“זהו סיפור התבגרות של ילדה בדרום ארצות הברית בשנות השמונים של המאה הקודמת, אבל זהו סיפור על ילדה יוצאת דופן, שמרגישה טעמים כאשר שומעת מילים מסוימות, אך את זה היא שומרת בסוד.
יש הרבה סודות שאופפים את משפחתה של לינדה, שיש לה הורים, סבתא שאומרת רק אמת ודוד-רבא שאוהב אותה מאוד, ורק בבגרותה ממש היא מגלה חלק מסודותיו.
ללינדה יש חברה טובה, שאיתה היא מתכתבת מגיל שבע, דרך כל השינויים ששתיהן עוברות, דרך עזיבת העיירה והחזרה אליה, למרות האהבה שחלקו ובעיקר כוללים סודות שרק קלי יודעת על לינדה.
יש גם פרט אחד משמעותי שמתגלה לקוראים רק בתחילת השליש האחרון של הסיפור, והוא שופך אור על הרבה חלקים ממנו, אבל אני לא מבינה למה לא סיפרו לנו עליו קודם. לא אגלה למי שעוד לא קרא.
התופעה הסנסורית עליה מסופר בספר מוכרת בעולם המדע, ומורחב עליה לקראת סוף הסיפור, ומסתבר שהיא לא הבעיה הגדולה של לינדה מול העולם.
ספר נחמד.”

“המודעה המוזרה שנתלתה במחלקה למתמטיקה שאלה "רואים מספרים עם צבעים? שומעים אותם עם צלילים?" והזמינה להשתתף במחקר מיוחד. עבר זמן עד שקראתי על סינסתזיה באחד מספריו של אוליבר סאקס, ואז התברר לי פשר השאלה והמחקר. אז גם למדתי להצטער שלא נחנתי בשום חוש שישי שכזה. וזה חבל, כי אני כל כך אוהבת מספרים, והיה יכול להיות ממש כיף לראות אותם בצבעים. אחר כך קראתי קצת יותר על הנושא, והבנתי שזה לא חבל, ושהצבעים מבלבלים ולא מסייעים להבנה מתמטית. אבל זה הרבה יותר מאוחר.

עושה רושם שסינסתזיה, כמו תסמונת אספרגר ועוד שונויות נוירולוגיות, אהובה לא רק על פרופסור סאקס הנוירוכירורג, אלא גם על כותבי רומנים. "טעמה העצוב של עוגת הלימון", לדוגמה, הוא ספר שבו הדמות הראשית מרגישה באוכל שלה את התחושות של כל מי שעסק ביצירת האוכל הזה. לינדה, הגיבורה של "מריר בפה" חשה מאז ימי ילדותה תחושות של טעמים בפה, המתחברים תמיד למילים. אמא שלה אומרת לה שלא תהיה "אנוכית", והיא מרגישה טעם של תירס בפה. זה לא כיף כמו שזה נשמע, כי הטעמים הללו מתנפלים עליה, ומפריעים לה להתרכז במה שאומרים לה או במה שעליה לומר. אם זה לא מספיק, הרי שהיא לא יכולה לחלוק את התחושות שלה עם רוב האנשים בסביבה. יש רק שניים שמבינים אותה - דוד הרבא שלה, והחברה הטובה. וזהו. בפני כל השאר היא צריכה להסתיר ולהסתתר.

זה לא הדבר היחיד שלינדה מסתירה, אבל כאן אני לא יכולה לפרט יותר מחמת קלקלנים. המחברת מוניק טרואונג מוליכה את הקורא באף ומסתירה ממנו מידע חשוב הקשור לגיבורה לינדה, ורלוונטי למהלך הסיפור במשך מחצית הספר. כשהקורא מגיע לחלק שבו המידע הזה נגלה, יש תחושה קשה. לפחות לי היתה. אין ספק שכל ספר ראוי לשמו, כלומר ספר המכיל עלילה, כולל בחובו גם פריטי מידע נסתרים ההולכים ומתגלים עם התפתחות אותה עלילה. אבל המידע המדובר כאן הוא מהותי וחשוב. למעשה הוא מחייב את הקורא לשוב על עקבותיו ולקרוא את מחצית הספר מחדש. אבל מכאן ואילך במחצית הספר השניה, אין עוד בגידות שכאלה.

חוץ מזה הספר כתוב היטב. עמוס פריטי נוסטלגיה של ארצות הברית בשנות השבעים והשמונים, אבל זו נוסטלגיה שאינה שלי, ולכן אינה משפיעה על תחושת המניפולציה שלי. התיאורים טובים, ההגיגים והמחשבות אמינים. הספר בעל אג'נדה חזקה בתחום הזוגיות והמשפחה, ולכן כל הזוגות ההטרוסקסואלים המופיעים בו סובלים קשות מחוסר אהבה, אי נאמנות ושאר רעות חולות, ובנוסף אין בו משפחות מתפקדות. זה לא משפיע על ההנאה מהקריאה עצמה, אבל בולט מאוד בקריאה. חלק מהפרקים עוסקים בנושאים שהקשר שלהם לנושא אינו נהיר לי עד תומו, אבל בכל זאת היה מהנה לקרוא גם אותם.

וזה נחמד, לאחר רצף הספרים הבינוניים מינוס בתקופה האחרונה, שיש לי היום שתי המלצות על ספרים טובים. אני רואה בזה סימן לשבת טובה.”

“קיבלתי מתנה לחיומולדת 50 מצאתי משהו מקסים בו...”