“חמישה חודשים הספר "חיכה" לי בערימת הספרים לקריאה . שבוע אחד של קריאה מרתקת ,חסרת נשימה ועם גילוי עובדות היסטוריות חדשות, וחודש ימים של התלבטות כיצד לגשת ולכתוב את הביקורת,{אפשר לחשוב שאני כותבת פה עבודת מחקר ..חחחח}.
לפני הכל אני רוצה להוריד את הכובע בפני החוקר המחבר –יאיר אורון מהאונ' הפתוחה שהינו היסטוריון המתמקד בתחום : הג'יינוסייד ובמאפייניו העולמי ,לבוא ולחקור כישראלי את השפעתם, מידת ההדדיות ,וההשפעה אחד על האחר , של שלושה מאורעות חשובים מאוד בהיסטוריה המודרנית:
השואה –מול תקומת המדינה ,דהיינו מלחמת 48, זאת האחרונה –כלפי הנכבה ,ותתפלאו- השואה והשפעתה הישירה מול הנכבה .
הספר מתייחס בעיקרו על מחקרם ודעותיהם של שלושה היסטוריונים ישראלים {בתזכור בודדים בעלי זהות אנגלית/אמריקאית /פלסטינית כמו -אדוארד סעיד והיסטוריונים ערבים }.
זהו נתון חשוב שיש להתחיל אותו בביקורת ובכלל מנקודת תחילת הבנת הקריאה של הטקסט,כי מדובר על זוויות ראיה ומחקר של היסטוריונים שמראש אי אפשר להעמידם בקטגוריית :אנטי- ציוניים .שלושת ההיסטוריונים הנחשבים והבכירים הנם:
פרופ' יואב גלבר ,ופרופ' בני מוריס שמוגדרים כ"היסטוריונים ציוניים" והשלישי –לצורך האיזון המחקרי: פרופ' אילן פפה-שמוגדר כהיסטוריון "פוסט ציוני".
המחבר שולל את אירועי הנכבה כאירוע שנכלל בהגדרת האו"ם כ-ג'יינוסייד ולא ארחיב את הנימוקים לכך ,ומכאן שאינם נחשבים בהגדרת המינוח "פשע נגד האנושות ". המחבר –כן!! מגדיר את הנכבה כמעשה של :"טיהור אתני "- שעפ"י הגדרת האו"ם –"הוצאתה בכוח ובצורה מכוונת ושיטתית של קבוצה אתנית מסוימת משטח מסוים ,הקבוצה שאותה מוציאים מהשטח נחשבת ללא רצויה ואף מזיקה לקבוצה השלטת באזור .{יש המוסיפים במונח "טיהור אוכלוסיה גם קבוצה עפי מאפיינים: דת, גזע, מעמד נטיות פוליטיות ונטיות מיניות }.הטיהור האתני מבוצע בדר"כ באמצעות גירוש וסילוק –טרנספר שבמקרים רבים גולש גם למעשי טבח ,שהם בתחום מעשים מקומיים ונובעים בדר"כ משנאה ומתחושת נקם ".
הפלסטינים בישראל ומחוצה לה מתייחסים לטרגדיה שלהם במונחי קשים ,בדר"כ הם משמשים במונח "נכבה" שפירושו- "אסון", "קטסטרופה". המושג "נכבה " אינו קיים בעברית באנגלית או בשפות אחרות .
המחבר וכן ההיסטוריונים "הציוניים" טוענים כי מלחמת תש"ח עבור האוכלוסייה היהודית בארץ הייתה להיות או לחדול על רקע השואה ,המאורעות שקרו לפני פרוץ המלחמה וכמובן עם פלישת צבאות ערב .
אני רוצה להתמקד בכמה נושאים שהועלו בספר :
- הפליטים הפלסטינים:
במכלול המאורעות שלפני המלחמה ותוך כדי ואחריה, בתחילה ועוד לפני המלחמה חלק מהפלסטינים הישראלים ברחו ללא כל יוזמה מצד ההנהגה הישראלית {בתחילה -האירועים הללו הפליאו את ההנהגה והעניקו להם אח"כ תובנות אחרות כיצד לגרום לפלסטינים הישראלים לעזוב },מדובר בעיקר באליטה הערבית ובני המעמד הבינוני .בעיקר בערים הגדולות , הגירוש המכוון שבוצע בידיעת ההנהגה היהודית למרות שאין מסמכים המורים על כך ישירות – {גנזך המדינה ??} היה במהלך המלחמה .והוא כוון כלפי הערים הראשיות כגון :לוד, רמלה ,חיפה ,צפת,עכו, טבריה , כאשר האסטרטגיה הצבאית הייתה בעיקרון לכתר את הערים משלושה מוקדים ולהשאיר מוקד אחד פתוח כדי שממנו יוכלו הפלסטינים הישראלים לברוח . ברוב המקרים התאוריה הזאת עבדה . משלא עבדה – הגירוש הפיזי ע"י חיילי הפלמ"ח / הלח"י/ האצ"ל באותם מקומות היה אחד לאחד או קבוצתית על משאיות או ברגל .
בכפרים –שם התמונה הייתה קיצונית יותר – הכפר נכבש והאנשים גורשו חד וחלק .
-סיכום מספר הפליטים הפלסטינים הישראלים הוא עניין מסובך ויש כל מיני מספרים ,אולם המספרים נעים מ630 אלף עפ"י הגדרת המדינה ,ועד 900 אלף עפי מקורות ערביים .
-הערכה של 155 כפרים נטושים /מרוקנים . רוב הכפרים משנכבשו פוצצו את הבתים וטשטשו מתווי קרקעות . יחד עם זאת הכפרים הללו יושבו דיי במהירות ובאופן מכוון ע"י ההנהגה היהודית בעולים שבהגיעו לארץ כיוון ולא היו בתים מספיק אם בכלל ליישב את הפליטים הללו ,והיותר חשוב לקבוע עובדות התיישבותיות בשטח כדי למנוע החזרת פליטים פלסטינים ישראליים חזרה . שטחי החקלאות של אותם כפרים ניתנו סופחו לקיבוצים במהירות.בערים הערביות – האכלוס אף הוא היה במהירות ע"י עולים .
-מעשי טבח – יש כמובן אי הסכמה בין החוקרים הישראלים בדבר קיומם של מעשי טבח שנעשו באוכלוסיה האזרחית הפלסטינית הישראלית .
בני מוריס מעריך את מספר הקורבנות במקרי הטבח שחוללו "ההגנה",האצ"ל ,הלח"י,וצה"ל במלחמה בכ-800 איש .
בחלק מהמקרים מדובר על הוצאה להורג של 4-5 אנשים ,בחלק אחר מדובר בין 70 עד 100.יש הרבה הרג שרירותי: זקנים ונשים .המקרים החמורים קרו בסליחה [70-80 איש}דיר יאסין {100-12-},ואולי באבו –שושה {70 }בטנטורה אין הוכחות חד משמעיות לטבח גדול,אבל התרחשו שם פשעי מלחמה ,ביפו היה טבח שלא ידוע עד היום .
כמחצית ממעשי הטבח היו חלק ממבצע חירם בכפרים: ספסף,סליחה,גיי'ש,עילבון, דיר אל אסד, ערב אלמואסי,מג'ד אלכרום והוא מוסיף ומונה 24 שמות סך הכל .
בעין -זיתון ליד צפת גם עפ"י עדותה של נתיבה בן יהודה בספרה 1948 ,שם היא מתארת כיצד 70 גברים/ נשים וילדים נקשרו והורדו לוואדי ונורו בהוראת המפקד משה קלמן .אם כי רבים מחיילי הפלמ"ח הצברים שמהגדוד סרבו לממש את הפקודה ובסופו נמצאו שני חיילים שלכל אחד מהם היה סיפור זוועה מאחוריו מה שהערבים עוללו לו בשלב מוקדם של המלחמה ,והם נחשבו ללוחמים לא נורמליים או "שבוריים /אבודים " אשר ביצעו את הטבח .טבח חלקי היה גם במהלך כיבוש העיר לוד{50} שנכבשה בכוחות הפלמ"ח בראשות יגאל אלון ,וגם פה רוב חיילי הפלמ"ח הצברים לא השתתפו במעשים הללו .בכפר –דוורימה {מה שכיום מושב אמציה שבנגב הצפוני –המזרחי}בוצעו מאות מעשי טבח ואונס ע"י גדוד 89 שחייליו היו מהלח"י.
-מעשי אונס :
עפ"י מוריס במהלך המלחמה התרחשו 12 מיקרים של אונס :
ביפו-חיילי קרייתי אונסים בחורה אחת ומנסים לבצע עוד כמה נוספות .בהונין-שבאצבע הגליל- אונסים שתי בחורות{אולי ארבע} ורוצחים אותן, בטנטורה – אונס אחד או שניים, בקולה – אונס אחד , בכפר אבו שושה –שליד גזר – ארבע שבויים שאחת נאנסת כמה וכמה פעמיים. עפ"י רוב מדובר ביותר מחייל אחד במעשי האונס ,ועפ"י רוב מדובר בבחורה אחת או שתיים ,בחלק גדול מהמקרים האונס נגמר ברצח .מעשה האונס המזעזע והידוע ביותר בוצע בנגב –ליד משלט נירים {דנגור} אנשי המחלקה תפסו נערה בדוואית בת 10 או 15 רחצו אותה גזזו את שערה ,היא נאנסה מספר לא ידוע של פעמיים ונהפכה לשפחת מין קבוצתית ,בסופו של יום או למחרת רצחו וקברו אותה .בפרשה הזאת השתתפו עשרות חיילים ומפקדם שהועמדו לדין ולמאסרים שונים .
אורי אבנרי שלחם בגדוד "שועלי שמשון" שבנגב מציין :"ידעתי שהיה אצלנו הכל ,שעשינו כמעט כל נבלה אפשרית ,הכל חוץ מזה מאונס והתעללות בנשים .ההסבר היחידי שאני יכול לתת שמי שעשה זאת לא היה "משלנו –מהצברים" ,אצלנו בפלמ"ח לשכב עם ערביה נחשב לפחיתות כבוד ". אם כן מי אלו שאנסו? - המחבר מעלה השערה !!! שאלו היו ברובם העולים החדשים שבאו מהשואה ,חיילי גח"ל שגויסו לצבא מיד ושלהם היו ערכים מוסריים אחרים וראיית עולם לאור מה שעברו בשואה ,ושלא מדובר פה בניסיון להצדקה המעשים, אלא לפענח את זהות המבצעים ולמה . המחבר יחד עם זאת מסייג את השערה המכלילה הזאת ומציין שלא מדובר רק פליטי שואה ,וכי הוא לא מצא סימוכין להשערות הללו. אלא שמעשי האונס בוצעו בקרב מיעוט של לוחמי תש"ח על כל מגווני השתייכותם.בני מוריס חושב אחרת .
עפ"י טענותיו של ההיסטוריון פפה אילן שנסמכים על מקורות ערביים במהלך המלחמה הכוחות הישראליים הרבו לבצע מעשי טבח באוכלוסייה אזרחית ובשבויים שנכנעו, נעשו מעשי זוועה ,טבח, אונס וביזה אולם. בספר לא מוזכרים מספרים מוערכים עפ"י המקורות הללו הערביים או זרים .זה לא סותר את העובדות שאכן היו ,השאלות הנם:
-מספר המבצעים ?- מעשה שיגרתי כבמלחמה או יוצא דופן?
-זהות המבצעים ?-האם רובם היו צברים ילדי הארץ או עולים חדשים ,ניצולי השואה שגויסו זה עתה לצבא ותחושת הנקם גדולה ועצומה וכן חיילים מבאו מהאצ"ל והלח"י ?
-האם נעשו המעשים הללו בידיעה או בהוראת ההנהגה הישראלית?או שהאישור והידיעה של המפקדים שהיו במסגרת המקומית של הלחימה ורק אח"כ אירועים אלו התגלו ומה עשו לאותם מבצעים ?
כאן מנסה המחבר לבדוק את ההשערה אודות את ההשפעה של מאורעות השואה למעשים שמוגדרים בין פשעי אנושות וטיהור אתני דהיינו התרחשות הנכבה , הוא טוען למיעוט מספרם ולכך שאין סימוכין למסקנות הללו כפי שבני מוריס מזכירם ובטח פפה אילן .
בנוסף טוען המחבר כי מעשי הטיהור האתני היו בתחילת המלחמה כמציאות שצמחה למטה בכך שהערבים ברחו {אליטות ומעמד בינוני}ומכאן שזאת לא הייתה מדיניות ערוכה ,מוחלטת ומכוונת מראש לביצוע בתחילת המלחמה , רק אח"כ זאת הייתה מדיניות הממשלה הישראלית,בכך שבכל מקום שכבשו עיר או כפר כבר ניתנו הנחיות לצבא לגרש את הפלסטינים במכוון -ברגל במשאיות ובהפחדות. יותר מאוחר בן -גוריון שלל החזרת פליטים תוך כדי המלחמה ואחריה ,וזאת כדי שיהא רוב יהודי במדינה ,וכדי-לפתור את בעיית קליטת הפליטים היהודים ,ובניסיון להגדרת גבולות טופוגרפיים גאוגרפיים למדינה החדשה .
והנה הקשרים הנוספים , הישירים ,ההדדיים והמודעים לדעת המחבר -בין מאורעות השואה לתקומת המדינה ,
וכמובן בין תקומת המדינה להתרחשות ה"נכבה".
מנגד המחבר מציין כי מאחורי גישת הערבים בהכחשת קיומה של השואה מצוי מניע חבוי ומרכזי ,ההכרה כאירוע של השמדת עם -קרי השואה ,היא למעשה הודאה מצידם בכך שהיהודים הם עם ולא רק דת .ועל כן מגיעה להם ליהודים הזכות ל הגדרה עצמית ככל העמים וזכותו של העם היהודי למדינה ריבונית ,ויש כמובן את הצדקת השואה מטעם הערבים שלא אפרט פה את טיעוניו .
אילן פפה ההיסטוריון הפוסט -ציוני ואדוארד סעיד ההיסטוריון הפלסטיני- האמריקאי מגדירים את הזיקה שבין תוצאות השואה להתרחשות הנכבה באופן הבא: הפליסטינים הם הקורבנות של הקורבנות -victims of the victims' ושהסכסוך הישראלי -הערבי הוא מקרה של abused שנעשה-abuser-כלומר זה שהתעללו בו הפך למעולל .
אילן פפה סבור שמאז שהציונות התמקדה בא"י היא רדפה את האוכלוסייה המקומית הערבית ויצרה שרשרת של קורבנות -chaim of victimization.
והנה עוד חיבור וקשר בין התרחשות השואה לנכבה רק בזווית הפוכה -הערבית הפלסטינית.
ולא סקרתי פה עוד נושאים חשובים בספר כגון: הוויכוח על החזרת הפליטים הפלסטינים במהלך המלחמה ובסיומה , הדפים הקרביים הספרותיים של אבא קובנר והשפעתם על חיילי חטיבת גבעתי שלחמו נגד צבא מצרים ,דפים נוראיים ומזוויעים בתוכנם אבל הם היו הדלק הרוחני לחייל הפשוט בלחימה . וכן את השפעתם של סיפורי ס.יזהר , נתיבה בן יהודה , ויורם קניוק על הספרות הישראלית של תש"ח ובכלל .{אם כי זהו אחד הפרקים שאהבתי בספר אבל יש גבול לאורך כתיבת הביקורת }.
אפשר להסכים או לא למה שנכתב בספר , אבל אם אנחנו כעם לא מודעים לעובדות ,ולא מלמדים אותנו ואת בנינו ונכדינו כיום מה באמת קרה במלחמת 48 –אז איך נעשה צעדים קדימה להבנה ופשרה ? משרד החינוך על כל ממשלותיו חוטא בחטא גדול בהעלמת עובדות היסטוריות ומכאן גורם לתלמידים מוטים מראש בהתגבשותם להיות אזרחים נבונים ,אינטליגנטיים שבאפשרותם להחליט על עתיד המדינה ,עליהם ,על ילדיהם ונכדיהם ולחיות טוב יותר פה . מרגיזה אותי העובדה שרק במגדלי האקדמיה ורק מי שלומד/מתעניין בתחום מדעי במדינה /היסטוריה ישראלית –יכול להיות נגיש ולדעת את האמיתות הללו שמוצגות בספר .
כל ממשלות ישראל ברחו ובורחות מההכרה באחריות ולו חלקית בהתרחשות הנכבה .אולי אם תהא הכרה אז הפתרון לשלום עם הפלסטינאים יגדל ולא חשוב באיזה אופן וצורה יעשה הפתרון הזה :בפיצויים כספיים, בהחזרת מספר סמלי של פליטים .
הפלסטינים מצידם צריכים להכיר בזכות מדינת ישראל להתקיים בא"י כמדינה ריבונית ככל העמים על כל המשמע מכך .
שפת הכתיבה של הספר רהוטה ,איכותית ובגובה העיניים .
תמונת העטיפה היפה והמרגשת ,הנה של האמן וליד אבו שקרה- "עץ זית עתיק באום אל –פחם" שכמובן אין כמוה מתאימה לנושא הספר.
יש דברים ועובדות שידעתי לפני קריאת הספר ויש שלא .בכל אופן מבחינתי זהו ספר שהשפיע עלי עמוקות וכל מי שאכפת לו מהמדינה והעתידה שירוץ ויקרא בו”
