לצנחנים שאיחדו את ירושלים כבר מזמן יש נכדים. עוד מעט יהיו אפילו נינים. הוויכוח היוקד על "שטחים" ו"שלום" מתקרב במהירות ליובל החמישים שלו. קו פרשת המים חוצה לא רק דעות מנוגדות אלא גם מחלוקות קשות בנוגע למטבעות הלשון שאמורים לתאר את מציאות חיינו כאן (שחרור או כיבוש? פלשתינים או פלסטינים, או שמא בכלל פלשתינאים?).
הספר שטחים תמורת חלום הוא יומנו הלא-כל-כך פרטי של העיתונאי והסופר חגי סגל. הוא מורכב מכתבות מקיפות שבמסגרתן שיחזר ותיעד את האירועים החשובים שקרו כאן, ובדרך כלל הגיע למסקנות אחרות ממסקנותיו של הזרם המרכזי בעיתונות הישראלית. יש לו השגות לא רק על עמדותיו של זרם זה, אלא גם על העובדות שהוא מציג.
כריכת הכתבות יחד, אחרי עבודת גיבוש וליטוש מקיפה, יוצרת סיפור שטרם סופר. הוא מתחיל כשני עשורים לפני מלחמת ששת הימים, משרטט את דיוקנם של השחקנים הראשיים בוויכוח הגדול בין ימין לשמאל, משחזר את זירת פועלם ומתעכב גם על אירועים לאומיים הרי גורל, כאלה שלכאורה לא נוגעים לוויכוח אך בעצם נוגעים לו מאוד; מערכת הבחירות הגועשת ב-1965, למשל, או סיפור הפסקת האש בתעלת סואץ ב-1970. שטחים תמורת חלום מכיל גם גרסה מפתיעה באשר ליחסו של דוד בן-גוריון לסוגיית השטחים, תיאור יוצא דופן של הלילה שבו נרצח יצחק רבין ותיעוד מקורי של יחסי אריאל שרון עם ציבור המתנחלים. הקוראים יתוודעו לחילוני שטבע את הביטוי "דור הכיפות הסרוגות", לאישיות שהכריזה לפני כולם כי "יש שופטים בירושלים" (לא, לא מנחם בגין), לאיש השמאל הראשון שדיבר על "שתי מדינות לשני עמים" וגם להתנחלות נשכחת שפונתה בקול דממה דקה עוד בתקופת גולדה.