“בני עקיבא היא תנועת נוער דתית עולמית, מהגדולות בישראל. היא כוללת עשרות אלפי חניכים ובוגרים ועוסקת בשלל נושאים: עלייה (סניפי חו"ל), רווחה (סניפים בעיירות פיתוח), החינוך המיוחד (שבטי יובל), אחדות (ההשתתפות בעצרת רבין) וכן, גם מעורבות פוליטית - כשלושים חברי כנסת הם בוגרי התנועה. לפני זמן קצר חגגה בני עקיבא 80 שנה להיווסדה.

כל המפעל הגדול הזה התחיל מאדם אחד. יחיאל אליאש, פועל דתי צעיר בן עשרים ואחת, הגה ביום מן הימים את הרעיון להקים תנועת נוער דתית עולמית שתאגד את הנוער הדתי, תרים את קרנו ותגשים את האידאלים של הפועל המזרחי: התורה והחלוציות.

אפילו בתוך הפועל המזרחי לא התקבל הרעיון יפה. הצירוף "תנועת נוער דתית" נשמע אז כאוקסימורון. אליאש לא קיבל לא תקצוב, לא תמיכה ולא חברים לדרך. דיברו עליו כעל משוגע, תהו איך אדם אינטליגנטי כמוהו נתפס לשטות כזאת.

אליאש לא התייאש. ביום מן הימים ניגש אל קבוצת תלמידי תיכון והסביר להם בלהט שמרגע זה הם הם מהווים את הגרעין הראשון של תנועת בני עקיבא בארץ ישראל. הרעיון המשוגע דבק בקבוצה הראשונית ועם הזמן התפשט. קמו לתנועה גרעיני התיישבות, סניפים חדשים נפתחו, לימים הוקמה גם רשת חינוכית הנושאת את שמה של בני עקיבא, ולמעשה כיום היא התנועה המובילה בציבור הדתי לאומי. למרות הכל שמו של אליאש אינו כל כך ידוע גם היום, ואף שבט בבני עקיבא לא נקרא על שמו. אולי מפני שכשעמדה התנועה על רגליה גם בלעדיו עזב אותה ועבר למפעלים אחרים - הפלוגות הדתיות בהגנה וקבוצת הספורט הדתי אליצור - ונמנע מלהתערב בפעילות התנועה ומלהביע את דעתו על מהלכיה.

את הספר הזה כתב אליאש זמן רב אחרי קום התנועה. בני עקיבא טרם הגיעה לגודלה הנוכחי, אבל גם אז עלתה בהרבה, לפי עדותו, על כל חלומותיו. אף על פי שהספר כתוב בצורה שאינה מושכת את העין, הסיפור - והשפה הפשוטה שבה הוא מסופר - מלמדת הרבה על חזונות גדולים ועל הגשמה שקטה, על מעש שאין בו גאווה, על אדם שפעל כל כך הרבה ואינו מחזיק טובה לעצמו. ספר מופת לכל חולם ולכל מגשים. לכבודו גם חרגתי ממנהגי וכתבתי שתי ביקורות לספר אחד, ובשתיהן אף שמץ של הומור. אני כנראה מזדקן. עמכם הסליחה.”

“מה אתם יודעים על מי שהקים את בני עקיבא?
כלום בריבוע?
מרגישים לא נעים עם זה?
זה הספר בשבילכם.

דירגתי אותו כספר מעולה ולכן אני מרגיש צורך להבהיר:
לא מדובר בפנינה ספרותית. לאליאש היו הרבה כשרונות, אך כתיבת פרוזה אינה אחת מהם.
אלא שאם מעניין אתכם לדעת איך בחור צעיר חולה שחפת, בן דור שבו דתי היתה מילת גנאי חריפה ונערים דתיים התביישו ללכת עם כיפות, הקים לבדו תנועת נוער (דתית!) שהיא היום הגדולה בישראל, תוך מלחמה בשחפת, בעוני, בהתנגדות "המוסדות", בהתנגדות חבריו ומורי דרכו - תקראו אותו בכל זאת.

ואגב: אם ניגש אליכם יום אחד בחור צעיר, חיוור ומשקפופר, ומרצה לכם בהתלהבות שאתם, חמישה חבר'ה, הולכים לשנות את פניה של מדינת ישראל - יכול להיות שהוא צודק, תבדקו את זה; אחרי הכל, ככה קמה בני עקיבא.”