“נתחיל מהסוף: בסוף הם התאבדו.
זה לא ספוילר לעלילה, כי הספר פותח בזה. ורה ואישטוון אדוריאן היו נשואים שנים רבות, וביום ראשון אחד, בביתם בפרבר של קופנהאגן הם סגרו את כל ענייני חייהם והלכו למות יחד.
התאבדות היא מעשה קשה, אגואיסטי מעיקרו, כי המתאבד עוזב את העולם ומשאיר אחרים לנקות אחריו. ורה אמנם דאגה להשאיר בית נקי, חשבונות משולמים, מכתב ברור, דאגה לטיפול בכלבה ועוד, אבל בכל זאת נכדתה יוהאנה נשארה עם קצוות פתוחים, תחושת נטישה קשה והרבה שאלות. וכך שש עשרה שנים לאחר המוות המשותף הזה היא פותחת במסע בעקבות השאלות שלה, וכותבת את הספר הזה. הספר עובר לסירוגין מעבר רחוק לעבר קרוב, מתיאור היום האחרון בחייהם של בני הזוג לתיאור קורותיהם יחד, החל מההיכרות כזוג צעיר בהונגריה, עבור במחנות העבודה באוסטריה, בחיים בהונגריה הקומוניסטית לאחר המלחמה, וכלה בהגירה לדנמרק והחיים בארץ החדשה. היא מתארת זוג אניגמטי ובעל הרגלים מוזרים, כזה שהיא אהבה, אבל מתקשה להסביר מדוע. תיאור היום האחרון הוא כמובן תיאור משוער ונסיבתי שכן באופן מובן לרוב הנעשה לא היו עדין. גם תיאור העבר הוא נסיבתי למדי, ויוהאנה עוברת בין ארצות ויבשות בניסיון למצוא אנשים שהכירו את הזוג ויידעו להסביר חלק מהנעשה.
התוצאה היא ספר שקט, מינורי, עגמומי במקצת, אבל פיוטי בדרכו שלו. הוא קשה לקריאה, בעיקר אל מול ההשלמה של המחברת ותיאור ההתאבדות כמעשה מובון, בלתי נמנע ואולי אפילו הירואי.”
