חופש הביטוי נועד להפרות את המחשבה, לכוון את המעשה, לחתור אל האמת. בד בבד נדרשת שמירה על שמו הטוב של האדם, שכן פגיעתה של לשון הרע קשה עד מאוד, מרה כלענה.
כיצד משלבים בין ערכי היסוד הללו ואיך מאזנים בין חופש הביטוי לבין השמירה על השם הטוב?
*האם הטחת עלבון גס בשופטי בית המשפט העליון יכולה להוות עילה לקובלנה פלילית?
*האם מי שמכנה את זולתו "אנטי ציוני" מוציא בכך את דיבתו רעה?
*האם היתה הצדקה לכך שראש עיריית ירושלים יכריז על עיתונאי כי נהג בשכרות והרג אדם?
*האם אשת ראש הממשלה צריכה להבליג על פרסומי רכילות הגורסים שבזמן שבעלה הרצה, היא נהנתה ממסאז'ים ופינוקים?
*האם איש תנועת "כהנא חי", שהביע שמחה על רצח ראש הממשלה יצחק רבין, רשאי לתבוע בטענה שדבריו הוצאו מהקשרם?
על פי רוב הציבור ניזון מכותרת, משמועה, מ"שורה תחתונה" של דיווח על תוצאות משפט: מי ניצח ומי הפסיד. הציבור אינו נחשף לפסקי הדין עצמם, למסכת העובדות, לשיקולים ולניתוח המשפטי. ספר זה פותח צוהר לאנשים מכל שדרות הציבור לעולם [ולאולם] המשפט. פסקי הדין שבו נוגעים באנשים: פוליטיקאים, נהגים, עיתונאים, רבנים, פרופסורים; במושאי תחקירים, ברודפי פרסום, ברדופי פרסום ועוד. הקוראים מוזמנים לצעוד עקב בצד אגודל יחד עם מפרסמי לשון הרע, עם נפגעי הפרסומים, עם עורכי הדין ועם בית המשפט; להתחבט אם יש בפרסום מסוים משום לשון הרע, אם הפרסום מוצדק, אמיתי או כוזב, אם יש בו "עניין ציבורי", אם ראוי "לגלגל" את התובע מכל המדרגות, אם מדובר בהבעת דעה, אם ראוי להתנצל, או לפצות - התלבטויות שהן חלק בלתי-נפרד ממשפטי לשון הרע בחברה שחרתה על דגלה ערכי יסוד של דמוקרטיה ויהדות.
נעם סולברג נמנה עם שופטי בית המשפט העליון. את פסקי הדין המופיעים בספר כתב בעת שכיהן בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי בירושלים.
