“נניח, "מלכוד 22" או "במערב אין כל חדש" או "מצדיעים לך, בילי לין" או "ג'וני שב משדה הקרב". כל מי שקורא את הספרים הללו הופך להיות פציפסט נלהב. לפחות לרגע הוא פציפיסט נלהב. קשה לקרוא ספרים כמו אלה ולהמשיך לירוק ססמאות פטריוטיות. קשה לקרוא ספרים כמו אלה ולהמשיך להאמין שיש איזושהי דבר ששווה למות למענו, כי פתאום מתחילים לחשוב - מחשבה משוגעת! - שרק לחיות כדאי.
ובכל זאת, תראו איזה פלא:
10 שנים אחרי הופעת "במערב אין כל חדש": מלחמת העולם השנייה. 64 מיליון הרוגים.
כלומר, עם כל הכבוד לספרות האנטי-מלחמתית (ולספרות בכלל), קשה להאמין שהיא משנה משהו. שהיא עושה את הדבר הגדול ביותר שאפשר והוא לשנות את המציאות. לא לנבא את העתיד ולא לבכות את העבר אלא הדבר היחיד שנחשב - לשנות את ההווה. לא. בפועל, מנהיגי הדיקטטורות ומנהיגי הדמוקרטיות - כן, שני הסוגים, ללא הבדל דת, גזע ומין - לא יושפעו מספרות טובה. רק אנחנו, הקטנים שלמטה.
אבל עדיין אפשר לחלום, לא?
שיום אחד יהיו פה כל-כך הרבה ספרים אנטי-מלחמתיים, מסה ענקית של ספרים אנטי-מלחמתיים, מסה עצומה: ואף טיל או צבא לא יוכלו לעבור בעדה. ואולי, מי יודע, יהיו כל-כך הרבה כאלה, כותרים על גבי כותרים, שגם איזה מנהיג יפתח ויקרא.
לכן "ציפורים צהובות" ראוי לקריאה, למרות שאני לא נהניתי מהליריות שלו ומהכתיבה המפותחת והמקושטת. אולי לא נהניתי כי לפני זה קראתי את "מצדיעים לך, בילי לין!" שנכתב כמו שחייל מדבר ולא כמו ספרות גבוהה, ולכן היה מהפנט כל-כך וכואב. פה, לעומת זאת, מצאתי שורות יפות באמת, אבל מסובכות כל-כך ורהוטות כל-כך שאבד לי העוקץ. אבל היה קו עלילה זיגזגי ומעניין, וסיפורים מהשטח, ורגעים שבפני עצמם, כספרות וכסיפור, היו מוצלחים מאוד. ועוד אספקט ייחודי שלא מופיע הרבה והוא המבט הרטרואקטיבי על המלחמה, על מה שהיא דרשה ממך כיחיד וכלוחם ועל הפצעים שכבר לא יגלידו.
וכאמור, כמו כל ספר אנטי-מלחמתי גם זה נושא בתוכו איזו בשורה שראויה להיקרא ולהיספג אל הדם. הנה, תראו:
"אז, בקיץ, המלחמה ניסתה להרוג אותנו בעוד החום מלבין כל צבע במישורים. השמש נדחקה אל תוך העור והמלחמה שלחה את אזרחיה בקול רחש אל צל בניינים לבנים. היא הטילה לבן בכול כרעלה על עינינו. היא ניסתה להרוג אותנו בכל יום, אבל לא הצליחה. לא נקבע מראש שנצא בשלום. לא נגזר עלינו לשרוד. האמת היא שדבר לא נגזר עלינו. המלחמה עמדה לקחת כל מה שתוכל. היתה לה סבלנות. היא לא גילתה עניין ביעדים או בגבולות, ולא היה אכפת לה אם רבים אהבו אותך או מעטים. בקיץ ההוא היתה המלחמה באה אלי כשישנתי, בחלומות, ומראה לי את תכליתה היחידה: להימשך, רק להימשך. וידעתי שהמלחמה כבר תמצא לה דרך".”
