“את הספר הזה התחלתי בסביבות מרץ, כשטסתי לדרום אפריקה על מנת לפגוש את משפחתו של בן זוגי. לאחר מכן הגיע לשם הוירוס, ודרום אפריקאים לא פראיירים... אם חשבתם שבמולדת קשוח, שמעו את זה: בן לילה, נסגרו שערי שמיים הרמטית. אין יוצא ואין בא. בן לילה, אלכוהול וסיגריות יצאו מהחוק ואתה מוצא את עצמך מעביר מזומנים בדיסקרטיות עבור בקבוק וויסקי. בן לילה, אינך רשאי לצאת מהבית אלא אם כן אתה צועד לכיוון הסופרמרקט עם שקית רב פעמית. לרדת לחוף נטוש זה עדיין בסדר, אבל יבעטו בך חזרה הביתה וייקנסו אותך בסך של 10,000 ראנד. אני חוזרת ואומרת שזה היה בן לילה, כי ככה זה קרה. לא היתה שום אזהרה. לא נתנו לך הזדמנות לברוח מהמדינה או לכל הפחות לאגור אלכוהול. בערב, ראש הממשלה הכריז על סגר - למחרת בבוקר זה התחיל. בלי שאלות, בלי מחאות. הסגר הזה, אני מוכנה לחתום לכם, היה אחד מהקשוחים בעולם.
ואני, ישראלית קטנה וחצופה, תקועה שם בלי דרך חזרה. ביקור של שבועיים הפך למגורים ארעיים של שבעה חודשים בדרום אפריקה. תודה לאל שזו מדינה זולה.

לאחר תקופת תסיסה קצרה בה התסכול הבשיל והתיישן והפך למסקנות משובחות בציר 2020, שאלנו אני ובן זוגי את ההונדה של אמו, התחמשנו באישור משטרתי ל"מעבר דירה" ויצאנו לטייל ברחבי המדינה. עשינו שלושה מחוזות, ורק בשביל הכיף, הורדתי את ספר השמע כדי שנוכל להקשיב לו בנהיגה. "טטה מאדיבה" כפי שהם מכנים אותו, מספר על מקומות בהם גדל או שהה, מה עשה שם, את מי פגש... ובטיולינו עברנו והבחנו בהם. טיילנו בפועל בתוך סיפור חייו, שהיה עשוי משפטים ופסקאות ועמודים שסבבו אותנו פיזית וחיו ונשמו. חווינו איתו, עשרות שנים אחר כך, את המדינה שעל חירותה הוא נלחם. נשארנו כמה לילות כאן, כמה שבועות שם, חודש במקום אחר... המשכנו לאזורים הכפריים והלאה, עוני, מאבק, מחסור במים, מחסור בחשמל, גזענות, וכל מקום מחולק לאזורים: שחור ולבן.
לא יכולתי שלא לעצור ולשאול את עצמי: בשביל מה? זה העתיד שהוא ציפה לקבל אם ינצח? האם על זה הוא הרהר במשך 27 שנים בכלא?

אבל הסיפור של נלסון מנדלה לא רק מדהים מבחינה היסטורית, אלא גם אנושית. הדבר שהכי הדהים אותי לא היה המאבק שלו בכלל. הרי מנדלה לא המציא את הלחימה בשם החופש. גנדי, ז'אן ד'ארק, ספרטקוס, או קרוב לבית - הפרטיזנים, לח"י, הפלמ"ח... כל כלב, אפילו העדין והידידותי ביותר, ישלוף שיניים כשמצמידים אותו לקיר. זה לא מובן מאליו, אבל זה לא הדבר המדהים באישיותו של מנדלה. מה שמדהים הוא שלאחר שהצליח, בגילו המתקדם, להשיג את שנלחם עבורו כל חייו ולעלות לשלטון - ולו לרגע אחד, הרהורי נקמה לא חלפו בראשו. הוא המשיך לדבר על שוויון ולא נתן לרגשות כעס או נקמה לשלוט בו. הוא יכול היה להפוך את היוצרות, להתנכל בחזרה ללבנים שאימללו אותו כל חייו.
לא, לא נלסון מנדלה. הוא אמר, "טינה היא כמו לשתות רעל בתקווה שהוא יהרוג את האויבים שלך". נו, לך תתווכח עם זה.”