“מארְיָה הורנבאכר כתבה ספר על חייה. זיכרונות חדים ובהירים עד כאב החל מגיל 7, כאשר פגעה בעצמה בפעם הראשונה, דרך הפרעות אכילה בגיל ההתבגרות, התמכרות לאלכוהול ולסמים, ועד לאבחנה המיוחלת שהגיעה מאוחר מדי – בגיל 25. פעם קראו לזה מאניה-דיפרסיה. היום היא מכונה הפרעה דו-קוטבית. זו עדיין אותה מחלה, איך שלא תקראו לה.
האבחנה היא נקודת מפתח בסיפור. סוף סוף יש שם לדבר הזה שהיא סובלת ממנו מאז ומתמיד ושהופך את חייה לטירוף אחד גדול. אבל זו גם רק ההתחלה. כי האלכוהול לא מאפשר לתרופות לעבוד כמו שצריך, וההתמכרות לחיתוך-עצמי, לסמים, למין ולְמה-לא בעצם – ההתמכרות הזו אינה מתפוגגת במטה קסם אפילו כשנמצא הרופא המתאים וכשניתנת האבחנה הנכונה.
הספר הזה הוא מסע מטלטל בעקבות נפש מסוכסכת, ועם זאת מבריקה ומושכת כל כך – נפשה של אישה אינטליגנטית, מוכשרת, יפה, שמנהלת חיים שאין בהם רגע אחד של מנוחה. אשפוזים חוזרים ונשנים, התקפים באים והולכים, כשהקורא מיטלטל כל הזמן בין יאוש לתקווה – אולי הפעם תהיה זו הפעם האחרונה? אולי עכשיו היא תצליח לצאת מזה? אולי הפעם תגיע לאיזון המיוחל?
אבל לא. אם אתם מחפשים הפי-אנד לא תמצאו אותו פה. לפחות לא בדרך המקובלת.
הקוטב שבו הסובלים ממאניה-דיפרסיה חריפה פוגעים בעצמם הכי הרבה הוא דווקא לא זה של הדיכאון, אלא זה של ההיי. פרצי האנרגיה אז הם כל כך אדירים, עד שנדמה שאי אפשר להכיל אותם. בין התקף להתקף, מאריה מנהלת חיים אינטנסיביים וכביכול נורמליים – לימודים, עבודה, זוגיות, נישואין, כתיבת ספרים, הרצאות, ראיונות לתקשורת – אבל שוב ושוב הכול מתרסק והיא חוזרת לנקודת ההתחלה.
ולמרות זאת, זה גם ספר אופטימי. אמנם המאניה-דיפרסיה שלה חמורה מאוד, והיא לעולם לא תבריא לחלוטין, אבל היא לומדת שאפשר להגיע להשלמה איתה. אפשר לחיות עם הדו-קוטביות בלי לשנוא את עצמך כל הזמן ובלי לרצות להרוג את עצמך. וכן - יש בזה נחמה.
למרבה הצער, בחלקים נרחבים בציבור עדיין קיימת סטיגמה שלילית לגבי המתמודדים עם הפרעה נפשית. לכן חשוב שספר כמו זה יגיע לכמה שיותר אנשים ויעורר מודעות לנושא. לדעתי, זהו ספר חובה לכל מי שיש לו קרובי משפחה או חברים עם הפרעה דו-קוטבית. ראשית, בגלל שמאריה מצליחה לתאר את הדקויות של מה שמתרחש במוחה ובנפשה באופן מעורר התפעלות. שנית, בגלל שבתוך כל התוהו ובוהו, זועק לשמיים עד כמה משמעותית עזרתם של בני המשפחה המורחבת ושל חבריה ברגעי המשבר שלה. אמנם רק היא בעצמה יכולה לקחת אחריות על חייה, אבל בלי התמיכה שלהם היה לה הרבה יותר קשה לעשות את זה. וזה דבר שכל אחד מאיתנו – בני המשפחה והחברים – צריך לזכור.
בסוף הספר יש פרק ובו עובדות רבות על הדו-קוטביות, מידע שימושי והפניות לספרים, אתרי אינטרנט וכדומה. עוד על הפרעה דו-קוטבית בפרט ועל הטיפול בנפגעי נפש בכלל: עמותת אנוש, אתר הבית של צופית גרנט, חירם – קהילה שיקומית בקיבוץ הרדוף, ממ”ן – משפחות מתמודדי נפש.
(עוד ביקורות שלי במועדון הקוראות של סלונה: http://saloona.co.il/anatshapiraspace/?cat=6804)”
