"הלכתי לאורך המעקה החלוד ששרט מעט את כף ידי. הרוח דחפה בחָזקה. היא השיגה את צעדיי, עצרה לצדי ונטלה את כף ידי בידה. המים היו ירוקים, שמש של שעת שקיעה שוטטה בין קרעי עננים שחורים. הצבעים ריצדו עד שמצאו את מנוחתם בשׂערה, בשפתיה ובעיניה.
'כבר לא נתראה עכשיו?' שאלתי מבלי להמיש את מבטי מן המים.
'אולי כן.'"
שתי נשים צעירות מקיימות ביניהן דיאלוג אינטנסיבי – הן מגוללות את סיפור חברותן ובמובלע את סיפורי חייהן והתבגרותן. בדבריהן מסתתרת חתירה עיקשת אחר זהות, ניסיון מאומץ לחצוב את קולו של ה"אני" מתוך הקול הקולקטיבי. סיפורן פשוט לכאורה: שתי בנות יחידות למשפחות ניצולות שואה מרקעים שונים נפגשות בגימנסיה יוקרתית בתל אביב של שלהי שנות החמישים. חייהן נשזרים אלה באלה; זהויותיהן נפרדות ומתמזגות. סיפורן הוא תיאור של התרחשות נפשית עשירה שנעה בין שני מוקדי מתח: השתיים זקוקות זו לזו ונרתעות זו מזו כדי להיות שלמות, ולרגעים נדמה שקיומן נעשה ממשי רק בשעה שהן מתבוננות זו בזו.
רינה עוזיאל בלומנטל היא ילידת תל אביב (1944), שחקנית במקצועה. פרסמה מסיפוריה בכתבי העת פרוזה, מאזנים ועיתון 77. קובץ סיפוריה הקצרים, האצבעות של אלוהים, פורסם בֿ1997. על הרומן המצאה, זיכרון (2002) קיבלה את פרס "נוצת הזהב" של אקו"ם לשנת 2001.