פרולוג
המקום, אחוזה ענקית באזור היוקרתי ביותר של סנט פטרבורג, חלונותיה הגבוהים, המלכותיים, צופים על נהר הפונטנקה. החדר העצום המה אנשים שהתכנסו בו לאחר טקס הזיכרון, אף כי רבים בקהל כלל לא הכירו את המנוח. רובם הגיעו בגלל נוכחותו המרשימה של ניקולאי דנילוביץ' ארלוב, איל הנפט שעושרו המופלג היה לאגדה.
ניקולאי, אדיש כתמיד למקומו במרכז ההתעניינות היה שקוע בשיחת טלפון עסקית. דמותו גבוהה ועתירת כוח, שערו השחור גזוז קצר ועיניו כהות וקשות כמו סלע שטוף גשם. גבר נאה ועוצר נשימה שניחן בכריזמה מינית חורכת המקרינה גבריות. רעב גלוי נשקף ממבטי הנשים שנשלחו אליו אך יועציו ועוזריו מנעו כל גישה אליו. מעטים מהנוכחים זכו לקבל ממארחם יותר ממנוד ראש מסויג. עם זאת רבים היו מוכנים להמתין שבועות ארוכים רק כדי לזכות בהזמנה אל ביתו המדהים.
ניקולאי התעלם מכולם. קשה כמו חורף ארקטי ובלתי מתפשר כמו עוצמתו של הטבע, הוא היה ישות עצמאית שפעלה לפי חוקים משלה. הוא תיעב בזבוז זמן ואירועים חברתיים מיגעים. הרדיפה אחר הכוח והרווח הם שהמריצו והניעו אותו. הוא נכח בטקס ההשכבה לאביו המנוח רק כעניין של חובה חברתית. קשרי משפחה הדוקים היו זרים לו לחלוטין. הוא אפילו התקשה להיזכר מתי דיבר לאחרונה עם הזקן. אביו שנא אותו וסלד ממנו כמעט מיום היוולדו ושני אחיו למחצה, המבוגרים ממנו, פחדו מאחיהם וקינאו בו על הצלחותיו הרבות. מכל מקום, אף אחת מהעובדות המוכחות האלה לא מנעה מקרובי משפחתו של ניקולאי מלהתחנן בפניו שיועיל לקבל את השליטה על עסקיו הסבוכים של המת ובכך יבטיח שהאחוזה תועבר לידיהם ללא הפסדים או אי נוחות. לרגע לא עלה על דעתם שיתכן כי להסכמתו של ניקולאי להוציא לפועל את המשימה כפוית הטובה הזאת יש מניע פרטי ואישי.
כשבלונדינית מדהימה, לבושה בחליפת עסקים מחויטת, הופיעה בדלת התפשט מתח סמוי בגופו הצנום והחזק של ניקולאי אך חלף מיד בתוך שבריר שנייה. עצמות לחייו הגבוהות נראו כאילו נוצקו בברונזה. מבט אחד בהבעת פניה של סווטה אמר לו שהיא נושאת בשורות רעות וכי השאלות שהציקו לו עוד כילד יוותרו גם עכשיו ללא מענה: החיפוש בחפציו האישיים של אביו התברר כחסר תועלת.
"כלום." תסכול וכעס עלו מקולה הנמוך של סווטה כשקרבה אליו. בדומה לעמיתותיה, אוליה ודריה, היא שאפה להישגים גבוהים ומעולם לא הסתפקה בפחות מתוצאה חיובית.
"ניצ'יבו – אין בעיה." אמר בנימה מבטלת, וכך גם חשב. הוא לא ראה כל סיבה מדוע המסתורין סביב הוריו האמיתיים צריך להדיר שינה מעיניו, עכשיו שכל המסמכים שאביו הותיר אחריו נבדקו, כספות נפתחו, מגרות רוקנו, הכל נבדק. מה שנראה היה כמו הזדמנות מבטיחה, לא הצליחה להניב ולו שמץ של מידע חדש. הוא לא ידע את שמה של אמו והוא לא ידע היכן ומדוע נולד. וכעת יש לשער שלעולם לא ידע.
אז מה? שאל ניקולאי עצמו במשיכת כתפיים. עובדות שוליות כאלה אינן מטרידות גבר שיודע תמיד מי הוא ולאן הוא הולך. בגיל שלושים ושלוש כבר הגשים כל שאיפה שלו אלף פעמים. לא היה דבר שאילץ אותו להתנצל ולא היה איש שהוא נדרש להרשים. חקירת מוצאה של אמו הייתה בזבוז של זמן ואנרגיה.
בדיוק ברגע שבו ניקולאי הגיע למסקנה הזאת התעוררה תנועה בקצה החדר. ראשים הופנו בהתרגשות. קמטים נחרשו במצחו כשהודיעו לו שהמאהבת הנוכחית שלו, בריגיטה ג'נסון, זה עתה נכנסה לאולם. היא טסה לכאן מפאריז בלי שהוזמנה. מורת רוח אחזה בו שכן להרגשתו ההופעה שלה במקום הייתה לא פחות מחדירה לא רצויה לפרטיות שלו. שחקנית הקולנוע הגרמנית נעה לקראתו, טובלת בתשומת הלב שמשכה אליה ועל פניה המושלמים נסוך חיוך.
חמש עשרה דקות אחר כך, כבר היה ניקולאי בדרכו לשדה התעופה, לבדו. הוא עזב את בריגיטה כשהיא היסטרית ומוקפת בעדת מעריציה. אם התכוונה לעורר בו רגשות אשמה על שעזב אותה, הרי שנכשלה בגדול. סחטנות רגשית דחתה אותו לא פחות מדרישות של נשים או מהרעיון לוותר על מעמדו כרווק, חופשי לדגום חברה אחרת, מיטה אחרת, בכל מקום וזמן שיחפוץ.
הוא תהה איך זה שפעם אחר פעם הוא נוחת על נשים אובססיביות שמתחילות תמיד באווירה רגועה אבל עוברות במהירות למצב של טיל מונחה מטרה. הוא לא סיפר שקרים, הוא היה ישיר בקשר לכוונות שלו. סקס היה נחוץ לבריאותו ונגיש כמו מזון. לא היה לו כל קשר להתייחסות המיתולוגית של הנשים אליו, אשר שימשה תירוץ לניסיונותיהן לשנות את כללי היסוד. המילה אהבה לא נכללה באוצר המילים שלו. מדוע שמשהו בסיסי ופשוט כמו סקס ימשיך לשדר צרות? מוטרד מהשטף חסר התקדים של מחשבות פילוסופיות וממצב הרוח הקודר השרה עליו ואשר החליט להתעלם ממנו, קיבל בזריזות שיחת עסקים נוספת.
שעה אחר כך, במטוסו הפרטי, אחרי שסיימו לסעוד, עזב ניקולאי את סווטה ואת עמיתותיה להמשיך בעבודתן והלך להתקלח. חמש עשרה דקות אחר כך השיב על הנקישה בדלת חדר השינה שלו כשרק מגבת כרוכה סביב מותניו הדקים, השזופים. סווטה נכנסה וגבות עיניו השחורות הצטופפו בהפתעה. החליפה שלה נעלמה וגופה המרשים היה עטוף כעת רק במחוך בצבע אפרסק ובתחתונים. "מה לעזאזל –?"
בבקשה, אל תאמר דבר עד שאסיים, אדוני. אוליה, דאריה ואני חשבנו שאולי תתאים לך מעט הסחת דעת," לחשה סווטה ברוך.
אוליה, ברונטית שופעת, נכנסה גם היא, לבושה בתלבושת דומה בירוק אזמרגד. "היה לך שבוע מסובך. מעט פינוק וזמן בחברת הנשים הנכונות יכולים לעזור לך להירגע."
דריה, העוזרת השלישית בצוות, שער הפלטינה שלה קצוץ עד הקרקפת מדגיש את פניה המושכים, נכנסה כשהיא לבושה במלמלה בצבע טורקיז ונעמדה בתנוחה מגרה. "אנחנו יודעות מה דרוש לך. אנחנו גם מאמינות שביכולתנו לספק. בחר אחת מאתנו ולא יהיו לזה שום השלכות, רגשיות או אחרות."
פניו הקשים, הנאים, לא הסגירו דבר, ניקולאי סקר את שלושת הנשים ותהה מדוע לכל הרוחות הניח שיש ביטחון במספרים. בלי השלכות? על מי הן חושבות שהן עובדות? כל אחת מהן הייתה נאמנה לו ללא סייג, כל אחת מהן ניחנה באינטליגנציה חדה כתער וביעילות עסקית של כריש בטבע. אין גבר שיוכל להתחרות במסירותן חסרת הגבולות לענייניו. וכמוהו, גם הן לא שכחו מעולם מנין באו.
"אבל אם אתה מרגיש שאחד על אחד עלול להיות אישי מדי או מזיק לרוח הצוות..." סווטה נשענה על הדלת כדי לסגור אותה בישבנה המעוצב ושלחה אליו חיוך מלא הבנה "...אין לנו כל התנגדות לחלוק בך. למלא כל בקשה ולהיענות לכל אתגר."
