הפואמה "הבית" היא משיאי יצירתו של המשורר אבות ישורון (1904-1992). בערוב ימיו משקיף המשורר על הבית שממול, הנתון בעיצומו של תהליך שיפוץ. הפואמה מלווה את תהליך השיפוץ, מתוך הזדהות עם סירובו של הבית להשתפץ. מבחינתו של ישורון, דווקא שכבות ההרס והבלאי של הבית מגלמות את הזיכרון, את חותמם של דיירים קודמים; והשיפוץ כמותו כשכחה. הזיכרון והחוב למתים ממלאים תפקיד גורלי בעולמו הקרוע של אבות ישורון, וכך נעשה הבית לזירת מאבק של ממש. בעודה פורטת בנאמנות את תהליך השיפוץ, הפואמה כמו מספחת את הבנוי להרוס, ופורצת את הרגע – כמו בסיאנס – לקולותיו המציפים של הזיכרון. הפואמה של ישורון היא אתר בנייה, המוקדש להצמחתו הסבלנית של ה"הרוס", כלשונו. במובן זה הפואמה יונקת ממקורותה הקדומים ביותר של השירה: היא אינה מבקשת לתאר מצב או למסור עמדה נפשית, אלא להוליך מעשה בעולם. המשורר מגייס את כל כליו ופועליו כדי לעצור את תהליך השיפוץ, או לפחות לתת בו צורה חדשה. "הבית" הוא דגם מפוסל בחומר, המדמה את היפוכו של התהליך המתרחש במציאות. ככל שהמילים משליטות את ההרס על הבנייה, הן הולכות ונטענות בעוצמה מאגית, אכסטאטית: "הבית בזמן/ בניתו נראה/ כל הזמן/ הולך ונהרס.// כל טלאי/ שמוסיפים לו – / הדגשת ההרוס./ כמה הרוס!". אפשר שפעולת ההשבעה השירית הזאת נחלה הצלחה של ממש: כך או כך, פעולות השיפוץ הופסקו לכמה שנים, והקבלנים הניחו לבית בהריסותיו.

הספר הבית מביא את מבטיהם של 16 אמנים על היחסים בין "הבית" לבית. 16 עבודות אמנות מלוות את בתי הפואמה, וחוקרות את היחסים בין ביתו של המשורר לבית שממול; בין חומרי הבנייה של העולם לאלה של הלשון; ובין כל אלה לבין המדיום שבאמצעותו הם פועלים (צילום, ציור, רישום) בהוסיפם עוד טלאי למלאכת הבנייה הלא-נגמרת של "הבית".

שם הספר
אין לי עכשו
כל שיריו א
כל שיריו ב'
הומוגרף
שער כניסה שער יציאה