הספר ספרות ומעמד: לקראת היסטוריוגרפיה פוליטית של הספרות העברית החדשה מציע הבנה היסטורית חדשה של מכלול ההתערבויות הפוליטיות והתרבותיות שנעשו בשמה של הספרות העברית מסוף המאה התשע-עשרה ועד ימינו. הוא מערער על התפיסה המקובלת, הקושרת את הפוליטיות והביקורתיות של ספרות העברית החדשה עם מושגים שמקורם במחשבת הנאורות וההשכלה. תחת זאת, הוא מראה כי כוח ההתנגדות הפוליטי שלה נעוץ בעוצמתם המפצלת של ההכרה המעמדית, של קונפליקטים אתניים, ושל פערים מגדריים ודתיים.
מאז עלייתו של "הצופה לבית ישראל" בכתביו של המשכיל יצחק ארטר בתחילת המאה התשע-עשרה ועד "השירה המגויסת" של דוד אבידן בסוף המאה העשרים, העוקץ הפוליטי של הספרות העברית נתפס כעוקץ השואב את כוחו ואת סמכותו מן התבונה. כדברי אבידן, המשורר המגויס עושה בשיריו מעשה "אמנותי פוליטי, קוסמי" שהוא תמיד "אקט אוניברסלי". גם מבקרי הספרות העברית וחוקריה נטו לחשוב שההתערבות הספרותית בחיים נשענת על התבונה – על היחיד הביקורתי או על תובנות הנגזרות מן החוויה האסתטית. המאמרים המכונסים בספר מבקשים לכונן היסטוריוגרפיה אחרת. הם מראים כי הפוליטיות של הספרות העברית יכולה להיות מתוארת במונחים שאינם תלויים עוד בנורמות או בערכים מופשטים כמו האדם, האמת או האומה. הספרות העברית, שזה מכבר איבדה את מעמדה כגורם מלכד, אינה עוד ספרות של הרמוניה ואחדות, ואינה מתיימרת להציע תיקון חברתי או רוחני בשם אידיאל תרבותי משותף. באמצעות פריסת קשת רחבה של פיצולים, התערבויות והתנגדויות, מאמרי הספר מסייעים בהגדרה מחודשת של מושג הפוליטיות הספרותית, ומציעים תיאור חדש של הנתיבים הפוליטיים שבהם פסעה הספרות העברית במאה העשרים.