“הספר הזה היה צריך לצאת עם אזהרה: "בזמן הקריאה נא לא להפעיל מכונות כבדות, לא לעמוד בקומות גבוהות של בניינים/גשרים/צוקים, לא לערבב עם תרופות נגד דכאון ולהתרחק בזמן חופשת לידה".

צ'יצ'יליה, בת ה- 16 היא אחת מהיתומות במוסד "המחסה החסד והרחמים", אחד מבתי היתומות בונציה שחינכו את הילדות על ברכי המוזיקה. אנטוניו ויואלדי היה בין המלחינים ששימשו כמורים במוסד ועל יחסיו על הנערות הנגניות נכתבו לאחרונה לא מעט ספרים וספר זה הוא כנראה אחד מהקודרים ביותר שבהם.
צ'יצי'ליה היא אאוטסיידרית בתוך עשרות היתומות. היא חשה שונה ונפשה המיוסרת לא מוצאת נחמה בחברות והנפש הקרובה לה ביותר היא מלאך המוות, איתה היא מנהלת שיחות ליליות בלילות חסרי השינה. כאשר היא לא מנהלת שיחות עם מלאך המוות היא כותבת מכתבים ארוכים לאמה, איתה היא מנהלת יחסי תלות-שנאה בדמיונה. כאשר פורץ לחייה המורה החדש בבית הספר, כומר אדום השער, אנטוניו ויואלדי, חייה משתנים ונשמתה המיוסרת מוצאת את המזור המיוחל.

זו נובלה קצרצרה שמתחילה חלש ומשתפרת עם הזמן. יש בה כמה שיאים, אך לצערי לא הצלחתי להתפס לסיפור ולהתחבר לגיבורה ואפילו לחוש כלפיה חמלה.

ציטוט "הילדים הם הפחד למות שנמלט מגופינו בני התמותה" עמ' 43

לאוהבי כינור ונפשות מיוסרות.

נ.ב. הכריכה בעיניי פשוט מהממת.”

“"סטאבט מאטר" הוא שמה של הנובלה החדשה של טיציאנו סקארפה וגם שמו של מזמור קתולי מהמאה ה- 13 שעוסק בסבלה של מריה, אמו של ישו בזמן צליבת בנה. מדובר במזמור בעל המעמד הגבוה ביותר מבין המזמורים שנוצרו בימי הביניים והוא הולחן ע"י מלחינים רבים ומפורסמים ומושמע עד היום בכנסיות הקתוליות. אחת הגרסאות המפורסמות ליצירה הולחנה ע"י דון אנטונטיו ויוואלדי.
דון אנטונטיו ויוואלדי, מגדולי המלחינים האיטלקים בתקופת הבארוק נולד בונציה והיה כנר וכומר. אהבתו למוזיקה והשפעתו עליה ניכרים עד היום בעולם המוזיקה הקלאסית. חלק ניכר מחייו הוא העביר בלימוד כינור באחד מארבעת מוסדות היתומים בוונציה- "מוסד המחסה החסד והרחמים". בנות המוסד קיבלו הכשרה מוזיקלית למוסד הייתה מקהלה ותזמורת מפורסמות אשר לווי את תפילות הכנסייה ומשכו אליהם מאזינים ומתפללים רבים, אף מחוץ לאיטליה. דון ויוואלדי כתב יצירות רבות עבור המקהלה ותרומתו למוסד זה הוכרה במהרה.
הנובלה עוסקת בצ'יצ'יליה, נערה יתומה המתגוררת במוסד בו מלמד דון ויוואלדי. הקורא פוגש את צ'יצ'יליה בגיל 16, כאשר במהלך הימים היא מנגנת בכינור ומעתיקה תווים, ובמהלך הלילות היא כותבת על גבי דפי תווים מכתבים לאימה, אותה לעולם לא פגשה ואינה יודעת דבר עליה. במהלך הנובלה הקצרה, 117 עמודים בדיוק, נחשף הקורא אל הדיאלוג אותו מנהלת צ'יצ'יליה עם דמות המלווה אותה במהלך הלילות ואל מחשבותיה, תפיסותיה והרגשותיה ביחס למוזיקה. כמו כן, מכיר הקורא את דון אנטוניו ויוואלדי, המורה לכינור.
הנובלה קצרה אך מעניינת, התפיסות אותן מביע המחבר ביחס למוזיקה, למשפחה ולחברה של וונציה בשנות הבארוק מרתקות ומרחיבות את הדעת. סיפור העלילה בנוי היטב ודמותה של צ'יצ'ליה מעוררת חמלה, אהבה ואף הערכה רבה.
הנובלה מומלצת לכל אוהבי המוזיקה, שכן היא כוללת התייחסויות רבות ליצירות שנכתבו באותה תקופה, לכלי הכינור המיוחד וכן לתחושות שמעוררת מוזיקה בקרב שומעיה ואוהביה. התרגום לעברית מאוד זורם וקולח, ואף מעביר תחושה של קלילות וחדשנות.
לסיכום, מדובר באחת הנובלת המעניינות והחדשניות ששווה להרים מן המדף ולקרוא. פשוט תענוג!”

“המושג אמא כמוהו כמושג אהבה כמה ומאיזו זווית שלא תיגע בו הוא תמיד מסובך ועל החוסר אפשר לכתוב מגילות ארוכות.
הספר מספר על נערה יתומה החיה במנזר באיטליה וכותבת מכתבים לאמא שלא הכירה מעולם.
היא כותבת לה "עד שלא ידעתי עלייך לא היית חסרה לי...."

המורה שלה למוסיקה הוא אדם מיוחד במינו ודרך המוסיקה היא חווה את החיים במנזר.

בספר יש תיאורי טבע הנשלבים למוסיקה הגורמת לאנשים לבכות.

הסיפור יפה ומרגש ומעבר להכל הוא מבוסס על סיפורו של וויוולדי ונערות המנזר שלהן הוא כתב רבות מיצירותיו.

ספר קטן ועצוב ומעורר מחשבה.
ספר מקסים ומומלץ בחום רב.
אהובה”