כמעט יובל שנים חלפו מאז החל עמוס עוז לפרסם מיצירותיו – ושמו עדיין פועל עלינו כלחש כשף.
בין שמדובר בספר חדש מפרי עטו, בהתבטאות פומבית שלו, בזכייה בעוד פרס בינלאומי ואפילו ב"מעשה" המשונה של אי-זכייה בו – בכל אחד מאלה יש כדי לגרות את בלוטות ההורמונים של הציבוּריוּת הישראלית להתפרצות מרהיבה.
עוז הוא אייקון.
הוא הסופר העברי המתורגם ביותר, הנודע ביותר, הנמכר ביותר, ולדעת רבים – אכן כן – גם היפה ביותר.
הוא פרה קדושה, הוא שעיר לעזאזל, הוא "הסופר הלאומי", ואגב כך מתפתחת סביבו במלוא חריפותה מין "הפרעת קריאה דו-קוטבית": הוא נערץ בה במידה שהוא מושמץ, משתגעים עליו, לא סובלים אותו, מגיבים אליו בעוצמה כמו-פולחנית, לטוב ולרע.
אבל למה? למה דווקא אליו? איך זה קרה? ובעיקר, למה זה ממשיך?
שאלות אלה ואחרות הן הפריזמה שדרכה מבודד חוקר הספרות והעורך הנודע יגאל שוורץ את המהות העוזית כדי להגיש אותה קרוב לעינינו.
מדוע אנו, שואל שוורץ – בין שאנו שמאלנים יפי נפש, נאמני ארץ ישראל או "סתם" ישראלים "נורמליים", מתעקשים להמליך ולהדיח את עוז שוב ושוב?
האם זאת גזרה הכרחית ל"סופר לאומי"?
ומה עכשיו?
בהינתן הרומן האחרון של עוז עד כה, סיפור על אהבה וחושך, האם עוז הוא עדיין "הסופר הלאומי" של כולנו?
של כל אזרחי מדינת ישראל?
ואולי רק של האשכנזים?
ובעצם, אולי רק של האשכנזים שהם או הוריהם הגיעו לארץ ממזרח אירופה (ולא ממרכזה), לפני השואה (ולא אחריה)?
את תשובותיו המפתיעות ומעוררות המחשבה משעין שוורץ על מהלכים פרשניים מבריקים, שהורתם בקריאה קרובה ביצירותיו של עוז, בעיון בספרים ובמאמרים שנכתבו עליהן, בעיבוד יצירתי של מודלים תיאורטיים מתחומי דעת שונים, ובקריאה בשלל המכתבים – המדהימים בחיוניותם ובעוצמתם – שמאות קוראים כתבו לעוז בעקבות סיפור על אהבה וחושך.
פולחן הסופר ודת המדינה מתאפיין בסקרנות אינטלקטואלית מידבקת, היוצאת מענייני השעה וחוזרת אליהם כדי להאיר אותם מחדש, ומתגבש לכדי נגיעה מחכימה ומרתקת בצלע היצירה שממנה נוצרה רובה אם לא כולה של קהילת הקוראים הישראלית.