1
כשאתה רואה משהו – תגיד משהו
זהו ספר על אמריקה, שמתחיל בסין.
בספטמבר 2010 השתתף טום בכנס הקיץ של הפורום הכלכלי העולמי בטיאנג'ין שבסין. חמש שנים קודם לכן הייתה טיאנג'ין גרסה סינית מזוהמת וצפופה של דטרויט, שכדי להגיע אליה הייתם צריכים לנסוע במכונית שלוש וחצי שעות מבייג'ין. אבל כל זה השתנה. כעת, כדי להגיע לטיאנג'ין יוצאים אל תחנת הרכבת בייג'ין דרום – בניין אולטרה-מודרני דמוי צלחת מעופפת, עם קירות זכוכית וגג סגלגל, מכוסה ב-3,246 פאנלים סולאריים – רוכשים כרטיס בעמדת רכישה אלקטרונית המציעה את אפשרויות הנסיעה בסינית ובאנגלית, ועולים על רכבת מהירה משוכללת להפליא, הנוסעת היישר לתחנת רכבת נוספת, מודרנית ומרווחת, במרכז טיאנג'ין. רכבת הקליע הסינית, שנחשבה למהירה בעולם כשהחלה לפעול ב-2008, הגומעת מרחק של 115 קילומטרים בעשרים ותשע דקות בלבד.
הכנס עצמו התקיים במרכז הכנסים והתערוכות מֵייג'יאנג בטיאנג'ין – מבנה עצום ומרהיב, שרק מעטים כמוהו מצויים בעריה של אמריקה. ואם המרכז עצמו לא היה מרשים דיו, נותני החסות של הכנס בטיאנג'ין מסרו למשתתפי הכנס עובדות ונתונים עליו (www.tj-summerdavos.cn(. הם ציינו ששטח הרצפה שלו הוא 230,000 מ"ר וכי "בניית מרכז הכנסים מייג'יאנג החלה ב-15 בספטמבר 2009, והושלמה במאי 2010". למקרא השורה הזו החל טום למנות על אצבעותיו. בואו נראה – ספטמבר, אוקטובר, נובמבר, דצמבר, ינואר...
שמונה חודשים.
כשחזר הביתה למרילנד מהביקור בסין, תיאר טום את המתחם הכנסים בטיאנג'ין ואת המהירות שבה נבנה באוזני מייקל ואשתו אן. בשלב כלשהו שאלה אן, "סליחה, טום, ביקרת בזמן האחרון בתחנת הרכבת התחתית שלנו?" כולנו גרים בבתסדה ונוסעים לעתים קרובות ברכבת התחתית העירונית של וושינגטון למקומות עבודתנו בוושינגטון הבירה. טום עבר לא מזמן בתחנת בתסדה, וידע בדיוק על מה אן מדברת. שני הדרגנועים הקצרים היו בתיקונים זה שישה חודשים. ובזמן שאחד מהם נסגר לצורך התיקונים, היה צריך להשבית את השני ולהפוך אותו לגרם מדרגות דו-סטרי. ובשעות העומס זה יצר מהומה איומה – כל מי שניסה להגיע לרציף או לצאת ממנו נאלץ להידחק בטור עורפי צפוף במעלה הדרגנוע המושבת או במורדו. היציאה מהתחנה יכלה לקחת עשר דקות תמימות. שלט על המעלית הסגורה בישר כי התיקונים הם חלק ממיזם רחב היקף ל"מודרניזציה" של הדרגנועים.
ולמה נמשך מיזם ה"מודרניזציה" זמן רב כל-כך? בדקנו את העניין. קתי אסאטו, דוברת רשות הרכבות העירונית בוושינגטון, אמרה לעיתון מרילנד קומיוניטי ניוז (Maryland Community News, 20 באוקטובר 2010) ש"התיקונים תוכננו להימשך כשישה חודשים והם מתנהלים על פי לוח הזמנים המתוכנן. המכונאים זקוקים ל-10 עד 12 שבועות כדי לתקן כל דרגנוע".
השוואה פשוטה הולידה מסקנה מפתיעה: חברת הבנייה הסינית טֶדָה נזקקה ל-32 שבועות כדי לבנות מאפס מרכז כנסים משוכלל ומפואר – כולל דרגנועי ענק בכל פינה – בעוד שצוותי התחזוקה של הרכבת התחתית של וושינגטון זקוקים ל-24 שבועות כדי לתקן שני דרגנועים זעירים, שבכל אחד מהם עשרים ואחת מדרגות. בדקנו עוד קצת, ומצאנו שב-20 ביולי 2010 ראיינה תחנת רדיו מקומית, WTOP, את המנהל הכללי הזמני של הרכבת התחתית העירונית, ריצ'רד סארלס. בטח, הדרגנועים האלה ישנים, אמר סארלס, אבל "הם לא תוחזקו כמו שצריך. אנחנו בפיגור, ואנחנו צריכים להדביק אותו... רק בשבוע שעבר התחיל לצאת עשן מאחד הדרגנועים בתחנת דופונט סירקל, בדיוק בשעת השיא."
ב-14 בנובמבר 2010 פרסם הוושינגטון פוסט מכתב למערכת של מארק תומפסון מקנסינגטון שבמרילנד, בזה הלשון:
קראתי בעניין את הדיווח שלך על כך שרשות הרכבת התחתית שכרה את "ורטיקל מצוינות בתובלה", לנהל מחקר בשווי 225,000 דולרים שיבדוק את מצבם העלוב של הדרגנועים והמעליות במערכת הרכבות... אני בטוח שהמחקר ראוי ובעל ערך. אבל כמי שנוסע ברכבת התחתית זה יותר משלושים שנה, אני יכול לחשוב על דרך קלה יותר לאמוד את בריאותם של הדרגנועים. הם פעלו במשך עשרות שנים בשקט וביעילות. אבל בשנים האחרונות – כשהדרגנועים פועלים בכלל – חלפים ישנים או לקויים פולטים רעשים מחרידים, שנשמעים לי כמו צרחות הגסיסה של טירנוזאורוס רקס שנלכד בביצה טובענית.
אבל המובאה שעכרה יותר מכול את שלוותנו הופיעה במרילנד קומיוניטי ניוז, בכתבה על התורים הארוכים שהתיקונים האינסופיים ברכבת יוצרים בשעות השיא. "'הרושם שנוצר אצלי כשחיכיתי שם בתור הוא שאנשים פשוט התרגלו לזה, איכשהו,' אמר בנג'מין רוס, תושב בתסדה הנוסע מדי יום מהתחנה במרכז העיר."
המפגש ליד מכונת הקפה הלאומית
"אנשים פשוט התרגלו לזה, איכשהו." ואכן, תחושת ההשלמה הזו, ההרגשה שבעצם, זה המצב באמריקה היום, התחושה שימיה הטובים של אמריקה כבר מאחוריה בעוד שימיה הטובים של סין לפניה, הפכה היום לנושא השיחה בפינת הקפה בעבודה, בארוחות ערב, בתור במרכול ובכיתות הלימוד בכל רחבי אמריקה. אנחנו שומעים את הספקות מפי ילדים שמעולם לא ביקרו בסין. בספטמבר 2010 השתתף טום בישיבה של המועצה הבינלאומית לתכנון מתקני חינוך בסן חוזה שבקליפורניה. חלק מהתוכנית היה תחרות בשם "עיצוב בית הספר של העתיד", שבה התבקשו תלמידי חטיבות ביניים לעצב את בית הספר הירוק האידיאלי שלהם. בבוקרו האחרון של הכנס נפגש טום עם המתחרים שעלו לגמר, והם שוחחו על מגמות עולמיות. בשלב כלשהו שאל אותם טום מה דעתם על סין. תלמידת חטיבה צעירה ובהירת שיער, איזבל פוסטר מחטיבת הביניים אוֹלד לַיים שבקונטיקט, העירה, "נראה שהם יותר שאפתנים ובעלי יותר כוח רצון מאיתנו." טום שאל אותה, "איך הגעת לרעיון הזה?" היא לא הצליחה להסביר איך, אמרה – היא מעולם לא ביקרה בסין. אבל זו הייתה התחושה שלה. זו התחושה שמרחפת באוויר.
שמענו את הספקות ביחס לאמריקה מפי מושל פנסילבניה, אד רנדל, בתגובתו הנזעמת אחרי שה-NFL, ליגת הפוטבול הלאומית המקצוענית, דחתה ביומיים משחק שהיה אמור להתקיים בפילדלפיה בין ה"פילדלפיה איגלס" ל"מינסוטה וייקינגס" – בגלל סופת שלגים קשה. ה-NFL הורתה על דחיית המשחקים מפני שלא רצתה שהאוהדים ינהגו בדרכים מושלגות ומכוסות בקרח. אבל רנדל ראה בכך מדד לדבר-מה עוכר שלווה ומטריד יותר – סימן לכך שהאמריקנים התרככו. "זה נוגד את עצם המהות של הפוטבול," אמר רנדל בריאיון בערוץ הספורט 97.5 ברדיו, בתוכנית פנאטי בפילדלפיה (ב-27 בדצמבר 2010). "הפכנו לאומה של שפנים. הסינים מכסחים אותנו בכל מקום. אם זה היה קורה בסין, נראה לכם שהסינים היו מבטלים את המשחק? אנשים היו צועדים לאצטדיון, היו הולכים אליו ברגל, ובדרך היו פותרים תרגילים בחשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי."
קראנו את הספקות במכתבים למערכת, כמו בתגובה נרגשת זו של אריק ר. בעמוד התגובות של הניו יורק טיימס, לטור שכתב טום על סין (1 בדצמבר 2010):
כמעט השלמנו את האבולוציה שלנו מלואיס וקלארק לאלמר פאד ויוסמיטי סם. פעם היינו ששים לקראת אתגרים, עומדים במחסור, כובשים את פחדנו ויוצאים אל הישימון (הלא נודע). כך התגייסנו לבנות מסילות רכבת שכיסו את היבשת, להקים רשת כבישים מהירים, כך הבסנו רודנים מפלצתיים, ריפאנו את שיתוק הילדים והנחתנו אדם על הירח. עכשיו אנחנו מסמסים ומתאפרים תוך כדי נהיגה, מוציאים יותר כסף על משחקי וידיאו מאשר על ספרים, נמנעים מפעילות גופנית, עושים דמוניזציה של הציד ונכנעים במהירות להשמנת יתר ולסוכרת. חסל סדר הרוח החלוצית שהפכה אותנו (פעם) לאומה הגדולה ביותר עלי אדמות, אומה שעמים אחרים הביטו בה בהערצה וכינו אותה "יוצאת דופן".
לפעמים, הספקות מכים בנו דווקא כשאיננו מצפים לכך. שבועות אחדים לאחר שובו מסין, נסע טום לבית הלבן, לצורך ריאיון שעמד לקיים שם. הוא עבר במחסום של השירות החשאי בשדרת פנסילבניה, ואחרי שהעביר את התיקים שלו במכונת השיקוף ואסף אותם שוב, אחז בידית המתכת של הדלת כדי להיכנס לשביל הגישה לבית הלבן. הידית ניתקה מהדלת ונותרה בידו. "כן, זה קורה לפעמים," אמר סוכן השירות החשאי שבפתח, בלי להתרגש, בעוד טום מנסה לתחוב את הידית הסוררת חזרה אל תושבתה.
ולעתים קרובות אנו שומעים כעת את הספקות הללו מפי מבקרים – כמו למשל השכן מבתסדה, שמספר כי במשך השנים שכר מספר מטפלות גרמניות צעירות לילדיו, וכולן העירו תמיד על שני דברים: שבוושינגטון יש המון סנאים ושהכבישים בעיר משובשים מאוד. הן פשוט לא יכלו להאמין שברחובות של הבירה האמריקנית יש כל-כך הרבה בורות.
אופטימיסטים מתוסכלים
אם כך, האם אנו קונים את הרעיון, הצובר פופולריות גוברת והולכת בחוגים מסוימים, שבריטניה חלשה על המאה התשע-עשרה, אמריקה על המאה העשרים והשליטה המוחלטת במאה העשרים ואחת תהיה בהכרח בידי סין – וכל מה שצריך לעשות כדי לדעת זאת זה לטוס מטיאנג'ין או משנחאי לוושינגטון הבירה ולנסוע ברכבת התחתית?
לא, ממש לא. ואנו כותבים ספר זה כדי להסביר מדוע שום אמריקני, צעיר כזקן, אינו צריך להשלים עם השקפה זו. בכל הנוגע לאמריקה ולעתידה, שנינו איננו פסימיים. אנו אופטימיים, אבל גם מתוסכלים. אנחנו אופטימיסטים מתוסכלים. אנחנו אופטימיים מפני שהחברה האמריקנית, על רוחה החופשית וחסרת המעצורים, מגוון הדעות והכישרונות שלה, כלכלתה הגמישה, מוסר העבודה שלה ונטייתה לחדשנות, מותאמת למעשה באופן אידיאלי לשגשוג בעולם המאתגר מאוד שבו אנו חיים. אנו אופטימיים מפני שמערכות הפוליטיקה והכלכלה האמריקניות, כשהן מתפקדות כיאות, יכולות לרתום את הכישרונות והאנרגיה של האומה להתמודדות עם האתגרים הניצבים בפני המדינה. אנו אופטימיים מפני שלאמריקנים יש שפע של ניסיון בעשיית דברים גדולים וקשים, ביחד. ואנחנו אופטימיים מפני שהישגי העבר שלנו כאומה נותנים לנו שפע סיבות להאמין שנוכל להתגבר על קשיינו הנוכחיים.
אבל זו גם הסיבה לתסכול שלנו. אופטימיות או פסימיות ביחס לעתידה של אמריקה אינן יכולות להיות פשוט פועל יוצא של יכולתנו לעשות דברים נפלאים, או של העובדה שבעבר אכן עשינו דברים נפלאים. הן חייבות להיות גם פועל יוצא של רצוננו לקום ולעשות אותם שוב. אמריקנים רבים כל-כך עושים היום דברים גדולים ונפלאים – אבל בקנה מידה קטן. פילנתרופיה, התנדבות, יוזמה פרטית: כולן מרשימות, אבל מה שהמדינה זקוקה לו יותר מכול הוא פעולה קיבוצית בקנה מידה גדול.
איננו יכולים לחוש פסימיות ביחס לאמריקה כשאנו יודעים שהיא משמשת בית לכל-כך הרבה אנשים יצירתיים, מוכשרים וחרוצים, אבל איננו יכולים שלא לחוש תסכול כשאנו מגלים כמה רבים מהאנשים הללו מרגישים שארצנו אינה מחנכת ומכשירה את כוח העבודה שהם זקוקים לו, או מאפשרת כניסה למהגרים הנמרצים שהם מחפשים, או משקיעה בתשתיות שהם זקוקים להן, או מממנת את המחקר שהם צופים, או מתקינה את התמריצים ואת חוקי המיסוי האינטליגנטיים שמתחרינו כבר הנהיגו.
ומכאן שמו של פרק פתיחה זה: "כשאתה רואה משהו – תגיד משהו". זו המנטרה שהמשרד לביטחון פנים משמיע שוב ושוב ברמקולים בשדות תעופה ובתחנות רכבת בכל רחבי אמריקה. ובכן, ראינו ושמענו משהו, וכמונו עוד מיליוני אמריקנים. ומה שראינו איננו חפץ חשוד שהושאר מתחת למדרגות. מה שראינו נמצא מתחת לאף ממש, גלוי לעין כול. ראינו משהו שמסכן את ביטחוננו הלאומי ואת רווחתנו יותר מאל-קאעידה, ראינו כיצד מדינה בעלת פוטנציאל אדיר שוקעת בהזנחה, באי-סדר פוליטי ובתחושת אי-נוחות מוחשית מאוד ביחס למצבה הנוכחי ולסיכוייה לעתיד.
ספר זה הוא הדרך שלנו לומר משהו – על מה השתבש, על למה דברים השתבשו ועל מה שאנחנו יכולים וחייבים לעשות כדי לתקנם.
אבל למה לומר זאת דווקא עכשיו, ומה הדחיפות?
על "למה דווקא עכשיו?" קל לענות: מפני שהמדינה שלנו מידרדרת לאטה, הידרדרות אטית דייה לאפשר לנו להעמיד פנים – או להאמין – שאין כל הידרדרות. כמו שהגיב האופטימיסט הנצחי טימותי שרייבר, יו"ר הספיישל אולימפיקס, בנו של מייסד חיל השלום סרג'נט שרייבר ואחיינו של הנשיא ג'ון פ. קנדי, כשסיפרנו לו על הספר שלנו: "זה כאילו שכל שנה אנחנו מחליקים עוד קצת למטה, מושכים בכתפיים ואומרים שזה בשל נסיבות שאינן בשליטתנו – הרעה במצב הכלכלי פה, בעיה חברתית שם, התסבוכת הפוליטית השנה. מדי יום אנחנו נותרים עוד צעד אחד מאחור ואיש אינו אומר, 'מספיק!'" אין ספק, הוסיף שרייבר, שמרבית האמריקנים "עדיין ישמחו להיות הארץ של אידיאלים והישגים גדולים, אבל דומה שאיש אינו מוכן לשלם את המחיר". או, כמו שאמר לנו ג'פרי אימֶלט, המנכ"ל של ג'נרל אלקטריק, "מה שחסר לנו היום בארצות הברית הוא הביטחון שנוצר כשפותרים בעיה אחת גדולה וקשה, ביחד." עבר זמן רב מאז עשינו כולנו יחד דבר-מה גדול וקשה.
אנו נטען כאן כי ההידרדרות האטית הזו נובעת מארבע סיבות כלליות. ראשית, מאז סוף המלחמה הקרה, אנחנו – ובמיוחד מנהיגינו הפוליטיים – חדלנו לפתוח כל יום בשתי השאלות החיוניות להכרעת מדיניות ציבורית: באיזה עולם אנו חיים, ולְמה בדיוק אנו זקוקים כדי לשגשג בעולם זה? לחיל האוויר של ארצות הברית יש דוקטרינה אסטרטגית, שתוכננה במקור על ידי אחד מקציניו, ג'ון בויד, הקרויה לולאת OODA. אלה ראשי התיבות של "צפה, התמצא, החלט, פעל" (Observe, Orient, Decide, Act). בויד טען שטייס קרב ינצח תמיד בדו-קרב האווירי אם לולאת OODA שלו מהירה מזו של היריב. היום, לולאת קבלת ההחלטות של אמריקה אטית מדי, ולעתים קרובות מבולבלת. בשיח הפוליטי האמריקני של היום יש מעט מדי תצפית, התמצאות, החלטה ופעולה, והרבה יותר מדי צעקות, התנצחויות, פילוג ודחיינות. כשהעולם נעשה מהיר באמת, המהירות שבה מדינה מסוגלת לצפות, להתמצא, להחליט ולפעול היא חשובה מתמיד.
שנית, בעשרים השנים האחרונות נמנענו, כמדינה, מלהתייחס לכמה מהבעיות הגדולות ביותר שלנו – במיוחד חינוך, גירעונות וחוב ואנרגיה ושינויי אקלים – ואלה החמירו כולן עד כדי כך שהיום לא ניתן להתעלם מהן, אבל לא ניתן גם לטפל בהן ביעילות בלי פעולה קיבוצית וקורבן קיבוצי. שלישית, כמו כדי להחמיר את המצב, חדלנו מלהשקיע בנוסחה המסורתית של ארצנו לגדולה, נוסחה ששורשיה נעוצים עוד בייסודה של ארצות הברית. רביעית, כפי שנסביר להלן, לא הצלחנו לתקן את הבעיות שלנו או להשקיע מחדש ביתרונותינו, מפני שהמערכת הפוליטית שלנו שותקה ומערכת הערכים שלנו סובלת משחיקה קשה. אבל לבסוף, בהיותנו אופטימיסטים, נציע אסטרטגיה משלנו שבעזרתה ניתן להתגבר על הבעיות הללו.
גם על השאלה "מה הדחיפות?" קל לענות. הדחיפות נובעת בחלקה מן העובדה שכמדינה, אין בידינו עודפי הזמן והמשאבים שיכולנו להרשות לעצמנו לבזבז לפני עשרים שנה, כשהגירעון בתקציב שלנו היה בשליטה וכל האתגרים הגדולים ביותר שבפנינו נראו כמשהו שלפחות ניתן לטיפול. בעשור האחרון במיוחד, כילינו חלק גדול כל-כך מזמננו וממרצנו – ומכספו של הדור הבא – על המאבק בטרור ועל מותרות כמו קיצוץ במסים ואשראי זול, עד שכעת לא נותרו לנו כל עתודות שהן. אנו נוהגים כעת בלי בלם זעזועים, בלי צמיג רזרבי ועם מכל דלק העומד להתרוקן כליל. די שהשוק או אימא טבע יעשו תנועה משבשת אחת בכיוון הלא נכון, ושלא כמו בעבר, הפעם לא יהיו לנו המשאבים להגן על עצמנו מפני ההשלכות הקשות ביותר. וינסטון צ'רצ'יל נהג לומר, "אמריקה תמיד תעשה את הדבר הנכון, אבל רק אחרי שתמצה את כל האפשרויות האחרות." לאמריקה פשוט לא נותר זמן למצות אפשרויות אחרות כלשהן, לבד מאלו הנכונות.
תחושת הדחיפות שלנו נובעת גם מהעובדה שהמערכת הפוליטית שלנו אינה מגדירה כהלכה את האתגר העילאי העומד בפנינו, קל וחומר אינה מטפלת בו. המטרה שלנו אינה צריכה להיות רק פתרון בעיות החוב והגירעון של אמריקה. זו מטרה צרה מדי. ההתמודדות עם הבעיות הללו חשובה בהחלט – ואף נחוצה ודחופה – אבל היא אינה אלא אמצעי להשגת מטרה. ומטרה זו היא שימור גדולתה של אמריקה כמדינה. משמע הדבר שבעודנו מקטינים את הגירעונות שלנו, עלינו להשקיע בחינוך, בתשתיות ובמחקר ופיתוח, ובה-בעת לפתוח יותר את החברה שלנו בפני מהגרים מוכשרים, ולתקן את התקנות החולשות על הכלכלה שלנו. הגירה, חינוך ורגולציה הגיונית הם מרכיביה המסורתיים של הנוסחה האמריקנית לגדוּלה. והם חיוניים יותר מתמיד אם ברצוננו להגשים בעשורים הקרובים את מלוא הפוטנציאל של העם האמריקני, ליצור את המשאבים לשימור השגשוג שלנו ולהישאר המעצמה המנהיגה העולמית שהיינו ושהעולם זקוק לה. אנו, מחברי ספר זה, איננו רוצים רק לשקם את הנזילות האמריקנית. אנו רוצים לשמר את הגדולה האמריקנית. איננו פקידים, רואי חשבון ושמאים במגני עיניים ירוקים – אנחנו "החבר'ה של הארבעה ביולי".
ושוב סין
וכדי לשמר את הגדולה האמריקנית, הבחירה הנכונה עבורנו אינה להיעשות דומים יותר לסין. עלינו להיעשות דומים יותר לעצמנו. אמת, סין התקדמה בצעדי ענק בחילוץ עשרות מיליונים מתושביה מעוני ובהקמת תשתיות מודרניות – ממרכזי כנסים ועד כבישים מהירים, משדות תעופה ועד דיור. ההתמקדות הנחושה של סין בפיתוח כלכלי, ונכונותה לתור ברחבי העולם אחר הפרקטיקות הטובות ביותר, לבדוק אותן ואז להתאים את אלה מביניהן שעובדות לצרכיה, מרשימה באמת ובתמים.
אבל הסינים עדיין סובלים מבעיות גדולות שעלולות לשתקם: חוסר חופש, שחיתות פרועה, זיהום מחריד ומערכת חינוך שהחניקה מאז ומתמיד את היצירתיות. לסין אין מערכת פוליטית או כלכלית טובה יותר מאשר לארצות הברית. אנו מאמינים שכדי לשמר את התקדמותה הכלכלית המופלאה, תצטרך סין בסופו של דבר לאמץ מאפיינים נוספים של השיטה האמריקנית, ובמיוחד את החופש הפוליטי והכלכלי המהווים חלק מהותי מן ההצלחה שלנו. סין לא תוכל להמשיך להישען בכל כוחה על יכולתה לגייס כוח עבודה זול והון זול, ועל העתקה והרכבה של חידושיהם של אחרים.
ואף-על-פי-כן, כרגע אנו מאמינים שסין מפיקה מהמערכת הפוליטית סוג ב' שלה 90 אחוזים מהתועלת הפוטנציאלית שלה. היא ממצה את כל התועלת האפשרית ממשטרה הסמכותני. אבל כאן טמונה נקודת התורפה שבה צריכים האמריקנים להתמקד: אנו מפיקים רק 50 אחוזים מהתועלת הפוטנציאלית שבמערכת סוג א' שלנו. אנו מקבלים הרבה פחות ממה שאנחנו יכולים, צריכים וחייבים לקבל מהדמוקרטיה שלנו.
בקצרה, הבעיה הגדולה ביותר שלנו אינה שאיננו מצליחים להדביק את הפרקטיקות הטובות ביותר של סין, אלא שהתרחקנו כל-כך ממיטב הפרקטיקות שלנו עצמנו. עתידה של אמריקה אינו תלוי ביכולתנו לאמץ סממנים של השיטה הסינית, אלא ביכולתנו לגרום לשיטה הדמוקרטית שלנו עצמנו לפעול באותם מיקוד, סמכות מוסרית, רצינות, פעילות קיבוצית ודבקות שהסינים הצליחו ליצור בעשורים האחרונים באמצעים סמכותניים.
להשקפתנו, כל ההשוואות בין סין לארצות הברית שנשמעות היום בשיחות סביב מכונת הקפה במשרדים אינן עוסקות כלל בסין. הן עוסקות בנו. סין אינה אלא מראה. למעשה, אנחנו מדברים על עצמנו ועל אובדן הביטחון העצמי שלנו. אנו רואים בסינים תכונת אופי כלשהי שפעם הייתה לנו – שפעם הגדירה אותנו כאומה – אבל דומה שאבדה לנו.
אורוויל שֶל עומד בראש המרכז ליחסי ארצות הברית-סין של החברה האסיאנית בניו יורק. הוא אחד מהמשקיפים האמריקנים המנוסים ביותר העוקבים אחר סין. גם הוא נכח בכנס בטיאנג'ין, ובאחר צהריים אחד, אחרי מצגת מרשימה במיוחד על הזינוק הכלכלי האחרון של סין קדימה, שאל טום את שֶל למה, לדעתו, עלייתה של סין מפחידה אמריקנים ומעסיקה אותם באופן אובססיבי.
"מפני שלאחרונה מצאנו את עצמנו כל-כך בלתי מסוגלים לבצע דברים, שבכל מה שנוגע לסין אנחנו נוטים לראות את הדברים במין כמיהה אידיאליסטית מדי," ענה שֶל. "אנחנו רואים את מה שהם עשו, ומקרינים עליהם משהו שאנחנו נורא מתגעגעים אליו בנו עצמנו" – את אותה גישה של "אפשר לעשות את זה כמו שצריך אם כולנו נעבוד ביחד ונשקיע את כל מה שיש לנו", שבנתה את הכבישים והסכרים שלנו והנחיתה אדם על הירח. "אלה היו תווי ההיכר של תרבות הילדות שלנו," אמר שֶל. "אבל עכשיו אנחנו רואים את ארצנו נעשית לַהפך הגמור, ובמקביל אנחנו רואים כיצד סין נמלאת באנרגיות מהסוג הזה בדיוק... סין רוצה נואשות להוכיח את עצמה לעולם, ודומה שבה-בעת אמריקה מאבדת את התשוקה להפגין את מצוינותה." מה שמניע את הסינים, המשיך שֶל, הוא "כמיהה עמוקה להשיב את סין לגדולתה, ולמרבה הצער, לעתים קרובות ההרגשה היא שזהו בדיוק הכוח המניע שאותו אנו מאבדים באמריקה".
שנינו מרגישים כך, אבל אנו איננו דוגלים במדיניות ובפרקטיקות שישַמרו את גדולתה של אמריקה מתוך שחצנות או ברוח של שוביניזם. אנו עושים זאת מתוך אהבה לארצנו ומתוך אמונה רבת עוצמה ביכולתה האדירה של אמריקה במיטבה להיות כוח הפועל בשירות הטוב – הן עבור אזרחיה והן עבור העולם. אנו מודעים מאוד לפגמיה של אמריקה, בעבר ובהווה כאחד. אנו יודעים שמדי שבוע לוקח פוליטיקאי אמריקני כלשהו שוחד; מישהו מורשע בפשע שלא ביצע; שכספי ציבור שהיו צריכים לממן גשר חדש או בית ספר חדש או מחקר פורץ דרך, מבוזבזים; שצעירים רבים נושרים מהלימודים; שנשים צעירות הרות בלא בני זוג שיהיו מחויבים להן ולתינוקן; ושאנשים מאבדים את משרותיהם או את בתיהם באופן לא הוגן. הציניקן אומר, "ראו את הפער בין האידיאלים שלנו למציאות שלנו. כל הדיבורים על הגדולה האמריקנית הם שקר." ה"פטריוט" אומר, "התעלמו מהפער. אנחנו עדיין יוצאים מן הכלל." להשקפתנו, הפערים אכן חשובים, ולספר זה יהיה הרבה מה לומר עליהם. אבל מה שמגדיר את אמריקה אינו הפערים שבה. גדולתנו כמדינה – זו שבאמת מגדירה אותנו – טמונה מאז ומתמיד במאמץ הבלתי פוסק שלנו לסגור פערים אלה, במאבק המתמיד שלנו ליצור ברית מושלמת יותר. הפערים פשוט מראים לנו את העבודה שעדיין ניצבת בפנינו.
ונאמר שוב, הבעיה שלנו איננה סין, והפתרון איננו סין. הבעיה היא אנחנו – מה שאנו עושים ולא עושים, האופן שבו המערכת הפוליטית שלנו מתפקדת ואינה מתפקדת. והפתרון הוא אנחנו – העם, החברה והממשלה שהיינו פעם ושנוכל להיות שוב. לכן נועד ספר זה לשמש הן צלצול השכמה והן שיחת עידוד – הוא לא יחסוך בביקורת על המקום שבו אנו נמצאים כעת, ולא יאבד את האופטימיות ביחס למה שנוכל להשיג אם נפעל יחדיו.