הוא הסיט אותם כמה צעדים, אל תוך הצללים ליד קיר המדרגות.
היא הייתה מוכנה לתת לו את עצמה, אך זה היה ביתה. החתונה של אחיה. היא הייתה הנסיכה של חליה. היא הייתה מפוכחת דיה, וידעה שעליה לשמור על חשאיות בקשר לפרשת אהבים, ולא לערוך אותה באמצע טקס מדינתי.
אך כשמאהבה לעתיד לחץ אותה על האבנים, שבקושי הצטננו בשעות של שקיעת השמש, היא שכחה את חששותיה. ידיה מצאו את חום צווארו והיא פישקה את שפתיה, נאנקת כשנישק אותה שוב.
הוא לקח אותה למקום הקסום שהם יצרו ביניהם.
כשאיבדה את עצמה שוב בנשיקתו, הוא ליטף את ירכה, דוחק בה להרים את ברכה ולפנות לו מקום בין רגליה. אוויר צונן ליטף את עורה, כשהסיט את חצאיתה כלפי מעלה, נוגע –
היא השתנקה, למגע הראשון של קצות אצבעותיו על גב ירכה. חצים של עונג נורו אל ליבתה, הפכו אותה משתוקקת כל כך עד שעיניה הפכו לחות ביחד עם תחתוניה. היא קישתה את צווארה, כשהוא התחקה בפיו על גרונה.
זה היה מרהיב ושמח ו...
רגע.
הוא היה קשה, במקום שבו נלחץ בין רגליה, אך משהו השתבש.
היא נגעה בצד פניו, דוחקת בו להרים את ראשו. היה חום בעיניו הנוצצות, אך הוא היה חסום מאחורי רגש קר יותר. משהו מכוון. העור שלו אולי היה סמוק מגירוי, אך הבעת פניו הייתה אדישה.
הוא לא היה מעורב כמוה.
כאב ומבוכה החלו לגאות בתוכה, אך לפני שהספיקה להגיב, שמעה קריאה וצחקוק מעליהם. מישהו אמר בקול נמרץ, "לכו לחדר."
"זו הנסיכה!" נשמע קול נשי.
"עם מי?" היא הכירה את הקול הגברי התובעני הזה. היא הריצה את מבטה וראתה כמה פרצופים מציצים מטה לעברם, מעל קיר המרפסת, אחד מהם של אחיה. הוא לא נראה מרוצה.
האם מאהבה שחרר את רגלה וגילה שמץ של הגינות? לא מיד. לא לפני שהיא קלטה סיפוק אפל בתווי פניו הקשים.
הוא הביט בה בלבד, ולאט מאוד עזב את אחיזתו ברגלה, כך שמגעו צרב על עורה, כשהיא הורידה את ירכה. השפלה פעמה בגרונה, מכאיבה עוד יותר, כשהוא הפך מנלהב ל... זה. מרוחק. לא מושפע. אולי אפילו מרוצה, מההשפלה הפומבית שלה.
היא הרגישה כועסת ונבוכה, בטנה עדיין מכווצת מהאובדן החושני כשהוא התרחק מגופה, מה שרק הוסיף להשפלתה.
"את צדקת," הוא אמר. "היינו צריכים ללכת לחדר שלך."
לא הייתה לה ברירה, אלא למצוא מקום מפלט. לבד. ובמהירות.
