מעטים זוכרים כי משה לנדוי הוא האיש שישב בראש בית הדין ששפט את אדולף אייכמן.
על המשפט הזה – בלי ספק החשוב מכל המשפטים שנערכו במדינת ישראל – נכתבו כבר הררי מילים, קודם כל מנקודת ראותם של כל הפעילים המרכזיים בפרשה.
רק אדם אחד שמר על שתיקה: אב בית הדין.

בספר הזה מובאת לראשונה עדותו של השופט לנדוי, ומתואר תפקידו המיוחד במשפט הזה - חתירתו לעשות דין צדק, בלי לקפח את חלקה של ההיסטוריה, אבל גם בלי להפוך את האירוע למשפט ראווה בנוסח סובייטי. והצלחתו המרשימה במשימה הכמעט בלתי-אפשרית הזאת.

אצל רבים מעורר השם לנדוי את האסוציאציה "ועדת לנדוי", ועימה המושג הבעייתי "לחץ פיזי מתון".
איך התגלגלו הדברים לידי כך?
מה בדיוק קרה שם?
כיצד נקשר שמו של השופט הישר והאמיץ הזה, שהדמוקרטיה היתה נר לרגליו, עם מושג כל-כך לא-דמוקרטי?
גם כאן, הירידה לפרטים מגלה סיפור הרבה יותר מורכב ממה ש"היה כתוב בעיתון".

מי מאיתנו יודע מה באמת התיר ומה אסר בתכלית האיסור אותו "נספח סודי" של דו"ח ועדת לנדוי שלא פורסם עד היום?

סיפור חייו ומשפטיו של השופט משה לנדוי שפורשׂת בפנינו מיכל שקד – באמפּתיה, אבל גם בראייה ביקורתית – הוא גם סיפורה המרתק של החברה הישראלית בחצי המאה הראשונה לקיומה של מדינת ישראל.
זוהי ביוגרפיה משפטית במיטבה, כתובה בלשון השווה לכל נפש הנגישה גם לכל מי שאינו משפטן.

שם הספר
מה שטומי אמר לי
הראשונה: דורית בייניש