אבטיח לקינוח
בית מגורי במושבה הותיקה חדרה היה ממוקם בלב חלקת אדמה רחבת ידיים. מאחורי הבית השתרע בוסתן הנותן כל פרי למינהו, ומלפניו – תָחוּם בתוך טבעת של פרחי נוי – ניטע גן ירק שבו נזרע מגוון גדול של ירקות בהתאם לעונות השנה. בשטח אדמה כה גדול, כשני דונם, אי אפשר היה למנוע את גדילתם של עשבים שוטים, עשבי שדה וצמחים קוצניים כמו חוחים ודרדרים. לצמחיה השופעת חברו בעלי חיים. כלובי שפנים שגודלו כחיות מחמד בצד שובך יונים היו תוספת לחתולה "מיצי" ולכלבלב שקיבל עליו בגבורה את השם עתיר-ההילה "יופיטר".
מובן מאליו שבוסתן, גן ירק, עשב השדה ומים – מהווים אבן שואבת לציפורים. ואמנם בחצר ביתנו התרוצצו והתעופפו רבים מציפורי ארץ ישראל. החל מהבולבול צהוב-השֵׁת באדרתו האפרפרה ובחזיתו הלבנה, דרך הדרור והפשוש האפורים והזריזים וכלה ביונק הדבש הזערורי וחד המקור. ואולם, להערכה מיוחדת בליבי זכתה החוֹחִית בגין שלל הצבעים הבלתי רגיל שהתברכה בהם. יכול הייתי להתבונן בה זמן רב בהנאה, בעומדה על קצה עטרתו של הצמח הקוצני חוח, שהעניק לחוחית את שמה. כאשר נצבע הרקיע בצבע תכול-בהיר בעיקר לקראת רדת הערב, היוו השמים תפאורה רבת רושם לגוף השחמחם-חום של החוחית, לשילוב של שחור וצהוב שבכנפיה ולצבע האדום העז שעל מצחהּ ועל סנטרהּ.
ואולם, שום דבר במראה שובה הלב של החוחית לא הכין אותי לפגישה המהממת עם השרקרק.

ראשיתו של היום לא העידה על התפתחות מיוחדת. כבכול בוקר בחופשת הקיץ שבין כיתה ט' לכיתה י' בגימנסיה בחדרה, יצאתי לעבודה בשדה יחד עם לייבָּה'לֶה רזניק האיכר. אינני בטוח שהעסקתי הייתה בהתאם לחוקי העסקת נערים התקפים כיום, הואיל ובשנים הראשונות של קום המדינה לא הכיר איש את החוקים הללו. מאידך חובה עלי להדגיש כי המעסיק שלי היה ישר והגון, התייחס לכול עובדיו יפה ותמיד שילם את שכרם במועד.
העגלה העמוסה בכלי עבודה, מספר ארגזים ובשני עובדים יצאה לדרכה רתומה לשתי פרדות כשלייבָּה'לֶה רזניק נוהג בהן ביד בטוחה. כדי להגיע למקשת האבטיחים המצויה בין הקצה הצפוני של המושבה לבין "הברך" בפיתול נחל חדרה – צריכה הייתה העגלה לחלוף על פני חלקת החמניות. גבעולי החמניות דמו לגלילים שעירים וגסים העומדים כחיילים במסדר. את קצה קומתם בגובה של נער בגילי בערך, תּוֹחֶמֶת עטרה בעלת עלי כותרת דמויי-טרפים ארוכים צבועים בצהוב בוהק וחוורין. כל ראשי החמניות נשאו את ראשיהן מזרחה לעבר השמש העולה. בדרך הביתה אחרי יום עבודה, ניתן היה להבחין כי כל החמניות הסבו את ראשיהן מערבה לעבר השמש השוקעת. המעקב אחרי השמש הוא שהקנה לחמנייה את שמה בקרב הערבים: "עבד-א-שמס" כלומר, עבד השמש.
קטע הדרך שבין חלקת החמניות למקשה היה ערבוביה של צמחי בר, קקטוסים, עצי שקמה ותאנה שלא התפתחו למלוא גובהם ואף עץ "דוֹמִים" רחב-נוף וגבה קומה המתנשא על סביבותיו כגוליבר בין גמדים. העץ הזה למרות היותו עץ-בר, הניב פרי אדמדם בגודל שזיף קטן, חמצמץ בטעמו. מראהו המיוחד בקרב חברת העצים שמסביבו יחד עם פרי הסרק שהוא מניב, גרמו לכך שאגדות רבות נקשרו סביבו. לייבָּה'לֶה רזניק ידע לספר כי בעבר הרחוק היה עץ הדוֹמִים עץ רגיל שהניב פירות מתוקים כדבש. אלא שבגין אהבה נכזבת בין בני זוג ששהו בצילו – ניטלה ממנו עליצותו הטבעית ופירותיו הפכו קטנים ומרירים. כמו תמיד כשחלפנו על פני עץ הדוֹמִים נשאתי את עיני אליו: אולי יתמזל מזלי ואראה שמץ מבני הזוג שהפכו עץ מניב פרי מתוק לעץ בר המניב פירות שטעמם מר.
את בני הזוג על אהבתם הנכזבת לא ראיתי אבל סנטרי נשמט מתדהמה. כאילו בתשובה לבקשתי ללא קול לאפשר לי צְפִיָיה נוחה במראֶה, עצר לייבָּה'לֶה רזניק את העגלה.

לטשתי עיניים אחוז התפעלות. על משוכת הסברס הסמוכה, ממש במרחק נגיעה מהעגלה המתגלגלת בשביל – ניצבה בכול הדרה יצירת מופת של הטבע – השרקרק. פעמים רבות ראיתי במרחק שרקרקים במעופם. לציפורים הזריזות האלה כישורי תעופה יוצאי דופן. הלהקה מתעופפת לה בנחת כשלפתע נוסקת בתנועה חדה לרום השמים, מבצעת חצי גלגול תוך כדי שבירה חדה הצידה לביצוע פנייה. צַפָּרִים-מומחים טוענים שיש בארץ שלושה סוגים של שרקרק. כשלעצמי, מעולם לא עלה בידי להבחין בין השלושה הואיל ובעין בלתי מזוינת, ובהתחשב בתמרוני התעופה התכופים שלהם - קשה להבחין בפרטים המבדילים בין הסוגים. ולמען האמת, ההבחנה בין הסוגים השונים, לא ממש עניינה אותי באותו רגע.
השרקרק שניצב על משוכת הסברס – הציב את עצמו כדוגמן. פרש בגאווה את שלל הצבעים שקיבל מאמא-טבע וכאילו פונה ישירות אלי ואומר:
"הבט וראה בכול עיניך את הדרי ואת יופיי!"
עד לפגישה הקרובה עם השרקרק זכיתי לראות מקרוב ולהתפעל מצבעיה הססגוניים של היפה בציפורים - החוחית. אבל בכול תחרות יופי היה השרקרק עולה עליה ביופיו עשרת מונים. גוף השרקרק משלב בין צבעי חום-בהיר, צהוב-זהוב וצהבהב-דלעת. חלקו התחתון ממזג שורה של צבעים בהירים החל בירוק וכלה בתכלת. וגולת הכותרת: מצחייה בצבע ירוק עז מעל המקור החד והארוך, גלגל עין אדום ובמרכזו אישון שחור מבריק.
תגובתו של לייבָּה'לֶה רזניק הייתה שונה מאד מזו שלי. לאיטו חפן את השוט בידו, בבת אחת הניפו כלפי מעלה והנחיתו לעבר השרקרק כאומר לפגוע בו למוות.
כל גופי הפך לאבן. בתימהון ובתדהמה לטשתי עיניים חלולות בלייבָּה'לֶה רזניק, תוהה על תגובתו הבלתי שגרתית בעליל. במשך כל היכרותי עמו במהלך השנה האחרונה שעבדתי תחת השגחתו, לא הפגין מעולם התנהגות יוצאת דופן מעין זאת. נהפוך הוא. בשתי פגישות לפחות עם בעלי כנף – הציג לייבָּה'לֶה רזניק התנהגות שונה לחלוטין.
הפעם הראשונה התרחשה ביום חורפי גשום וקר שבו עצר את העגלה במרוצתה למראה ציפור שבורת כנף מפרפרת במשעול. לאחר שניקה וייבש את הציפור הצלחתי לזהות את הבז האדום לפי גופו החום-ערמוני ולפי עורפו האפרפר-כחול. לייבָּה'לֶה רזניק אסף את הבז לחיקו כדי לשמֵר את חומו ובמשך שלושה ימים טיפל בו ברחמים גדולים עד ששחרר אותו להתעופף חופשי באחו.
הפעם השנייה אירעה לעת ערב כאשר חזרנו לאסוף כלי עבודה מחלקת התירס כדי להשתמש בהם למחרת היום בחלקה אחרת. קבוצה של פועלים ואנוכי אספנו את הכלים בקצה אחד של החלקה בעוד לייבָּה'לֶה רזניק עושה מעשה בריחוק מה. לפתע שמענו מענפי עץ סמוך קולות נשיפה ונחירה. בחשש חיפשנו את מקור הרעש וקפאנו על עומדנו כנציבי מלח: מולנו ניצבה תנשמת שכאילו הגיעה משומקום, עיניה הגדולות והלטושות ננעצות בך ללא עפעוף כעיני נמר או ברדלס. הָאנִי שָאהִין, הפועל הערבי שעמד לידי התאושש ראשון. גחן לארץ, הרים אבן והניף את ידו לאחור כדי להטילה בתנופה לעבר התנשמת. קולו החורק בזעם של לייבָּה'לֶה רזניק עצרה את תנופת היד הקטלנית. כששקטה נשימתו הוסיף בקול מהוּסֶה:
"לעולם, ובשום פנים - אל תעיזו להרים יד ולפגוע בתנשמות".
לא זו בלבד שהשוני בהתנהגותו של לייבָּה'לֶה רזניק היה בלתי צפוי אלא גם בלתי מובן לחלוטין. אכפתיות ודאגה לבז האדום ולתנשמת מחד, ויחס גס ונוקשה כלפי השרקרק היפיפה מאידך.
רזניק עצמו הבחין בסתירה לכאורה שבהתנהגותו וללא דיחוי טרח להסביר.

איכרים ועובדי אדמה רואים את כל המערכת הסובבת את עבודת האדמה מנקודת ראות חקלאית. ספק אם האיכר עובד האדמה רואה את יופיו האלוהי של השרקרק. לגבי דידו של האיכר - השרקרק הינו מזיק שאין שני לו המסב הפסד-רכוש בדרך ייחודית, חבלנית וגורמת נזק מאין כמוה. כינוי השרקרק בשם: "זולל דבורים" נובע מתפריטו שהרָכִיב העיקרי בו הינו הדבורים. אלה, בצדק רב מבחינתן, חוששות מפניו ומסתגרות בכוורות. התוצאה הבלתי נמנעת היא שרבים מצמחי התרבות הזקוקים להאבקה על ידי דבורים - מאבדים את יכולת הפריון שלהם ותנובתם יורדת מאד ואף נושקת לאפס. המראה המלבב של השרקרק מסתיר את פוטנציאל הנזק שהוא גורם. בטבע, לא תמיד מראה משובב נפש מביא תועלת. וההיפך גם הוא נכון. לא תמיד מראה דוחה או אף מפחיד, מביא נזק. במקרים רבים מדובר בבעלי חיים רבי-ערך לאיכר, הוסיף לייבָּה'לֶה רזניק להסביר.
לתוצרת החקלאית – יש שותפים רבים הלוטשים עין חומדת לתנובת האדמה. בראש וראשונה המכרסמים והנברנים למיניהם. הבז האדום, הינו ידידו הטוב של האיכר העובד בזיעת אפיו ואיננו רוצה להפסיד חלק נכבד מיבולו לעכברים לחולדות, לחיפושיות ואף ללטאות. כל המכרסמים הללו הינם תפריט המזון של הבז האדום וככול שיירבו המכרסמים והמזיקים הללו על שולחנו – כן ימעט הנזק ליבול ויגדל חלקו של האיכר הָעָמֵל בזיעת אפיו.
והוא הדין בתנשמת. למרות הפחד שהיא מעוררת בעיניה הלטושות, בנחירותיה ובמעופהּ השקט – אין כמוה עזר לאיכר. מזונה: עכברי שדה, חולדות ושאר נברנים. הטבע חנן את התנשמת בכלים מותאמים לציד מכרסמים בלילה: ראייה מרחבית ושמיעה מעולה. בגין היכולות האלה, יעילות התנשמת בהשמדת עכברי שדה, עולה עשרת מונים על יעילות חומרי ההדברה. קבוצה של פחות מעשרה זוגות של תנשמות יכולה להוות תחליף יעיל של חומרי הדברה בשטח של קרוב למאה דונם.
וכאן באה לידי ביטוי התרומה העיקרית של בעלי חיים כגון, הבז האדום והתנשמת: כל הפעילות הזאת - בשונה מחומרי ההדברה - איננה כרוכה בהרעלת שרשרת המזון.

שנים מספר לאחר מכן הזדמן לי לקרוא על השתלשלות אירועים המצביעים על הסכנות הטמונות בהרעלת שרשרת המזון ועל היתרון של הדברה בעזרת ההתנהגות הטבעית של בעלי חיים.
אחרי מלחמת העולם השנייה רצו האמריקאים לשקם את הכלכלה של עמי דרום-מזרח אסיה. אחד האמצעים היעילים היה סיוע בגידול תנובת התוצרת החקלאית המסורתית כמו אורז ועדשים. תושבי האי בורניאו שעו לעצת המומחים האמריקאים והדבירו את המזיקים בשדותיהם בעזרת חומר חיטוי שהיה אז בשימוש, ה- די.די. טי. ואכן התוצרת החקלאית עלתה פלאים והאיכרים ראו ברכה בעמלם.
וכך עברו להן שבע שנים טובות והחלו השנים הרעות. שגשוג בלתי רגיל של אוכלוסיית העכברים פגע ביבולים ותנובתם ירדה פלאים. עד מהירה גילו החוקרים האמריקאים את הסיבה. ה- די.די. טי מכיל כספית שאינה נמסה במים וזו נשטפה אל מקווי המים אל הנהרות ואל האגמים. הדגים היו הראשונים ללקות בהרעלת כספית וגוויותיהם נסחפו אל החוף. שם שימשו מזון לאוכלי הדגים שמתו בתורם מהדגים המורעלים. הואיל וזו גם האוכלוסייה הניזונה מהנברנים למיניהם, קטנה משמעותית אוכלוסיית טורפי העכברים. התוצאה הבלתי נמנעת הייתה שאוכלוסיית העכברים והנברנים החלה להתרבות באין מפריע, ובקצב מסחרר. מובן מאליו שגידול באוכלוסיית העכברים פירושו ירידה בתנובת השדות.
החוקרים האמריקאים נקטו בפעולה רבת השראה. הם השתמשו במטוסים כדי להצניח אלפי חתולים לאי בורניאו, והניחו להם לטפל לפי טבעם באוכלוסיית העכברים הגדולה.
במילים אחרות תושבי האי בורניאו למדו בדרך הקשה שהדרך להילחם במזיקים בשדות התבואה והאורז איננה באמצעות חומרי הדברה, אלא בדרכים שהטבע מכתיב, התואמת את הנוסחה שהטיף לה האיכר לייבָּה'לֶה רזניק מחדרה.

על אף שהיה לייבָּה'לֶה רזניק איש עמל ואיכר במקצועו, זכה להשכלה רחבה והיה בר אוריין בכול הנוגע לחקלאות ולמקצועות העזר המשיקים לה. לכן כאשר סיים את ההסבר מרחיב הדעת שלו על הבז האדום, על השרקרק, על התנשמת ועל תרומתם ו/או נזקם לחקלאות – עמד להרחיב את הדיבור על המבנה המיוחד של אוזן התנשמת. לדבריו, אוזניה אינן סימטריות: פתח אוזנהּ השמאלית גבוה מפתח האוזן הימנית. העדר הסימטריה הזאת הוא המקנה לתנשמת יכולת שמיעה שאין לה אח ורע בקרב העופות הדורסים. ואולם עוד בטרם הסתיימו הסבריו המלומדים הגענו אל מקשת האבטיחים ושימת ליבו של לייבָּה'לֶה רזניק התמקדה בארגון העבודה ובניהולהּ.
המקשה התמלאה חיים ופעילות. הפועלים הישמעאלים החלו לאסוף את האבטיחים מרחבי המקשה ולערום אותם בקצה השדה. כעבור שעתיים בערך החלו להגיע המשאיות שנועדו להעביר את האבטיחים לשווקים. הפועלים הסתדרו בשרשרת חיה בין ערימות האבטיחים לבין המשאיות והחלו להעביר את האבטיחים מיד ליד עד הגיעם למשאיות.
העבודה במִקְשָה של אבטיחים איננה קלה כלל ועיקר. כל אבטיח שוקל בין שלושה לחמישה קילוגרם. זו הסיבה שהעמסת ערימה של אבטיחים על המשאית הינה עניין המיועד אך ורק לבעלי שרירים. בגין גילי הצעיר לא השתתפתי בהעברת האבטיחים אלא מלאתי תפקידי תיעוד ורישום המשאיות, מטענן ויעדיהן, ובשעות ההפוגה עסקתי בתפקידי שירות כגון קישור בין לייבָּה'לֶה רזניק לקבוצות פועלים מרוחקות, הבאת מים וכדומה.
אף על פי שעבודתי הייתה קלה יחסית, לביצועהּ - נדרשו ממני דריכות וערנות והשקעת מאמץ רב תחת קרני השמש החמה והקופחת. לפיכך קיבלתי בברכה את הוראתו של לייבָּה'לֶה רזניק לגשת לפינת הצל שהוקדשה למנוחה ולארוחת הצהרים, לקרר את האבטיחים בשמש ולהכינם לקינוח.

על פניו נשמעה הבקשה הזאת מוזרה. לקרר את האבטיחים בשמש? הכיצד? הרי כל היום שרועים האבטיחים במקשה תחת קרני השמש ומתחממים. איך אפשר אפוא לקררם בשמש?
מסתבר שהפלאחים תושבי ארץ ישראל למדו במשך השנים את שיטת הקירור הטבעי שבדיעבד, יכול כל תלמיד בגימנסיה להסבירה בהתאם לחוקי הפיסיקה.
בשלב הראשון נוטלים את האבטיח, מוודאים שהעורבים לא ערכו אצלו "ביקור מוקדם" וחוררו את קליפתו במקוריהם, בוחנים את צבעו ומקישים עליו קלות בפרקי האצבעות. מיד לאחר מכן לוחצים אותו במקצת בין שתי הידיים ומקרבים לאוזן. במשך מספר שניות עוטים ארשת פנים רצינית ומרוכזת כמנתח לב לפני ניתוח מעקפים ומאזינים להד החוזר מהאבטיח. אם הצבע של האבטיח וההד החוזר מפנימיותו מספקים – אזי פונים לשלב הבא דהיינו, לבצוֹע את האבטיח באחת משתי האפשרויות.
האפשרות הראשונה מיועדת רך ורק למומחים ולמקצוענים מיומנים. מניחים את האבטיח על משטח ישר, חורצים את קליפתו עד לעומק של 5 ס"מ מהלִיבָּה ואז מרימים את האבטיח וחובטים אותו על המשטח. וכאן באה המומחיות לידי ביטוי. חבטה חלשה מדי – והאבטיח נפצע ואין אפשרות נוספת לבצוע אותו כהלכה. חבטה חזקה מדי מרסקת את הפרוסות החרוצות והליבה העסיסית מתפזרת על כל המשטח. רק חבטה מדויקת, בעוצמה הדרושה – מניבה תוצאה רצויה: האבטיח נבקע לארבעה חלקים שווים והליבה רווית הצוף המעוררת את מיצי החיך נותרת בתנוחה אנכית, מוכנה לנגיסה של לסתות להוטות!
חובבי אבטיחים שעדיין לא הגיעו לדרגת המיומנות המאפשרת פריסה מקצועית של האבטיח – כמוני למשל, נוקטים בשיטות מתוחכמות פחות. מניחים את האבטיח על משטח נקי ובוצעים אותו לשישיות בדרך זו: ראשית, בוצעים אותו לחצאין ואז פורסים כל חצי אבטיח לשלישים. נוטלים כל שישית אבטיח פרוס ומציבים אותה בשמש באופן שקרני השמש תיפולנה על פרוסת האבטיח משני צידיה. הצבת פרוסות האבטיח בדרך זו מבטיחה כי השמש תכסה את כל שטח הפנים של הפרוסה ותאדה את המיצים הנוטפים. אידוי פרוסות האבטיח מקרר אותו בדיוק כשם שאידוי טיפות הזיעה מקררות את גוף האדם. בשלב השלישי, האחרון, בוזקים קורט מלח גרוס דק משני צידי פרוסת האבטיח הן כדי להגביר את האידוי והן כדי לשפר את טעם האבטיח.
לאחר מספר דקות של קירור-שמש מעבירים את פרוסות האבטיח לפינת הצל ומניחים אותן על גבי לוחות עץ גס המשמשים כשולחן. בינתיים שוֹלֶה לייבָּה'לֶה רזניק ממעמקי תרמילו גבינת עיזים מלוחה במליחות עדינה ומציבה על השולחן המאולתר בתחום הישג ידו של כל אחד מהסועדים. כל איש ואיש נוגס במלוא פיו בפרוסות האבטיח המקוררות, מתבל בגבינה מלוחה לפי טעמו, ומשתמש בגב ידו כבמפית.
מרגע הגיענו למקשה התבוננתי בכול הפעילות שהתנהלה בה בלב ולב. בעיני בשר ודם ראיתי את הפועלים, את ערימות האבטיחים המתגבהות ואת המשאיות המתמלאות ויוצאות לדרכן. אבל בעיני רוחי לא משו מנגד עיני הפנים המעוותות בזעם והשרקרק עתיר הצבעים המתעופף בבהלה ונס על נפשו מאימת השוט נושא-המוות של לייבָּה'לֶה רזניק.
מצב רוחי השחוח קיבל תפנית חיובית והשתנה מן הקצה לקצה כאשר החלה חינגת האבטיח. מובן שגם אני הקטן לא טמנתי את ידי ומצאתי את עצמי נוגס ואוכל בכל פה, ועסיס האבטיח ניגר על סנטרי וטעמו כצפיחית בדבש שיש בכוחהּ להשכיח ממני כליל את מראה השרקרק המבוהל.

שנים רבות – כמעט חצי מאה חלפו מאז ועד היום. בימים אלה אני לוקח את הנכדים לעיתים מזומנות ליהנות מפינוקי המאה ה- 21 החל נ מעדני מקס ברנר וכלה ב- 31 טעמי הגלידה של באסקין רובינס. ויכול אני לומר בביטחון ובפה מלא שמעולם, אבל מעולם, לא התנסיתי במעדן שישווה לאמברוסיה מחדרה בהפסקת הצהרים של יום עבודה: פלח אבטיח מקוֹרר-שמש ביום חם, מתובל בגבינה מלוחה נִמוֹחָה בפה.