“* מה זה "ספרות ספקולטיבית"?
* מה מאפיין ספרות כזאת כ"ישראלית" דווקא?
* מדוע כורכים יחד, כסוגה אחת, מדע בדיוני ופנטזיה?
* למה אנשים מתעקשים לכתוב על ערפדים?
* ומה התשובה לשאלה הגדולה של החיים, היקום, וכל השאר?

כבר כמה שבועות שאני מנסה לנסח סקירה על הספר הזה, ולא מצליחה. אסופה של ספרות ספקולטיבית ישראלית. כבר המילים בכותרת יוצרות גל גדול של שאלות. אילו הייתי כתבת של ירחון לענייני עיצוב פנים הייתי אומרת שהן "מתכתבות" זו עם זו. וכמו כל אסופה, גם כאן הגיוון גדול, והרמה לא אחידה. אז אחרי כמה שבועות של ניסיונות ודחיות החלטתי לוותר על זה, ופשוט לכתוב על הסיפור שמצא חן בעיני, זה שנתן לספר כולו את דירוג ארבעת הכוכבים.

אז לא סיפור, אלא יותר נובלה. נראה לי. למרות שעבר זמן מאז לימודי הספרות שלי אי אז בשנות השמונים של המאה הקודמת. בכל אופן גם אם לא נובלה, הרי שזה סיפור-קצר-ארוך-מאוד. הוא נמצא בסוף האסופה, קוראים לו "הפוך, לקחת" וכתבה אותו רותם ברוכין. כשקוראים אותו מבינים מה זה "ספקולטיבי", למה לא מדובר על פנטזיה, ובטח לא על מדע בדיוני. משהו אחר, צעיר, רענן, מקורי. וישראלי. באמת ישראלי. לא כי במקרה מי שכתב אותו גר בישראל, לא כי לגיבורים יש שמות ישראליים (רננה ובוריס. ישראלים). פשוט ישראלי מאוד. וגם עכשווי מאוד. אני בספק אם מישהו בעוד חמש שנים, לו יקרא את הסיפור יבין אותו, אבל מי שקורא עכשיו - מבין, ועוד איך.

והכי יפה? בשיטוטי באינטרנט גיליתי שהוא פשוט שם, כולו. אז הנה:
http://www.sf-f.org.il/story_1501
בלי אף ערפד. תהנו.

===
עריכה, דצמבר 2019:
סימון לייק החזיר אותי לסקירה הזאת, ומתברר שהקישור כבר מנותק ומביא לטעות המבאסת 404. חבל, כי אני כבר לא זוכרת במה עסק הסיפור על רננה ובוריס. חבל”