“בתור אמא לבנות צעירות תהיתי מתי יהיה הרגע הנכון לנפץ את התמימות הילדותית המקסימה. הדילמה ברורה. מצד אחד רציתי שתשארנה במתיקותן לנצח ושלא תעלנה בדעתן שהעולם עלול להיות מקום רע ושיש אנשים שינסו לפגוע בהן בכוונה. מצד שני, מוכרחים להכין אותן כדי שאם מישהו חלילה ינסה הן תהיינה מסוגלות להתמודד. אי אפשר לשמור ילדים בבועה לנצח, אך להתפכחות יש מחיר.
כשהגדולה היתה פעוטה דחיתי את הרגע ככל האפשר, עד שהבנתי שזה חסר אחריות.

התלבטתי אם לכתוב את זה כאן, אבל אני כותבת כי זה חשוב. אני עצמי הייתי קורבן להתעללות ולא ידעתי לומר לא ולא הבנתי שיש פה משהו לא בסדר. לכן לא היתה לי הפריווילגיה להאמין ש"לי זה לא יקרה". הייתי מוכרחה לדבר איתה על זה רק שלא ידעתי איך. חיפשתי ספר ולא מצאתי. למזלי נתקלתי ב- D.V.D של "החברים של יעל". אז הספר עדיין לא היה קיים. צפיתי בו קודם לבד. לא הפסקתי לבכות, אבל הצלחתי לראות שהבכי שלי הוא בגללי בעצם, ושהתוכנית בכלל לא עצובה ולא מפחידה, אלא דווקא חיננית ומקסימה ובעיקר ברורה מאוד. הילדים לומדים דרך הצגה שירים ומשחקים את ההבדל בין בנים ובנות, מה זה "איברים פרטיים" ושאסור לאף אדם זר לגעת בהם. הם לומדים לומר לא למי שנוגע בהם באופן לא נעים, אפילו אם זו "סתם" צביטה בלחי. (עד היום אני זוכרת את סלידתי מהדודות שנהגו לצבוט בלחיי השמנמנות, וכמובן שאוי ואבוי לי אם הייתי מעזה לומר משהו). הם פשוט לומדים לכבד את עצמם ואת גופם ולגרום לסביבה לכבד אותם. אהבתי את ההגדרות הקולעות והפשוטות שניתנות בגובה העיניים מבלי סיבוכים מיותרים, למשל ש"איברים פרטיים" הם האיברים המכוסים בבגד ים.

כשצפיתי עם הגדולה היא ישבה מרותקת למסך, ואחר כך קמה ורקדה עם הילדים המופיעים. זה בכלל לא היה כזה רגע מכונן שיזרוק אותה מילדות מאושרת להתבגרות עצובה כמו שפחדתי. כצפוי היו לה מליון שאלות ואני כבר ידעתי איך לענות עליהן. דיברנו על "איברים פרטיים" ו"סוד טוב" מול "סוד רע" והמסר הופנם. "הגוף שלי הוא ברשותי" היא חזרה על מה שנאמר. הבעיה היחידה היתה שמאז הייתי מוכרחה לקבל ממנה רשות לפני שאני מחבקת ומנשקת...

מאז עברו ארבע שנים, וכשרציתי להראות את ה-D.V.D. לקטנה גיליתי שיש גם ספר. הספר מקסים וחוזר על ההסברים שניתנים בקלטת. אמנם אין בו שירים וריקודים, אך היתרון הוא שאפשר לעצור ביתר קלות ולענות על השאלות שצצות תוך כדי. טוב, זה קצת מצחיק שאני מנסה למכור בסימניה שספר זה יותר טוב מסרט...
הפעם לא פחדתי, לא להקריא ולא להראות. הקטנה קיבלה את זה בטבעיות, גם היא שאלה מליון שאלות, וגם היא אומרת "הגוף שלי ברשותי" בכל פעם שאני מבקשת חיבוק, ואז צוחקת ורצה אלי.

החסרון היחיד של הספר (והקלטת), ואני לא בטוחה שזהו חסרון, הוא שהם מלמדים את הילד לבטוח לחלוטין בהוריו להם מוכרחים לגלות את "הסודות הרעים" והם מורשים לגעת ב"איברים הפרטיים" כשמדובר בענייני הגיינה או בריאות. בשל כך הם לא נותנים מענה לילדים שעוברים התעללות על ידי הוריהם. מצד שני אני ממש רוצה לקוות שאלו מיעוט שבמיעוט ושבאמת אין טעם לדבר על זה עם כל ילד. והאמת היא שהתעללות כזו היא כל כך נוראית עד שאין לי מושג איך אפשר להזהיר מפני דבר כזה.

מומלץ בחום. בתוך כל השירים והדיקלומים הן בפירוש למדו לכבד את גופן ואת עצמן בכלל, ולא לפחד לומר "לא" כשמשהו לא נעים, ולא משנה מי זה. בניגוד למנהגי אני כן אציין הפעם שמדובר בספר חובה לכל הורה. לדעתי אפשר להקריא כבר מגיל 3, תלוי כמובן בילד, ולא לחכות מעבר לגיל 5. מלבד זאת, גם כשהם קטנים יותר לכבד את רצונם כשהם לא מעוניינים במגע, ולהיות קשובים להם. למזלי התברכתי בשתי פטפטניות (כמו אמא שלהן...) ואני מעודדת אותן לדבר על הכל.”