שוב אני מתעוררת באישון לילה. החום מתפשט בגלים מתוככי בית החזה שלי ואינו מתפוגג החוצה, מחזיק ולא מרפה. ושוב באה הדריכות המיידית ללא מעבר הדרגתי בין שינה לערות, ואני נזרקת בחטף למודעות הצובטת את קצות עצבי.
הספרות הדיגיטליות הבוהקות מראות שתיים וחצי למשך זמן רב. אני מנסה להתרכז במה שקורה לי, להפסיק את המועקה האוחזת במלוא עוצמתה, אבל ממשיכה לנזול ללא שליטה כמו ארטיק נמס ביום חם. בשכבי מאובנת ובעיניים עצומות אני נלחמת בעצמי לא להסתכל בשעון, בעוד גלי החום שוככים באיטיות מרגיזה. כעבור זמן הבגדים ספוגים והעורף דביק, והרגיעה המיוחלת נראית קרובה יותר. צריך לנסות להירדם שוב - אני מושכת את השמיכה מעל הראש כדי לחסום את אורה העמום של מנורת הלילה המגיע מכיוון האמבטיה, אולם המחנק מאלץ אותי להוריד אותה בחזרה.
אני מתהפכת לכיוון דן ששוכב בגבו אלי, נזהרת לא לגעת בו, ומתגלגלת מיד בחזרה לצד השני. מוטלת באפילה אני מקשיבה לנחירותיו החלשות, כשגופו הסמוך מדגיש את הרגשת הריחוק הפתאומי השוטפת אותי. מיהו האדם הזה השוכב לידי, שנדמה לי פתאום זר ולא שייך לחדר הזה, למיטה הזאת. מה יש בינינו, למעט השינה המשותפת על אותו מזרון שכבר מזמן היה צריך להחליפו לחדש, לכזה שקפיציו חזקים ומתוחים, מסוגלים לשאת את כובד עולמו של כל אחד מאתנו. ולא רק הקפיצים זקוקים לחידוש, אלא גם שכבות הספוג המונחות זו על גבי זו ועוטפות אותם, מהודקות טוב טוב ותפורות ביד אמונה - שיוכלו לקבל באהבה את רצונותיו ושאיפותיו של כל אחד מאתנו, את כל מה שרודף אותנו כאן ועכשיו, וגם את מה שנדחק כבר מזמן טוב טוב ובכוח לתוך חדרי הלב.
שיחתנו מהערב מתגלגלת מצד לצד כמו תפוח אדמה לוהט בפה שמסרב להתקרר, ואני מנסה לקרוא בין השורות, וגם את השורות עצמן, שיבהירו לי מה עלי להבין, מה אפשר לפענח מהיותנו שרועים פרקדן זה לצד זו על אותה מיטה שְֹבֵעַת לילות, שמצעיה התרפטו במקצת וצבעיהם דהו. ואם זו דרישה מוגזמת מדי, אז אולי אפשר לכל הפחות לקבל קריאת כיוון, או להבחין בקצה של תובנה שתרים ראש - אולם אלה מסתתרות מפניי בנחרצות, ארוזות בצבעי הסוואה מעולים.
לפנות ערב של סוף נובמבר, והחוץ התלבש בצבעי חום־אדמדם וזהב עמום של תכשיט שנענד שנים רבות. הסתיו בדאלאס אמנם מרומז משהו לעומת השלכת הלוהבת של ניו־אינגלנד, או המורדות בצבעי הדבש והיין של הרי הקטסקילס, ועם זאת הוא בבחינת פסק זמן נעים, מעבר מהקיץ הדחוס והלוהט לחורף הקר והמרענן.
השכנה בבית ממול הציבה זה מכבר מחוץ לדלת הכניסה את זוג בובות הקש הכפריות שחיוכן שובה את העין, ולידן הדלעת השמנמונת, עדיין בלי חורי העיניים והאף שייחצבו בבשר הכתום בימים הקרובים. גם קוביית חציר קטנה הניחה לפניהן, שאניציה כבר החלו להיפרם מהרוחות הערות המרמזות שבקרוב יתחילו לילות הכפור הצובט.
דן שב הביתה מהעבודה ובפיו שלום קולני, שאל כדרכו מי בבית, והכריז שהבטן נדבקה לו לגב. אחרי סיור קצר באזור חדרי הילדים הוא נכנס למטבח, הושיט לי מעטפה לבנה גדולה עם הכיתוב “דן כגן, אישי” מודפס בחזיתה בגדול, והודיע שהגיעו הטפסים שצריך למלא לחידוש הוויזות שלנו.
“המזכירה במחלקת משאבי אנוש אמרה שצריך להחזיר לה את הניירות כמה שיותר מהר, כי הביורוקרטיה לוקחת לפחות ארבעה חודשים. והיא גם אמרה שאחר כך צריך למלא בקשה לגרין קארד.”
שמטתי את המעטפה על דלפק המטבח ודחסתי בכוח פנימה את הכעס הפתאומי, מזכירה לו שחיכיתי עם ארוחת הערב עד שיגיע, ושצריך לקרוא לילדים לשולחן. ניגשתי לבן השרוע בחדרו, צופה בטלוויזיה מרגע שנכנס הביתה מעוד יום לימודים בכיתה ז’. הוא המהם שאינו רעב, מה שלא הפליא אותי לאור העובדה שנשנש חטיפים מהרגע שהגיע. גם נועה בת השש־עשרה לא הייתה זמינה, שקועה בשנת אחר צהריים מאוחרת שהתארכה.
נשארנו שנינו, דן ואני, ישובים זה מול זו ליד שולחן המטבח, מקפידים שהרגליים לא ייפגשו ושהעיניים ישוטטו ברפרוף אגבי. העוף בגריל שקניתי בצהריים נלעס בשתיקה, יחד עם האורז הלבן והשעועית הירוקה המבושלת ברוטב עגבניות שהכנתי בחיפזון. דן הקפיד לבהות בתצוגה של סוגי הפירות השונים בשמותיהם הלטיניים שעל גבי הפוסטר התלוי על הקיר מעל לראשי, ואני הרגשתי את מלוא הכובד של המעטפה הלבנה עם השם דן כגן המודפס עליה בגדול, המונחת על הדלפק מאחורי.
הבוקר שלמחרת התחיל עם כאב ראש שהלך והחמיר. כשחזרתי הביתה מהסעת הילדים לבית הספר לקחתי אדוויל אחד והתיישבתי על הכורסה בחדר המגורים, בוהה לעבר החצר האחורית. למרות שמזג האוויר הקריר והמעורפל לא פיתה לצאת שוב, קמתי בחופזה ויצאתי להתהלך בחוץ, לנסות בכל זאת לאוורר את המחשבות. הנהגת במכונית שמולי נפנפה לי לשלום בחיוך רחב, ועד שהבנתי שזו סמנתה השכנה המסיעה את ילדיה לבית הספר כבר היה מאוחר מדי לענות.
בסוף הרחוב שלנו עמדתי לשנייה, מהססת לאן לפנות, ואז התחלתי ללכת צפונה לאורך השביל ברחוב מיהנדרינג, נתקלת בהולכים וברצים שחלפו על פניי. הם אמרו לי “היי” או “בוקר טוב”, ואני המהמתי בחזרה משהו שאפילו לי היה קשה להבין. הייתי שקועה בשידורים חוזרים של חילופי הדברים ביני לבין דן מהערב הקודם, שכן היו אלה חילופי דברים ולא שיחה של ממש, שבה דברי האחד אמורים לחלחל, לפחות בחלקם, אצל השני, ולא להתגלגל לפתחו ולחזור כלעומת שבאו.
“תשים לב,” אמרתי לדן ברגע של אומץ מגויס אחרי שהצלחות התרוקנו, “שאנחנו מנהלים את החיים שלנו לפי ניירות. רק כשמגיע טופס שצריך למלא אנחנו מדברים על הדברים החשובים באמת.”
“והם?” הוא נהם בקוצר רוח.
“...אנחנו כאן כבר ארבע שנים, וזו לא הייתה התוכנית המקורית. אתה זוכר?”
“מה שאני זוכר זה שכבר דיברנו על זה בשנה שעברה, ושבינתיים התחלת לעבוד על הדוקטורט. וגם הילדים בסדר, והעבודה שלי מתקדמת יפה, אז אולי תגידי לי מה בדיוק מטריד אותך?”
נשמתי עמוק ושפשפתי את כפות ידיי כנגד ירכיי, מקווה שדן לא יבחין, אולם הוא נעל את עיניו על כתפיי הנעות קלות, אורב לתגובתי. העפתי מבט בזווית עיני לעבר הטלפון על הדלפק במטבח, מנסה להפנט אותו לצלצל, אלא שהוא נשאר בשתיקתו המתריסה, אותה שתיקה שהיה עלי להסתגל אליה מאז חצינו את האוקיינוס.
לדן היו מעט שיחות בענייני עבודה כשלא תפסו אותו בנייד, מי שחיפש את נועה ובן צלצל ישירות לניידים שלהם, ואני נשארתי עם סקרים טלפוניים שונים וקידום מכירות. המשפחה והחברים מישראל טלפנו לעתים רחוקות, שכן הפרש שמונה השעות בין שתי היבשות היה משמעותי - כשאנחנו קמנו בבוקר ועזבנו את הבית הם חזרו הביתה מהעבודה, וכשאנחנו חזרנו הביתה אחר הצהריים הם כבר ישנו. יותר מכל הזכיר לי מדי יום פער השעות הזה את השינוי שעברנו. לא דילגנו רק בין מקומות אלא גם בין תחומי זמן, בין יום ולילה, בין עוררות לשינה, מודעות וחוסר מודעות, אבל הרי לא יכולתי להגיד לדן שהבעיה היא שהטלפון לא מצלצל מספיק.
לגמתי מהקולה דיאט שלי וניסיתי לפגוש את מבטו, והוא מיד הפנה את ראשו הצידה. “...אנחנו בנקודה של עכשיו או לעולם לא. אם לא נחזור בקרוב הקריירה שלך תמשיך להתפתח כאן ואנחנו נישאר. לתמיד. וזה בכלל לא מה שהתכוונו...”
“אנשים משנים את דעתם כל הזמן, למה גם אנחנו לא יכולים?” הוא נשען לאחור על הכיסא, ולי נראה לפתע שולחן עץ האורן הבהיר כמו משטח חול שעליו מתכננים גנרלים את מהלכי הקרבות הבאים. “כולם נלחמים כדי לקבל גרין קארד ולך לא אכפת. קשה לי להבין למה את מושכת לכיוון של לא להישאר. תני לי לפחות סיבות.”
הוא הרי שמע את דעותיי טיפין טיפין מהיום הראשון שהגענו, דברים שהצטברו למסכת שלמה של נימוקים לכאן ולשם, למה כן ומדוע לא, מה שונה ומה דומה. לפתע נעלמו לי המילים, ולא מצאתי כוח לעשות מאמץ ולהסביר לו מההתחלה. הזזתי את שיירי המזון בצלחת הלוך ושוב, מחפשת שם את הסיבות שביקש, את קצהו של החוט שאוכל למשוך בעזרתו לכיווני את האוחז בצד השני.
“אני מרגישה מבודדת כאן בצורה שאתה אולי לא יכול להבין. חסרה לי המשפחה שלי. חסרים לי החברים שלנו. והזמן שעובר לא עושה את זה יותר קל... החיים כאן נוחים מאוד, זה נכון, אבל אני לא מרגישה בנוח וגם לא ממש מרוצה. הרעיון לבוא לכאן היה טוב בעיניי בין השאר בגלל שידענו שזה לא יהיה לעולמים,” שמעתי את קולי מטפס ללא שליטה. “ואל תשלה את עצמך - אם נישאר, זה יהיה ליותר מכמה שנים. הילדים יגדלו, ילכו לקולג’ ויקימו כאן משפחה, ואנחנו אף פעם לא נעזוב.”
הוא ישב שותק, נועץ שוב מבטים בפוסטר הארור ומורט את סנטרו, אחר כך גרר את כיסאו אחורה וקם. הוא לא מרגיש כמוני, הדגיש בקול לא גבוה אבל תקיף למדי. הוא מעדיף לשנות את התוכניות המקוריות שלנו ולהישאר. בין כה וכה כל מי שהוא רוצה וצריך לידו נמצא כאן.
“כשאת מדברת על זה הדברים נשמעים די מסובכים,” ניסה להקהות את הקצוות המחודדים של השיחה בבדל של חיוך. “...נצטרך לחשוב על פתרון ריאלי, ולא נראה לי שזה בדיוק הזמן. מה את אומרת?”
מה יכולתי לומר? המילים ‘פתרון ריאלי’ נשמעו לי קרות ומנוכרות, פועל יוצא של נטייתו של דן להגיע למסקנות באיזו דרך קיצור מסתורית, שרק לו היכולת למצוא את תחילתה וסופה. מצד שני, פתיחת חזית בינינו בשעה זו של הערב הייתה הדבר האחרון שרציתי. לא היה טעם להמשיך לדון בעניין כשהוא היה עייף מיום עבודה ואני הייתי צריכה זמן לחשוב, ולהסביר, ולנמק לפרטי פרטים, קודם כל לעצמי.
דן קם מהשולחן ופתח את דלת המקרר, עומד ומסתכל ארוכות. אחר כך התכופף לחטט בפנים ביסודיות. “יש משהו מתוק לקינוח?” פנה אלי בחיוך מתנצל, ואני קמתי בחוסר רצון להוציא עוגיות שוקולד צ’יפס שהחבאתי באחורי המזווה.
בעודי פוסעת נמרצות בשביל ברחוב מיהנדרינג נזכרתי ברדיו הקטן שלקחתי אתי, וחיפשתי תחנה עם דיבורים, לא מוזיקה, משהו שידחק החוצה את ההרהורים המציקים. נתקלתי בקריינית נלהבת בתחנה הנוצרית אוונגליסטית שנהגתי לשמוע מדי פעם, שהייתה באמצע הקדמת דברים לפני שידור הרצאה מוקלטת בפני קהל. הקריינית הדגישה בקול נרגש שערכי המשפחה חשובים יותר מתמיד בימים אלה של גירושין בעלייה, ולכן נושא ההרצאה רלבנטי ומחויב המציאות. אחר כך תיארה את המרצה בהקלטה כנואמת מבוקשת בוועידות נשים, עם המון ניסיון וחוכמת חיים לחלוק עם הנוכחים, ואני הרגשתי התנגדות כלפיה עוד לפני שהתחילה לדבר.
המרצה, אישה חביבה ונעימת קול, התעמקה בדבריה בחובתה של האישה לקבל את מרות בעלה, ובהסברים כיצד היא אמורה לעשות זאת בכבוד ובהבנה ברוח כתבי הקודש הנוצריים.
“...זהו הסדר קדוש שנועד ליצור יחסים טובים ובריאים במשפחה,” אמרה בהתלהבות, “ושיהיה ברור שזה לא ציות עיוור, אלא דפוס התנהגות שמשרת את האישה עצמה ואת המשפחה כולה.”
לתמיכה בדבריה הציגה את התפיסה של הבעל כמנהיג אוהב. “קוד ההתנהגות הזה ראוי לכבוד,” אמרה, “משום שקבלת מרות על־ידי הרעיה היא תגובה טבעית למנהיגות אוהבת של הבעל, באותה דרך שהמאמינים הנוצרים מכפיפים עצמם לאהבת ישו משיחנו. אנחנו מצייתים באהבה. אנחנו מצייתים באהבה.”
התרועות שקיבלה הנואמת מקהל הנשים באירוע המחישו את התרשמותן מטיעוניה ועצותיה, ואת הסכמתן הבלתי מסויגת לדבריה. בהמשך לא התעלמה המרצה מהאפשרות של בעיות רציניות בחיי הנישואין - כאשר הבעל אינו מתפקד כמנהיג אוהב, אלא מתעלל באשתו פיזית או נפשית. אמרה שמצב כזה יהיה המבחן האמיתי של אישה המאמינה בישו. עליה להמשיך ולהישאר תחת מרות בעלה, ואז בהתנהגותה השקטה והרגועה ובדרכה המיוחדת תשקף לבעלה את טוב ליבה ואצילותה הפנימית. בדרך זו יש לקוות שהיא תוכל להטות את לבו לכיוון יותר חיובי ובונה.
רעיונותיה נשמעו לי לרגע רומנטיים ומושכים את הלב, אלא שמיד הזכרתי לעצמי שאם זה מה שיש לנואמת המהוללת להציע, אותי היא לא שכנעה. מה קרה לאותה אישה, אילו טרגדיות סבלה בימי חייה שהיא מסמיכה את עצמה לתת עצות? וגם אם לא טרגדיות היו אלה אלא רק מצוקות של יום יום, מהו בכלל ניסיון החיים שהתהדרה בו כל־כך. הרי לא פירטה דבר, רק סמכה על כך שהלהט של דבריה כבר ישכנע, יעביר את המסר שתוכנו קיצוני ומרגיז.
סגרתי את הרדיו באמצע התוכנית והגברתי את קצב ההליכה, מנסה להתרכז במה שמקיף אותי באותו רגע ולנפנף החוצה מחשבות טורדניות. גדרות הבתים הגבוהות לאורך השביל חלפו על פניי במהירות ובמונוטוניות, מוטות עץ שטוחים צמודים זה לזה העומדים בניצב לאדמה, צבועים בגוונים של חום בשלבים שונים של בליה. מה הסתירו הגדרות האלה? על איזה חיים חיפו קורות העץ שמי שהתקין אותן הקפיד להציבן ללא רווחים, כך שגם חצר הבית תהיה רשות היחיד - שאי־אפשר יהיה להציץ פנימה, לחשוף בדל ממה שמתרחש בחדרי חדרים, מהטוב ומהרע, מרגעי המבוכה הקיומית ומשניות האושר המתפרצות בלי הודעה מוקדמת.
הערפל והלחות נמוגו לאיטם כשהשמש הציצה מדי פעם מבין העננים, אך מצב הרוח שלי עדיין נשאר אפור וטחוב, והדרך חזרה הביתה נראתה פתאום ארוכה וזרה.
מוזיקה לטינית רועשת קיבלה את פניי כשפתחתי את הדלת. מריה, העוזרת שלנו, שציפתה שאגיע הביתה רק לאחר שתסיים את עבודתה, הופתעה לראותני נכנסת. היא הנמיכה מיד את המוסיקה, מחייכת לעברי חיוך מתנצל. מריה הייתה בערך בגילי, בתחילת שנות הארבעים, אישה נמוכה ומוצקה עם חזה גדול ופנים עגולות שמנמנות. כשהייתה כבת שלושים הגיעה ממקסיקו לארצות הברית דרך ויזת עבודה זמנית יחד עם בעלה וארבעת ילדיהם, הגדולה הייתה אז ילדה בת תשע בשם פאולה. בדרך כלשהי הצליחה המשפחה להישאר בארצות הברית ולקבל גרין קארד. מריה הגיעה לנקות את ביתנו פעם בשבוע, תמיד מחייכת ומדברת באנגלית שבורה. לעתים הגיעה איתה גם בתה פאולה, אחרי שנשרה מהתיכון.
סיפרתי לה שיש לי כאב ראש ואני צריכה לשכב, והיא סימנה לכיוון חדרי השינה. “גמרתי לנקות שם, וגם החלפתי סדינים,” אמרה לי בחיוך משתתף בצער ומוללה את סמרטוט האבק בידיה.
הלכתי לחדר השינה, סוגרת את הדלת ומסיטה את הווילונות שמריה פתחה כדי לנקות את החלונות. כשנכנסתי לחדר האמבטיה שיקפה לי המראה המבהיקה פנים עייפות ועיניים בלי טיפת ברק. אחרי היסוס קל לקחתי אדוויל נוסף, ובלי להתקלח השתרעתי מיוזעת ודביקה על המיטה המוצעת במצעים טריים, נועצת מבטי בתקרה. החדר הריח רענן ונקי, וקרן שמש עקשנית הצליחה לחדור דרך הווילונות הסגורים, ממשיכה לאורך התקרה והקיר לעבר הצד של דן במיטה. אלא שאני הרגשתי שהקירות סוגרים עלי והאפלה הסמיכה עוטפת אותי מכל עבר, כאילו הייתי במרתף טחוב ורקבובי ללא טיפת אור.

שוב אני מתעוררת באישון לילה. החום מתפשט בגלים מתוככי בית החזה שלי ואינו מתפוגג החוצה, מחזיק ולא מרפה. ושוב באה הדריכות המיידית ללא מעבר הדרגתי בין שינה לערות, ואני נזרקת בחטף למודעות הצובטת את קצות עצבי.
הספרות הדיגיטליות הבוהקות מראות שתיים וחצי למשך זמן רב. אני מנסה להתרכז במה שקורה לי, להפסיק את המועקה האוחזת במלוא עוצמתה, אבל ממשיכה לנזול ללא שליטה כמו ארטיק נמס ביום חם. בשכבי מאובנת ובעיניים עצומות אני נלחמת בעצמי לא להסתכל בשעון, בעוד גלי החום שוככים באיטיות מרגיזה. כעבור זמן הבגדים ספוגים והעורף דביק, והרגיעה המיוחלת נראית קרובה יותר. צריך לנסות להירדם שוב - אני מושכת את השמיכה מעל הראש כדי לחסום את אורה העמום של מנורת הלילה המגיע מכיוון האמבטיה, אולם המחנק מאלץ אותי להוריד אותה בחזרה.
אני מתהפכת לכיוון דן ששוכב בגבו אלי, נזהרת לא לגעת בו, ומתגלגלת מיד בחזרה לצד השני. מוטלת באפילה אני מקשיבה לנחירותיו החלשות, כשגופו הסמוך מדגיש את הרגשת הריחוק הפתאומי השוטפת אותי. מיהו האדם הזה השוכב לידי, שנדמה לי פתאום זר ולא שייך לחדר הזה, למיטה הזאת. מה יש בינינו, למעט השינה המשותפת על אותו מזרון שכבר מזמן היה צריך להחליפו לחדש, לכזה שקפיציו חזקים ומתוחים, מסוגלים לשאת את כובד עולמו של כל אחד מאתנו. ולא רק הקפיצים זקוקים לחידוש, אלא גם שכבות הספוג המונחות זו על גבי זו ועוטפות אותם, מהודקות טוב טוב ותפורות ביד אמונה - שיוכלו לקבל באהבה את רצונותיו ושאיפותיו של כל אחד מאתנו, את כל מה שרודף אותנו כאן ועכשיו, וגם את מה שנדחק כבר מזמן טוב טוב ובכוח לתוך חדרי הלב.
שיחתנו מהערב מתגלגלת מצד לצד כמו תפוח אדמה לוהט בפה שמסרב להתקרר, ואני מנסה לקרוא בין השורות, וגם את השורות עצמן, שיבהירו לי מה עלי להבין, מה אפשר לפענח מהיותנו שרועים פרקדן זה לצד זו על אותה מיטה שְֹבֵעַת לילות, שמצעיה התרפטו במקצת וצבעיהם דהו. ואם זו דרישה מוגזמת מדי, אז אולי אפשר לכל הפחות לקבל קריאת כיוון, או להבחין בקצה של תובנה שתרים ראש - אולם אלה מסתתרות מפניי בנחרצות, ארוזות בצבעי הסוואה מעולים.
לפנות ערב של סוף נובמבר, והחוץ התלבש בצבעי חום־אדמדם וזהב עמום של תכשיט שנענד שנים רבות. הסתיו בדאלאס אמנם מרומז משהו לעומת השלכת הלוהבת של ניו־אינגלנד, או המורדות בצבעי הדבש והיין של הרי הקטסקילס, ועם זאת הוא בבחינת פסק זמן נעים, מעבר מהקיץ הדחוס והלוהט לחורף הקר והמרענן.
השכנה בבית ממול הציבה זה מכבר מחוץ לדלת הכניסה את זוג בובות הקש הכפריות שחיוכן שובה את העין, ולידן הדלעת השמנמונת, עדיין בלי חורי העיניים והאף שייחצבו בבשר הכתום בימים הקרובים. גם קוביית חציר קטנה הניחה לפניהן, שאניציה כבר החלו להיפרם מהרוחות הערות המרמזות שבקרוב יתחילו לילות הכפור הצובט.
דן שב הביתה מהעבודה ובפיו שלום קולני, שאל כדרכו מי בבית, והכריז שהבטן נדבקה לו לגב. אחרי סיור קצר באזור חדרי הילדים הוא נכנס למטבח, הושיט לי מעטפה לבנה גדולה עם הכיתוב “דן כגן, אישי” מודפס בחזיתה בגדול, והודיע שהגיעו הטפסים שצריך למלא לחידוש הוויזות שלנו.
“המזכירה במחלקת משאבי אנוש אמרה שצריך להחזיר לה את הניירות כמה שיותר מהר, כי הביורוקרטיה לוקחת לפחות ארבעה חודשים. והיא גם אמרה שאחר כך צריך למלא בקשה לגרין קארד.”
שמטתי את המעטפה על דלפק המטבח ודחסתי בכוח פנימה את הכעס הפתאומי, מזכירה לו שחיכיתי עם ארוחת הערב עד שיגיע, ושצריך לקרוא לילדים לשולחן. ניגשתי לבן השרוע בחדרו, צופה בטלוויזיה מרגע שנכנס הביתה מעוד יום לימודים בכיתה ז’. הוא המהם שאינו רעב, מה שלא הפליא אותי לאור העובדה שנשנש חטיפים מהרגע שהגיע. גם נועה בת השש־עשרה לא הייתה זמינה, שקועה בשנת אחר צהריים מאוחרת שהתארכה.
נשארנו שנינו, דן ואני, ישובים זה מול זו ליד שולחן המטבח, מקפידים שהרגליים לא ייפגשו ושהעיניים ישוטטו ברפרוף אגבי. העוף בגריל שקניתי בצהריים נלעס בשתיקה, יחד עם האורז הלבן והשעועית הירוקה המבושלת ברוטב עגבניות שהכנתי בחיפזון. דן הקפיד לבהות בתצוגה של סוגי הפירות השונים בשמותיהם הלטיניים שעל גבי הפוסטר התלוי על הקיר מעל לראשי, ואני הרגשתי את מלוא הכובד של המעטפה הלבנה עם השם דן כגן המודפס עליה בגדול, המונחת על הדלפק מאחורי.
הבוקר שלמחרת התחיל עם כאב ראש שהלך והחמיר. כשחזרתי הביתה מהסעת הילדים לבית הספר לקחתי אדוויל אחד והתיישבתי על הכורסה בחדר המגורים, בוהה לעבר החצר האחורית. למרות שמזג האוויר הקריר והמעורפל לא פיתה לצאת שוב, קמתי בחופזה ויצאתי להתהלך בחוץ, לנסות בכל זאת לאוורר את המחשבות. הנהגת במכונית שמולי נפנפה לי לשלום בחיוך רחב, ועד שהבנתי שזו סמנתה השכנה המסיעה את ילדיה לבית הספר כבר היה מאוחר מדי לענות.
בסוף הרחוב שלנו עמדתי לשנייה, מהססת לאן לפנות, ואז התחלתי ללכת צפונה לאורך השביל ברחוב מיהנדרינג, נתקלת בהולכים וברצים שחלפו על פניי. הם אמרו לי “היי” או “בוקר טוב”, ואני המהמתי בחזרה משהו שאפילו לי היה קשה להבין. הייתי שקועה בשידורים חוזרים של חילופי הדברים ביני לבין דן מהערב הקודם, שכן היו אלה חילופי דברים ולא שיחה של ממש, שבה דברי האחד אמורים לחלחל, לפחות בחלקם, אצל השני, ולא להתגלגל לפתחו ולחזור כלעומת שבאו.
“תשים לב,” אמרתי לדן ברגע של אומץ מגויס אחרי שהצלחות התרוקנו, “שאנחנו מנהלים את החיים שלנו לפי ניירות. רק כשמגיע טופס שצריך למלא אנחנו מדברים על הדברים החשובים באמת.”
“והם?” הוא נהם בקוצר רוח.
“...אנחנו כאן כבר ארבע שנים, וזו לא הייתה התוכנית המקורית. אתה זוכר?”
“מה שאני זוכר זה שכבר דיברנו על זה בשנה שעברה, ושבינתיים התחלת לעבוד על הדוקטורט. וגם הילדים בסדר, והעבודה שלי מתקדמת יפה, אז אולי תגידי לי מה בדיוק מטריד אותך?”
נשמתי עמוק ושפשפתי את כפות ידיי כנגד ירכיי, מקווה שדן לא יבחין, אולם הוא נעל את עיניו על כתפיי הנעות קלות, אורב לתגובתי. העפתי מבט בזווית עיני לעבר הטלפון על הדלפק במטבח, מנסה להפנט אותו לצלצל, אלא שהוא נשאר בשתיקתו המתריסה, אותה שתיקה שהיה עלי להסתגל אליה מאז חצינו את האוקיינוס.
לדן היו מעט שיחות בענייני עבודה כשלא תפסו אותו בנייד, מי שחיפש את נועה ובן צלצל ישירות לניידים שלהם, ואני נשארתי עם סקרים טלפוניים שונים וקידום מכירות. המשפחה והחברים מישראל טלפנו לעתים רחוקות, שכן הפרש שמונה השעות בין שתי היבשות היה משמעותי - כשאנחנו קמנו בבוקר ועזבנו את הבית הם חזרו הביתה מהעבודה, וכשאנחנו חזרנו הביתה אחר הצהריים הם כבר ישנו. יותר מכל הזכיר לי מדי יום פער השעות הזה את השינוי שעברנו. לא דילגנו רק בין מקומות אלא גם בין תחומי זמן, בין יום ולילה, בין עוררות לשינה, מודעות וחוסר מודעות, אבל הרי לא יכולתי להגיד לדן שהבעיה היא שהטלפון לא מצלצל מספיק.
לגמתי מהקולה דיאט שלי וניסיתי לפגוש את מבטו, והוא מיד הפנה את ראשו הצידה. “...אנחנו בנקודה של עכשיו או לעולם לא. אם לא נחזור בקרוב הקריירה שלך תמשיך להתפתח כאן ואנחנו נישאר. לתמיד. וזה בכלל לא מה שהתכוונו...”
“אנשים משנים את דעתם כל הזמן, למה גם אנחנו לא יכולים?” הוא נשען לאחור על הכיסא, ולי נראה לפתע שולחן עץ האורן הבהיר כמו משטח חול שעליו מתכננים גנרלים את מהלכי הקרבות הבאים. “כולם נלחמים כדי לקבל גרין קארד ולך לא אכפת. קשה לי להבין למה את מושכת לכיוון של לא להישאר. תני לי לפחות סיבות.”
הוא הרי שמע את דעותיי טיפין טיפין מהיום הראשון שהגענו, דברים שהצטברו למסכת שלמה של נימוקים לכאן ולשם, למה כן ומדוע לא, מה שונה ומה דומה. לפתע נעלמו לי המילים, ולא מצאתי כוח לעשות מאמץ ולהסביר לו מההתחלה. הזזתי את שיירי המזון בצלחת הלוך ושוב, מחפשת שם את הסיבות שביקש, את קצהו של החוט שאוכל למשוך בעזרתו לכיווני את האוחז בצד השני.
“אני מרגישה מבודדת כאן בצורה שאתה אולי לא יכול להבין. חסרה לי המשפחה שלי. חסרים לי החברים שלנו. והזמן שעובר לא עושה את זה יותר קל... החיים כאן נוחים מאוד, זה נכון, אבל אני לא מרגישה בנוח וגם לא ממש מרוצה. הרעיון לבוא לכאן היה טוב בעיניי בין השאר בגלל שידענו שזה לא יהיה לעולמים,” שמעתי את קולי מטפס ללא שליטה. “ואל תשלה את עצמך - אם נישאר, זה יהיה ליותר מכמה שנים. הילדים יגדלו, ילכו לקולג’ ויקימו כאן משפחה, ואנחנו אף פעם לא נעזוב.”
הוא ישב שותק, נועץ שוב מבטים בפוסטר הארור ומורט את סנטרו, אחר כך גרר את כיסאו אחורה וקם. הוא לא מרגיש כמוני, הדגיש בקול לא גבוה אבל תקיף למדי. הוא מעדיף לשנות את התוכניות המקוריות שלנו ולהישאר. בין כה וכה כל מי שהוא רוצה וצריך לידו נמצא כאן.
“כשאת מדברת על זה הדברים נשמעים די מסובכים,” ניסה להקהות את הקצוות המחודדים של השיחה בבדל של חיוך. “...נצטרך לחשוב על פתרון ריאלי, ולא נראה לי שזה בדיוק הזמן. מה את אומרת?”
מה יכולתי לומר? המילים ‘פתרון ריאלי’ נשמעו לי קרות ומנוכרות, פועל יוצא של נטייתו של דן להגיע למסקנות באיזו דרך קיצור מסתורית, שרק לו היכולת למצוא את תחילתה וסופה. מצד שני, פתיחת חזית בינינו בשעה זו של הערב הייתה הדבר האחרון שרציתי. לא היה טעם להמשיך לדון בעניין כשהוא היה עייף מיום עבודה ואני הייתי צריכה זמן לחשוב, ולהסביר, ולנמק לפרטי פרטים, קודם כל לעצמי.
דן קם מהשולחן ופתח את דלת המקרר, עומד ומסתכל ארוכות. אחר כך התכופף לחטט בפנים ביסודיות. “יש משהו מתוק לקינוח?” פנה אלי בחיוך מתנצל, ואני קמתי בחוסר רצון להוציא עוגיות שוקולד צ’יפס שהחבאתי באחורי המזווה.
בעודי פוסעת נמרצות בשביל ברחוב מיהנדרינג נזכרתי ברדיו הקטן שלקחתי אתי, וחיפשתי תחנה עם דיבורים, לא מוזיקה, משהו שידחק החוצה את ההרהורים המציקים. נתקלתי בקריינית נלהבת בתחנה הנוצרית אוונגליסטית שנהגתי לשמוע מדי פעם, שהייתה באמצע הקדמת דברים לפני שידור הרצאה מוקלטת בפני קהל. הקריינית הדגישה בקול נרגש שערכי המשפחה חשובים יותר מתמיד בימים אלה של גירושין בעלייה, ולכן נושא ההרצאה רלבנטי ומחויב המציאות. אחר כך תיארה את המרצה בהקלטה כנואמת מבוקשת בוועידות נשים, עם המון ניסיון וחוכמת חיים לחלוק עם הנוכחים, ואני הרגשתי התנגדות כלפיה עוד לפני שהתחילה לדבר.
המרצה, אישה חביבה ונעימת קול, התעמקה בדבריה בחובתה של האישה לקבל את מרות בעלה, ובהסברים כיצד היא אמורה לעשות זאת בכבוד ובהבנה ברוח כתבי הקודש הנוצריים.
“...זהו הסדר קדוש שנועד ליצור יחסים טובים ובריאים במשפחה,” אמרה בהתלהבות, “ושיהיה ברור שזה לא ציות עיוור, אלא דפוס התנהגות שמשרת את האישה עצמה ואת המשפחה כולה.”
לתמיכה בדבריה הציגה את התפיסה של הבעל כמנהיג אוהב. “קוד ההתנהגות הזה ראוי לכבוד,” אמרה, “משום שקבלת מרות על־ידי הרעיה היא תגובה טבעית למנהיגות אוהבת של הבעל, באותה דרך שהמאמינים הנוצרים מכפיפים עצמם לאהבת ישו משיחנו. אנחנו מצייתים באהבה. אנחנו מצייתים באהבה.”
התרועות שקיבלה הנואמת מקהל הנשים באירוע המחישו את התרשמותן מטיעוניה ועצותיה, ואת הסכמתן הבלתי מסויגת לדבריה. בהמשך לא התעלמה המרצה מהאפשרות של בעיות רציניות בחיי הנישואין - כאשר הבעל אינו מתפקד כמנהיג אוהב, אלא מתעלל באשתו פיזית או נפשית. אמרה שמצב כזה יהיה המבחן האמיתי של אישה המאמינה בישו. עליה להמשיך ולהישאר תחת מרות בעלה, ואז בהתנהגותה השקטה והרגועה ובדרכה המיוחדת תשקף לבעלה את טוב ליבה ואצילותה הפנימית. בדרך זו יש לקוות שהיא תוכל להטות את לבו לכיוון יותר חיובי ובונה.
רעיונותיה נשמעו לי לרגע רומנטיים ומושכים את הלב, אלא שמיד הזכרתי לעצמי שאם זה מה שיש לנואמת המהוללת להציע, אותי היא לא שכנעה. מה קרה לאותה אישה, אילו טרגדיות סבלה בימי חייה שהיא מסמיכה את עצמה לתת עצות? וגם אם לא טרגדיות היו אלה אלא רק מצוקות של יום יום, מהו בכלל ניסיון החיים שהתהדרה בו כל־כך. הרי לא פירטה דבר, רק סמכה על כך שהלהט של דבריה כבר ישכנע, יעביר את המסר שתוכנו קיצוני ומרגיז.
סגרתי את הרדיו באמצע התוכנית והגברתי את קצב ההליכה, מנסה להתרכז במה שמקיף אותי באותו רגע ולנפנף החוצה מחשבות טורדניות. גדרות הבתים הגבוהות לאורך השביל חלפו על פניי במהירות ובמונוטוניות, מוטות עץ שטוחים צמודים זה לזה העומדים בניצב לאדמה, צבועים בגוונים של חום בשלבים שונים של בליה. מה הסתירו הגדרות האלה? על איזה חיים חיפו קורות העץ שמי שהתקין אותן הקפיד להציבן ללא רווחים, כך שגם חצר הבית תהיה רשות היחיד - שאי־אפשר יהיה להציץ פנימה, לחשוף בדל ממה שמתרחש בחדרי חדרים, מהטוב ומהרע, מרגעי המבוכה הקיומית ומשניות האושר המתפרצות בלי הודעה מוקדמת.
הערפל והלחות נמוגו לאיטם כשהשמש הציצה מדי פעם מבין העננים, אך מצב הרוח שלי עדיין נשאר אפור וטחוב, והדרך חזרה הביתה נראתה פתאום ארוכה וזרה.
מוזיקה לטינית רועשת קיבלה את פניי כשפתחתי את הדלת. מריה, העוזרת שלנו, שציפתה שאגיע הביתה רק לאחר שתסיים את עבודתה, הופתעה לראותני נכנסת. היא הנמיכה מיד את המוסיקה, מחייכת לעברי חיוך מתנצל. מריה הייתה בערך בגילי, בתחילת שנות הארבעים, אישה נמוכה ומוצקה עם חזה גדול ופנים עגולות שמנמנות. כשהייתה כבת שלושים הגיעה ממקסיקו לארצות הברית דרך ויזת עבודה זמנית יחד עם בעלה וארבעת ילדיהם, הגדולה הייתה אז ילדה בת תשע בשם פאולה. בדרך כלשהי הצליחה המשפחה להישאר בארצות הברית ולקבל גרין קארד. מריה הגיעה לנקות את ביתנו פעם בשבוע, תמיד מחייכת ומדברת באנגלית שבורה. לעתים הגיעה איתה גם בתה פאולה, אחרי שנשרה מהתיכון.
סיפרתי לה שיש לי כאב ראש ואני צריכה לשכב, והיא סימנה לכיוון חדרי השינה. “גמרתי לנקות שם, וגם החלפתי סדינים,” אמרה לי בחיוך משתתף בצער ומוללה את סמרטוט האבק בידיה.
הלכתי לחדר השינה, סוגרת את הדלת ומסיטה את הווילונות שמריה פתחה כדי לנקות את החלונות. כשנכנסתי לחדר האמבטיה שיקפה לי המראה המבהיקה פנים עייפות ועיניים בלי טיפת ברק. אחרי היסוס קל לקחתי אדוויל נוסף, ובלי להתקלח השתרעתי מיוזעת ודביקה על המיטה המוצעת במצעים טריים, נועצת מבטי בתקרה. החדר הריח רענן ונקי, וקרן שמש עקשנית הצליחה לחדור דרך הווילונות הסגורים, ממשיכה לאורך התקרה והקיר לעבר הצד של דן במיטה. אלא שאני הרגשתי שהקירות סוגרים עלי והאפלה הסמיכה עוטפת אותי מכל עבר, כאילו הייתי במרתף טחוב ורקבובי ללא טיפת אור.